בקושי הספקנו לעכל את האליפות של הניקס, וכבר קיץ עמוס ומשוגע מביא אותנו לקו הזינוק של עונת 2026/27.

האם נראה אלופה תשיעית בתשע שנים? האם דני אבדיה ימשיך את נסיקת האולסטאר שלו? ואיזה רוקי יפרוץ ראשון מתוך השנתון החדש והמבטיח?

פרויקט "קבוצה ביום" של הכדור הכתום חוזר לעשות לכם סדר בבלאגן. יום יום, קבוצה קבוצה. עד לטיפ אוף!

לכל הטורים:  https://orangeball.co.il/pre26index/ 

 

הקבוצה היום: פילדלפיה 76

נשארו: דומיניק בארלו, אדם בונה, ג'ואל אמביד, וי.ג'יי אדג'קום, טייריס מאקסי, ג'סטין אדוארדס

עזבו: פול ג'ורג' (טרייד, בוסטון), קלי אוברה (חתם באינדיאנה), קוונטין גריימס (חתם בלייקרס), אנדרה דראמונד (חתם בניקס), קייל לאורי (חתם בטורונטו על חוזה ליום אחד ופרש כשחקן הראפטורס).

הגיעו: דין וייד (חופשי, קליבלנד), קנטביוס קולדוול פופ (שוחרר מממפיס), אנפרני סיימונס (חופשי, משיקאגו), אריאל הוקפורטי (חופשי, מהניקס), לברון ג'יימס (חופשי, מהלייקרס) וג'יילן בראון (טרייד, בוסטון)

מתנדנדים: הם צירפו את לברון ג'יימס וג'יילן בראון. אתם באמת רוצים שנדבר על הבן של ג'אמיר נלסון שחתום על חוזה למחנה האימונים?

מאמן: בלי ששמנו לב ניק נרס כבר מתחיל את השנה הרביעית שלו עם הקבוצה.

חמישייה: טייריס מקסי, וי ג'יי אדג'קום, ג'יילן בראון, לברון ג'יימס, ג'ואל אמביד. ט.ל.ח

ספסל: אנפרני סיימונס, קנטביוס קולדוול פופ, דין וייד, דומיניק בארלו, אדם בונה, אריאל הוקפורטי, ג'סטין אדוארדס

המהלכים הגדולים של עונת 2025/26:

אז מה היה לנו שם?

פרוייקט קבוצה ביום, אתר הכדור הכתום, 23/9/2025: פילדלפיה. פסקה אחרונה: "ג'ורג' ואמביד מתייצבים לבערך חצי עונה כל אחד. מקסי מצליח להיות יעיל יותר פה ושם יש נצחונות יפים. זה לא קונטנדרית, אבל זה מספיק כדי להשתחל לפלייאוף, ולא משנה כרגע אם מהמקום השישי או דרך הפלייאין. זה לא מספיק טוב, אבל גם לא מספיק גרוע, ובהתחשב בחוסר היכולת של הסיקסרס לבצע שינויים זה יגרום לכך שאת הטור הזה נמחזר לשנה הבאה. זה תרחיש מבאס לאללה, אבל לצערי הוא גם נשמע כמו התרחיש הסביר ביותר. אם צריך לשים על זה מספר? 37 נצחונות, מקום שמיני במזרח והפסד בפלייאין כשאמביד נוקע את העפעף או משהו. בהצלחה בשנה הבאה." זה לא רחוק מהמציאות. הסיקסרס עלו לפלייאין ומשם לפלייאוף, הפתיעו את הסלטיקס בסדרת שבעה משחקים ואז נבעטו לקיבינימט על ידי הניקס. בדרך הייתה עונת רוקי מצוינת של וי.ג'יי אדג'קום, סאגה מוזרה – אפילו בסטנדרט של הסיקסרס – שבה פול ג'ורג' הושעה על שימוש בחומרים אסורים. עונה מעולה של טייריס מקסי שהראה שהוא בדרך לקחת את תפקיד השחקן הראשי מאמביד ואז בסוף פרידה מהמנהל המקצועי דריל מורי. ואז הסתבר שגם אם על הנייר לסיקסרס לא הייתה דרך נראית לעין להתחזק, הליגה הזו מלאה הפתעות.

