פאק. אחרי שחירב את החיים של אוהדי מינסוטה, סוף-סוף ג'ימי באטלר מתפנה לאתגר חדש – לחרב לי את החיים. יושב כותב בישראל הקטנה, לא מפריע לאף-אחד, שוקד על טקסט מכונן מנבכי לבו, מודה בטעות, מבקש מחילה. או אז מגיע הטרייד הכי גדול של העונה ההזויה הזו, והופך את כל מה שיש לי להגיד על מרקל פולץ ל-83 אחוזים פחות מעניין לקהל הרחב. אבל אני לא אכנע, על באטלר תוכלו לקרוא בכל חור שמכבד את עצמו. ואתם, עכברי כדורסל אמיתיים שכמותכם, גם אתם לא תיפלו בפח הזה, אני ממשיך כרגיל!

גם את הפודקאסט האחרון של "באשמורת הבוקר" הקלטנו לפני החדשות. הוא דווקא לא איבד מכוחו. תנו לו צ'אנס ותנו לנו פידבק.

 

אז רגע לפני שג'ימי באטלר מגיע לפילי, והופך סיטואציה בעייתית לפי אלף יותר נפיצה, תרשו לי להכות על חטא. אולי חשוב לעשות את זה דווקא עכשיו. אף פעם לא מוקדם מדי בשביל להתחרט. ממש כמו שאני לא צריך יותר מחודש ימים כדי להיות מוכן כבר להקפת הניצחון שלי בנוגע ללוקה דונצ'יץ' (קישטתי את הקורקינט החשמלי שלי בכחול-לבן, כולם חושבים שאני אקסטרה-פטריוט*), אז באותה מידה, צריך לדעת גם לעשות פרסה כשטועים. בתחילת העונה כתבתי כתבה רומנטית, מלאת חיים וגדושת אופטימיות לגבי הקידום של מרקל פולץ לחמישייה על חשבון ג'יי.ג'יי רדיק. זו לא הייתה הכתבה הראשונה, או השנייה, שכתבתי ל"וואלה!" על הפרוספקט הייחודי מאוניברסיטת וושינגטון – לא עניין של מה בכך באתר שדווקא ידוע בנטייה שלו להישען על הנרטיבים הכי אקטואליים, והכוכבים הגדולים ביותר. חדור מוטיבציה והתכווננות פנימית, כאילו שיש לי השפעה מרחוק על המתרחש – התיישבתי לראות משחקים של פילדלפיה (מאזן 8:6). אני לא גאה לומר שראיתי אפילו שני משחקי קדם-עונה. אלא שככל שהזמן עובר, ההחלטה לראות איך ניסוי פולץ מתקדם מרגישה יותר ויותר מזוכיסטית. עכשיו, עם ההגעה של הכוכב הכי מעורר מחלוקת ב-NBA, שווה להבין מה קורה עם מי שהיה אמור להפוך את ההגעה של באטלר למיותרת.

זה לא שהכל חרא. לפרקים (נדירים ביותר) פולץ כבר הראה חלק מהניצוצות המרהיבים שלו. הוא נתן טון הגנתי עם האורך והאתלטיות שלו, ואפילו הצליח להגיע לטבעת באופן עקבי שסיבך את היריבות. על שמו אפילו חתום מיני-מהפך בניצחון מול הקליפרס. ועכשיו כשיצאנו ידי חובה, תרשו לי לשפוך את הלב על אובדן התמימות האישי שלי. מי שרוצה להבין מה יש לי מפולץ מוזמן לקרוא את אותה כתבה מקוללת. אני לא שם קישור בכוונה.

14 משחקים לתוך 18/19, והמצב רע. כמה רע? דרו הנלן – המאמן הטרנדי של הקיץ, ש"תיקן" לפולץ את הקליעה – כבר רב עם מצייצים חצי-אנונימים שדורשים דם. התכוונתי לתת פה כמה מספרים מדכאים על ההרכבים עם פולץ ובלעדיו, שעדיפים על חווית הצפייה המדכאת במשחקים (תסמכו עלי בעניין הזה), אבל ההגעה של באטלר הפכה אותם ללא רלוונטיים. תודה באמת. פסקה הבאה.

על המגרש פולץ נראה בדרך כלל כמו גדי שאמא שלו השאירה אותו מאחור והמשיכה עם העדר. מישהו שם תמונות של פולץ בטוויטר כשהוא עוסק בפעילויות מחוץ לכדורסל (הוא מחייך בכולן)  לעומת המבע שלו כשהוא על המגרש. בא לך לתת לו חיבוק. מי שמשחקו היה בנוי על אינסטינקטים טהורים ואתלטיות גולמית פתאום נראה כאילו הוא צריך מחשבון כשהכדור אצלו. הביטחון שלו בקאנטים. ההיסוס הזה, במיוחד בפיק-אנ-רול, הוביל אותו לפינה שממנה שחשש כל הזמן – האופציה היחידה שנותרה הייתה לעלות לקליעת חצי-מרחק שהייתה פנויה ("OPEN FOR A REASON" אני שומע את ג'יילן רוז צועק ממעמקי ראשי). כשהכדור לא אצלו הבעיה רק מחריפה.

