כמו הרבה אוהדי NBA, גם אני התרגשתי מאוד לקראת העונה החדשה. קראתי מאמרים עם תחזיות, ראיתי ספיישלים וראיונות, ואחד מהם תפס אותי במיוחד: תוכנית ESPN open court לפתיחת העונה, בהשתתפות שחקני עבר גדולים מהיכל התהילה ופרשנים מובילים.

אחד מהדברים המעניינים שהמשתתפים נשאלו הוא "מה יהיו השינויים בצורת המשחק בליגה בזמן הקרוב?". קווין מקהייל, שחקן גדול ומאמן סביר פלוס, ענה במהירות: "אם יהיו שחקנים שמוכנים לעבוד קשה בפוסט, ולהשיג שלוש נקודות בדרך הישנה והטובה – לקלוע וללכת לקו לזרוק – ובאחוזים גבוהים, המשחק בהחלט יכול להשתנות חזרה". הוא המשיך ונתן דוגמאות מהפלייאוף האחרון, ואני פשוט התמוגגתי. כי זה בדיוק מה שאני חושב כבר כמה זמן, ואני מקווה להראות את זה בנתונים.

חלקנו מרגישים נוסטלגיים ל"כדורסל של פעם": הכנסות כדור לצבע, חדירות, זריקות מחצי-מרחק, כשהכל התנהל הרבה יותר קרוב לסל, כשהסנטר היה השחקן הכי חשוב כמעט בכל קבוצה. כיום, אומרים האנליסטים, אין מקום לכזה סוג של כדורסל. זריקות מ-3 הן העתיד, וה-2 הוא העבר שעליו ניתן להתרפק. מהללים כוכבים שיודעים לזרוק מ-3 (קרי, דוראנט, טאונס ועוד) ומבקרים בתקיפות את אלו שלא (דרוזן, וול, הווארד וכו'). ומה אם הייתי אומר לכם שחיינו במטריקס כל הזמן הזה? שאנחנו עומדים להתעורר ושלזריקה מ-2 יש כיום כמעט את אותה יעילות כמו זריקה מ-3? הייתם צוחקים עליי, כנראה. אבל הנתונים מראים אחרת.

נתחיל ברעיון קטן וקצת דבילי – האם זריקות עונשין גורמות לזריקות ל-2 נקודות להיות שוות יותר יחסית לזריקות ל-3? ב-nylon calculus המצוינים בדקו את זה, כדי לקבוע את השפעת העבירות על היעילות של הזריקה מחצי מרחק. הם ניתחו את כמות הנקודות פר ניסיון קליעה מכל אזור והגיעו למסקנה שההשפעה המרכזית של קליעות עונשין מגיעה רק קרוב יותר לסל (מה שנקרא, באזור "הבקבוק"). בכל מקרה, לטענתם, רק לזריקות ממש מתחת לסל יש יעילות גבוהה יותר מזריקה ל-3, כולל עם זריקות עונשין. הבעיה – הם בדקו נתונים רק משנת 2011. והנה הסיבה (לדעתי) למסקנה שלהם:

מ-2011 והלאה חלה עלייה חדה באחוז ניסיונות הקליעה מ-3 נקודות (3PA%). דבר זה כמובן מוביל לירידה חדה באחוז ניסיונות הקליעה מ-2 נקודות (2PA%), אבל באופן די מפתיע גם ב-FTr, אחוז ההגעה לקו, שמחושב לפי מספר זריקות העונשין חלקי מספר ניסיונות הקליעה מהשדה במשחק. מהגרף שלמעלה ניכרת קורלציה די ברורה בין ניסיונות קליעה מ-2 וזריקות מהקו. למה זה חשוב? שאלה טובה, הנה התשובה (ורק הערה קצרה לפני: ניתן לראות שבין השנים 1994-1996 חלה קפיצה חדה באחוז ניסיונות הקליעה מ-3. הסיבה לכך הייתה שהליגה קירבה את קשת השלוש בשנים אלו, ונגיע לכך בהמשך).