קיץ חם

אם היו עושים סקר ב-13 למאי 2026 – התאריך בו דריל מורי פוטר מהסיקסרס – לגבי החוזה הכי בלתי-ניתן-להעברה בליגה, סביר להניח שמרבית הקולות היו הולכים לחוזה של פול ג'ורג'. זה לא שג'ורג' שחקן רע: גם בגיל 35 הוא סיים את קמפיין הפלייאוף של הסיקסרס עם למעלה מ-16 נקודות למשחק ב-58% אפקטיביים והגנה סולידית. פשוט שהחוזה שלו, שנמשך לעוד שנתיים ו-110 מיליון דולר (כולל אופציית שחקן על השנה השניה), לא תואם את התרומה שלו בשלב הזה של הקריירה. עשרה ימים אחרי הפיטורים של מורי ג'יילן בראון נבחר לחמישיית הליגה השניה במה שנחשבה כנראה לעונה האישית הטובה שלו בקריירה. קריירה, נזכיר, שכוללת אליפות ותואר MVP של הגמר (וגמר המזרח). אבל אחרי ההדחה היחסים בין בראון לסלטיקס עלו על שרטון, והפרידה של בראון מהקבוצה שבחרה בו נראתה כעובדה מוגמרת. הרבה שמועות רצו אז בשבועות לפני הראשון ליולי. הרבה קבוצות חשבו על לקלוט את "השחקן הכי חכם בליגה", לפי עדותו. אף אחד לא ציפה שבראון יעבור לפילדלפיה, עבור פול ג'ורג', שתי בחירות סיבוב ראשון ושתי בחירות סיבוב שני.

בקונטקסט הזה, החיזוקים הנוספים שפילדלפיה עשתה נראו מוצלחים בסך הכל: דין וייד הגיע מקליבלנד לשחק לצידו של בראון, אחרי שהוכיח את עצמו כ-3 אנד די מוצלח. אנפרני סיימונס – אחרי שסיים חוזה על משכורת ממוצעת צפונית ל-20 מיליון דולר – חתם על חוזה נמוך והוא רק בן 27 ואריאל הוקפורטי הגיע כדי לתת עוד גיבוי לפציעות הבלתי נמנעות של ג'ואל אמביד. פילדלפיה נראתה פתאום עמוקה יותר, עם אפסייד. מתמודדת לגיטימית עם קליבלנד, ניו יורק, דטרויט ובוסטון על ראשות המזרח. המעבר של בראון לפילדלפיה הפך לאחד הסיפורים הגדולים של הקיץ. זה החזיק שלושה שבועות.

בסוף יולי נחתה הפצצה השניה: הקרקס התקשורתי הנודד שהוא לברון ג'יימס הודיע שהוא מתכוון לחתום עם פילדלפיה על חוזה מינימום. שוב הסיקסרס מצאו עצמם מתחזקים בדרך שאף אחד לא צפה. בן לילה הסיקסרס הפכו להיות הקבוצה הכי נוצצת בליגה. המועמדת הראשית בעיני רבים להגיע לגמר. לכל הפחות היא הקבוצה המסקרנת ביותר שהייתה כאן שנים.

ועכשיו מה, מה עכשיו?

לברון ג'יימס, ג'יילן בראון, ג'ואל אמביד, טייריס מאקסי. אני מאתגר אתכם למצוא ארבעה שחקנים טובים יותר שהיו באותה קבוצה באותו הזמן. אני לא מדבר על כושר השיא של אמביד או על לברון ג'יימס של לפני 10-15 שנה. בכושר הנוכחי שלהם עדיין מדובר בארבעה שחקנים שכל אחד מהם – בנפרד – מסוגל לנצח במו ידיו כל יריבה. או כמעט כל יריבה. הווריורס עם דוראנט? לא ממש. ברוקלין של דוראנט, קיירי והארדן? הם היו שלושה ועם צוות מסייע חלש יותר. אפילו שיקאגו של ג'ורדן-פיפן-רודמן-קוקוץ' נחותה לפחות בשני ספוטים. 

ומצד שני אנחנו לא מדברים על קבוצת פנטאזי. אי אפשר לעשות אגרגציה של מה כל אחד מהשחקנים נתן לקבוצה שלו שנה שעברה ולצפות שזה יראה אותו הדבר. ג'יילן בראון לא הפסיק לדבר על כמה העונה שלו בתור הכוכב הגדול של בוסטון הייתה הטובה והמהנה ביותר בקריירה. האם הוא יצליח להסתדר כששלושת השחקנים הכוכבים האחרים רגילים גם הם לקבל כמות גדולה של החלטות וזריקות? זו התשובה שלו מהמדיה דיי, לשיפוטכם

זה נכון גם לגבי האחרים. טייריס מאקסי הראה שהוא מסוגל לשחק אוף דה בול, אבל האם הוא מוכן לעשות את זה באופן שיטתי לצד לברון ובראון? איך לברון הולך להסתדר כשהוא כנראה יהיה האופציה הרביעית בחלק גדול מהמשחקים? וזה בחלק ההתקפי, איפה שהדברים אמורים להיות פשוטים יותר.

כי בהגנה די קשה לראות את לברון, בגילו, מצליח לתת את המאמץ הנדרש לאורך חלקים ארוכים של העונה. בראון שומר טוב, אבל לא סביר שהסיקסרס יתנו לו את התפקיד של השומר המרכזי בכנפיים שמילא קלי אוברה. אז אדג'קום בעצם יהפוך להיות ה-3 אנד די של ההרכב הזה? או שהוא אמור להתמודד עם הברנסונים והקיידים של הליגה? 

וכן, יש גם את נושא הכשירות: אמביד מעיד על עצמו שהוא "הכי בריא שהיה" מאז עונת ה-MVP שלו. שזה מעודד מצד אחד, אבל מצד שני מכאן יש רק לאן לרדת. גם לברון ג'יימס – שבהופעתו הראשונה עם פילדלפיה יהפוך להיות השחקן המבוגר ביותר ששיחק במדיה – התקשה להשאר על המגרש באופן עקבי בשנים האחרונות. זה משמעותי לא רק מבחינת המיקום הסופי של הקבוצה בטבלאות הפלייאוף, אלא בעיקר מבחינת הכימיה הקבוצתית והיכולת להוציא לפועל ברמה גבוהה את התוכניות של המאמן. התיאום הקבוצתי – מה שבסופו של דבר הביא את האליפות לניו יורק ומה שהביא את הת'אנדר והספרס רחוק בפלייאוף האחרון – נבנה במהלך העונה הרגילה, בלמידה של השחקנים את חברי הקבוצה. 

שאלת המנהיג תתבטא לא רק בחלוקת הזריקות או ב"מי לוקח את הזריקה האחרונה", היא תתבטא בעיקר במקומות בהם יגיעו הקשיים. לברון מגיע עם טונות של ניסיון, אבל גם עם מוניטין של פרימדונה ולא בטוח עד כמה ניסיון שלו "ליישר" את בראון, לדוגמה, לא יוביל למבוי סתום. בראון הוא כנראה באמת "הכי חכם בליגה", אבל מגיע גם גישה כזו. גישה שכבר גרמה לבוסטון לזרוק אותו לקיבינימט שנתיים אחרי תואר MVP של הגמר ועונה בה נבחר לחמישיית הליגה השניה. לאמביד יש מוניטין של פרימדונה והיסטוריה של זריקת חברים לקבוצה מתחת לגלגלי האוטובוס אחרי כשלונות. מאקסי? לברון מעיד שלגארד הצעיר היה מקום מכריע בהחלטה שלו לחתום בפילדלפיה, אבל האם זה יספיק מול שלושת הותיקים?

וככה אנחנו נמצאים בניסוי שבאמת מזכיר את גולדן סטייט של 2016 (רק בלי הטראק רקורד של ההצלחות הקודמות ובלי האישיות של סטף) או ברוקלין של 2021, אבל על סטרואידים. פוטנציאל הכישרון של הקבוצה הזו – בשני צידי המגרש, אגב, למרות הסקפטיות שהבעתי – מפוצץ את המוח. ובניגוד לקבוצות "כוכבים" אחרות שהתגבשו בעבר, פילדלפיה עשתה מהלכים יפים כדי לבנות גם עומק לקבוצה הזו. דין וייד נתן פלייאוף יעיל מאד בקליבלנד, סיימונס ירד במספרים האבסולוטיים שלו, אבל בנרמול לכמות הדקות סיפק את אותה תפוקה מפורטלנד ביעילות לא רעה (כ-20 נקודות ל-36 דקות עם טרו שוטינג בממוצע הליגה), KCP כבר לקח אליפות לצידו של לברון והוקפורטי (עוד אלוף, טרי יותר) ובונה מספקים עומק בעמדות הפנים. מצד שני המרקם האישיותי בקבוצה מעלה המון סימני שאלה, וזה עוד לפני שהכנסנו פנימה את ניק נרס, שגם ידוע כאחד שאוהב את הדברים בצורה מסוימת מאד.