נניח שלכל מהלך מוצלח במשחק יש ניקוד, ולא נתחשב כרגע ביעילות השגת הנקודות מכל פוזיציה על המגרש. במילים אחרות, נסתכל רק כמה השחקן הממוצע ב-NBA מצליח להשיג מכל זריקה ממוצעת. את הניקוד הזה אפשר להגדיר, באופן הפשוט ביותר, כמספר הנקודות ששווה זריקה כפול הסיכוי לקלוע אותה. כך, המדדים החדשים שאני מגדיר כאן, 3P_der ו-2P_der, הם אחוז הקליעה מ-3 כפול שלוש הנקודות שמשיגים מהזריקה ואחוז הקליעה מ-2 כפול שתי הנקודות שמשיגים מהזריקה, בהתאמה. בגרף שלמטה, הקו הכחול הוא ההפרש בין שני המדדים הללו לאורך זמן, כשנתעלם רגע מהקו הכתום, אבל נחזור אליו עוד מעט. אני רוצה להתעכב על שתי נקודות בגרף (אם בכל זאת מעניינת אתכם יעילות השגת הנקודות מכל פוזיציה, מפנה אתכם לכתבה המעט ישנה של 82games):

הנקודה הראשונה – עונת 1994/5. העלייה באחוזי הקליעה מ-3 ואחוזי הקליעה הנמוכים יחסית מ-2 (ככל הנראה בגלל זריקות רבות מחצי מרחק וקירובה של קשת ה-3) גרמו להפרש עצום בין כמות הנקודות שניתן להשיג מהניסיון לקלוע ל-2 או ל-3. הפרש זה שמר על עצמו בערך עד הנקודה השנייה שאני מעוניין להדגיש – עונת 2010/11. מעונה זו ואילך ניכר כי חלה עלייה משמעותית באחוז הקליעה מ-2 נקודות, שהופכת אותה ליותר ויותר רלוונטית (כנראה בגלל נטישת הזריקה מחצי מרחק). אולם, יש עדיין 0.058 נקודות יותר לפוזשן מוצלח מ-3, ובליגה של כ-86 ניסיונות קליעה למשחק, מדובר בעוד 5 נקודות אפשריות. לפי נתוני העונה שעברה, אם לקבוצה שלך לא קוראים יוסטון, גולדן סטייט או טורונטו, זה יותר גדול מההפרש בין כמות הנקודות שקבוצה קולעת לכמות שהיא סופגת בממוצע. כלומר, 5 הנקודות הללו באמת משנות!

רגע, אבל כל הטענה שלי פה היא שזריקה ל-2 לא פחות יעילה מזריקה ל-3, אז איך זה מסתדר? כאן נכנסת לתמונה זריקת העונשין. נגדיר, כמו קודם, ניקוד לזריקות עונשין, אך הפעם נתחשב בכמות הפעמים שקבוצה ממוצעת מגיעה לקו. לצורך כך אגדיר מדד חדש, 1P_der, או FTr כפול אחוז הקליעה מהעונשין. כביכול, לכל פוזשן מוצלח, צריך להוסיף גם את הסיכוי לקבלה וקליעה של זריקות עונשין.

הקו הכתום בגרף שלמעלה מציג את המדד הזה, פחות הערך שלו בשנה האחרונה שבה עוד אפשר היה להתווכח אם כדאי לקחת זריקה מ-2 או מ-3 (1993/4). התוצאה מדברת בעד עצמה – הערך נשאר די קבוע וקרוב ל-0, עד 2011 (השנה האחרונה שבה זריקות ל-2 היוו לפחות 80% מהפוזשנים), שממנה מושגות פחות ופחות נקודות באמצעות הגעה לקו. כמה פחות? מהשנה האחרונה, בערך 4 נקודות פחות. זוכרים שהראינו קודם שיש קורלציה בין זריקות מ-2 והגעה לקו העונשין? אז אם נניח כי יותר זריקות מ-2 יביאו יותר זריקות עונשין (מה שנכון, גם לפי nylon calculus – בוצעו הרבה יותר עבירות בצבע ביחס לעבירות מעבר לקשת השלוש או בחצי המרחק), אפשר לומר שההפרש בין היעילות של קליעה מ-3 ליעילות של קליעה מ-2 כמעט ונעלם.