את כל סימני השאלה האלו צריכים להכניס אל תוך סיר הלחץ הגדול ביותר בליגה. אמביד רגיל להיות מתחת לאור הזרקורים אבל לא בטוח שגם הוא התמודד עם סיקור כזה. כמות רעשי הרקע שהקבוצה הזו תצטרך להתמודד איתה (שימו עין על התקופה לפני הטרייד דדליין שבה הם פוגשים, תוך שמונה ימים, את דטרויט, בוסטון, ניו יורק והת'אנדר) תהיה עצומה וכמו שלברון עצמו אמר: הוא לא עזב את המשפחה בלוס אנג'לס כדי להגיע לסיבוב השני

אם נדבר רגע ברמה הטקטית, נרס יצר כבר שיטת משחק התקפית שנהנית מנוכחות של שחקנים רבים עם קבלת החלטות טובה ומסוגלים ליצור לעצמם או לאחרים. שיטת ההתקפה הזו יוצרת מצבים שדורשת מההגנה לשלוח עזרה, מה שיוצר מצבים קלים לשחקן הבא וכן הלאה

סימן השאלה המשמעותי יותר נמצא בצד ההגנתי. בשנים האחרונות, עם הירידה בכשירות הברכיים של אמביד, נרס השתמש בסנטר באחת משתי דרכים: או ב'דרופ' (כלומר לחכות לגארד נמוך מתחת לחסימה, מה שפותח את הסיכון לקליעה של מוביל הכדור) או להפקיד אותו על שחקן שלא מהווה איום קליעה (דוגמה מהסרטון: אוסאר תומפסון) כדי שיגיע לעזרה. הבעיה היא שכשמסתכלים על היריבות האפשריות של פילדלפיה בשלבים המתקדמים של הפלייאוף קשה לראות איך האסטרטגיה הזו עובדת. מספיק שנזכיר את הסדרה מול הניקס בה אמביד הופקד לסירוגין על טאונס (שמשך אותו החוצה) או על הארט, והניקס סיימו ארבעה משחקים עם יעילות התקפית של 132.

תחזית:

 אני חוזר שוב לקבוצת ה"גלקטיקוס" של קיירי, דוראנט והארדן מלפני חמש עונות. אנחנו זוכרים היום בעיקר את השיט שואו (ואת הבוהן של דוראנט) אבל הקבוצה ההיא ניצחה בקצב של 54 נצחונות בעונה הראשונה שלה ביחד (48 מ-72 משחקים) ו-44 נצחונות בעונה השניה שלהם. פילדלפיה בנתה קבוצה עמוקה יותר, מאוזנת יותר ועם כל הכבוד לאגו של בראון והבכיינות של אמביד – הם לא בעייתיים מבחינה אישיותית כמו קיירי, הארדן או אפילו דוראנט. 44 נצחונות אמורים להיות הסמן התחתון של רף הניצחונות של הסיקסרס, כולל תרחישים של היעדרויות ארוכות של אמביד ולברון וכולל אם לוקחים בחשבון את התחזקות המזרח. הרף העליון נמצא כנראה קרוב יותר ל-64 נצחונות, וגם הוא לא בתסריט דיסני בו הכל הולך חלק.

יש מעט מאד מקרים שבהם אפשר לסמן קבוצת אליפות שנבנתה מאפס בקיץ אחד. נכון, שלושה מתוך חמשת שחקני החמישיה היו שם כבר שנה שעברה, אבל הקבוצה הפכה את פניה. מבחינת כישרון? ברור שהם חומר לאליפות. מבחינת כימיה קבוצתית ואישיות? כל ארבעת השחקנים המרכזיים מגיעים עם רצון להוכיח משהו ועם מטרה, אני לא בטוח אבל שמדובר באותה המטרה, או שהם רואים את אותה הדרך להגיע אליה. 

שלב ההימורים: מקום שלישי במזרח, באמת באזור 54 הנצחונות. יהיו מיני-משברים שינופחו כי מדובר בלברון ובסיפור הכי גדול בליגה השנה. מעבר של סיבוב ראשון (אגב, רק תחשבו על כל התרחישים ליריבות שיכולות לייצר עניין: מיאמי, קליבלנד, בוסטון, ניקס כמובן). אני מנחש שאיפשהו בסיבוב השני או בגמר האזורי הם יפגשו או את הניקס או את אינדיאנה, שלהערכתי ידיחו אותם, כי בסופו של דבר אסופה של שחקנים – מוכשרים ככל שיהיו – לא הופכת אוטומטית לקבוצה.