המסקנה הזו לא בהכרח אומרת שהמיד-ריינג' עושה קאמבק. ב-20 השנים האחרונות המשחק הפך למהיר יותר (מספר ניסיונות הקליעה עלה מכ-80 ניסיונות ב-1996/97 לכ-86 ניסיונות ב-2017/18), אבל עם זאת, אחוז ניסיונות הקליעה מתחת לסל ובאזור הצבע ירד רק במעט. במקביל, אחוז ניסיונות הקליעה מחצי מרחק ירד ביותר מחצי (!), וניכר שכמעט כל מה שהתווסף מקצב המשחק וירד מהזריקות לחצי מרחק הועבר לניסיונות קליעה מ-3.

עולה השאלה – האם יכול להיות שמשחק פנימה (זה שהכוכבים שלו הם *טפו* סנטרים *טפו*) יכול להיות כיום יעיל לא פחות מזריקה משולחת רסן על קשת השלוש? מסתמן שהתשובה היא כן. אלא אם כן אתם דריל מוריי, הג'נרל מנג'ר של יוסטון רוקטס, ואז אתם יודעים את הנתונים האלה, ודואגים שהקבוצה שלכם תהיה מספר 1 בניסיונות הזריקה מ-3 ומספר 2 בהגעה לקו פר ניסיון קליעה בעונה שעברה (צריכים עוד לעבוד על האחוזים משני הטווחים, אבל בהחלט מסתמן שיוסטון בונה את המשחק שלה תוך אופטימיזציה של תהליך השגת הנקודות).

מה קרה למשחק שהנתונים התיישרו ככה, ושלקבוצה ממוצעת כבר לא שווה להפציץ ללא היכר מ-3? יתכן שבדיוק כפי שההגנה האישית והצפיפות בתוך הצבע הביאו לכך שזריקת ה-3 הייתה הרבה יותר משתלמת מזריקה ל-2 בשנות ה-90, הריווח שנוצר כתוצאה מהשימוש הגובר בשלשות וההגנה האזורית שמחלחלת בליגה גורמים לכך שקיימים חללים גדולים יותר באזור המיד-ריינג' והצבע, שמסייעים לקזז את הפער בין סוגי הזריקות. אולי העובדה שהמיד-ריינג', זריקה ל-2 עם אחוזי הצלחה יחסית נמוכים, נזנחה – גרמה לכך שאחוזי הקליעה ל-2 נקודות עלו באופן הדרגתי והזריקה הפכה ליעילה יותר, באופן דומה לכך שריבוי זריקות ל-3 מהפינות העלה את אחוזי הקליעה מ-3.

לסיכום, אם נתחשב גם בירידת יעילות השגת הנקודות מזריקות עונשין, ניתן לראות שהפער בין "לזרוק מ-3" ו"לזרוק מ-2" קוזז כמעט לחלוטין בשנים האחרונות. אין סיבה לצפות לעלייה דרמטית חזרה בכמות הזריקות ל-2 נקודות, אך הנתונים אכן מראים שהיתרון היחסי בזריקה ל-3, מעשית, כבר אינו קיים יותר, ויתכן שכדאי לקבוצות בליגה להתחיל להשקיע מחדש משאבים בתכנון סכמות קליעה בצבע. אולי כדאי להקשיב לקווין מקהייל ולהביא כמה סנטרים שיעשו שמות ברחבות (ולקורא דיאנדרה אייטון, בחירה מס' 1 בדראפט האחרון וסנטר לעת מצוא – אני סומך עלייך!).

(הנתונים נלקחו מהאתר NBA.com ומהאתר Basketball-reference.com)