אטלנטה לקחה את זה צעד אחד קדימה, בחסות המאמן הטרי לויד פירס, שכמובן מכיר את פולץ מקרוב, מתקופתו כעוזר מאמן של ברט בראון בשנה שעברה. כשהגיע תורם לשחק מול הסיקסרס, ההוקס נתנו את משימת ההגנה על פולץ לקנט בייזמור, למרות שהניסוח הזה קצת פתוח לפרשנות. זאת הואיל ובייזמור בילה מעט מאוד זמן יחד עם פולץ באותו פריים, וניצל את הזמן שלו בצד הזה של המגרש כדי להיות איום קבוע לשמירה כפולה או עזרה בחדירות, משל היה אנדרו בוגוט, ופולץ – טוני פאקינג אלן. ואם לא די לה לבושה – זה עבד! לאטלנטה יש סגל שאמור לרדת ליגה, ופולץ נבחר ראשון בדראפט! מה קורה כאן? אגב, עכשיו אנחנו יודעים שזו התחרותיות האכזרית, נטולת הפשרות של פירס שהשיגה לו את הג'וב בקיץ, ולא תכונות כמו נאמנות, רעות, או אמפתיה אנושית בסיסית.

העניין הוא שהכישרון של פולץ לא מתחבא, הוא כלוא בבועת זכוכית משוריינת. אי אפשר להסתיר את הכלים הפיזיים, את התנועה עם הכדור, או את החוש למשחק שהפכו אותו ל"No-Brainer" (אם יש לכם ביטוי בעברית אני אשמח להחליף) בתור הבחירה הראשונה בדראפט שממנו יצאו דונובן מיטשל, ג'ייסון טייטום (אל תזכירו לי, לא עכשיו ולא אף פעם) ורבים אחרים שנראה שכבר מצאו לעצמם נישה בליגה. קשה להבין איך הגענו למצב הזה, אבל הקליעה של פולץ שבורה. היא שבורה כמו היד של חבר שלי אחרי שהוא נתן אגרוף לארון כיבוי אש כי חברה שלו עזבה אותו (סליחה, פרקש). היא שבורה כמו מחנה השמאל. היא שבורה כמו התקווה לעתיד טוב יותר. חייבים להגיד את זה, תנסו גם, זה תרפויטי. שבע מתשע מהשדה במשחק האחרון מול ממפיס זה מעודד (והדאנק הזה!), אבל פולץ קולע ב-30.8 אחוזים מבחוץ (זורק פחות משלשה למשחק), וכשרואים אותו זורק מהקו, קשה להאמין שהוא מדייק משם ב-60 אחוזים עלובים. הסיקסרס ויתרו בשבילו, מרצונם החופשי, על החמישייה הכי יעילה בליגה. ואני, מרצוני החופשי, הסכמתי איתם והגנתי על ההיגיון שהנחה את בראון וצוותו. פולץ צריך ללכת להנלן ולדרוש את הכסף שלו בחזרה.

הפסקה הבאה לא מובאת כאוסף של תירוצים (למרות שהיא יכולה בקלות למלא גם את התפקיד הזה), אלא בתור כרונולוגיה של טעות. בואו נתחקה צעד-צעד אחרי הסיוט הזה. לתומי, חשבתי שלטווח הארוך כדאי לדעת איך בן סימונס יראה ליד פולץ. יש דברים שאנחנו לא רוצים לדעת. לתומי, רציתי שפולץ יקבל את השומרים החלשים ביותר של היריבה, וישחק בלי לחץ לשאת על כתפיו את ההתקפה. בפועל הנוכחות שלו לבדה תקעה 80 אחוז ממהרכב ששרף את הליגה בעונה שעברה. אפשר רק לדמיין איך באטלר יגיב בפעם הראשונה שהשומר של פולץ ירוץ אליו, ופולץ יסרב לזרוק כשהכדור יגיע אליו. כשהייתה לו קליעה (הייתה לו, זה היה יפהפה, הייתם צריכים להיות שם), הוא היה החתיכה החסרה. בלעדיה, הוא עדיין יכול לעזור להרבה קבוצות, פילי היא פשוט לא אחת מהן. חשבתי שרדיק יתרגל לתפקיד מהספסל (זה עוד לא קרה, אבל זה עניין של זמן), ובכל מקרה בראון תמיד יוכל לסגור איתו משחקים (כמו גם לפתוח איתו את המחצית השנייה של כל משחק, בצעד שהוא לגמרי לא הבעת-אי-אמון מקצועית בשחקן עם הביטחון העצמי הכי שברירי ב-NBA). אבל לא.

מסתבר שזה כרטיס חד כיווני – אם תחזיר את פולץ לספסל – מחר, בעוד חודש, או לקראת הפלייאוף, אתה מאבד אותו. אתה מודה שהוא עושה יותר נזק מטוב, ושעשית טעות. ההגעה של באטלר לא משנה כלום במשוואה עם נעלם אחד הזאת. באטלר מגיע במקום שני שחקני חמישייה – זה לא יהיה תירוץ מתקבל על הדעת להחזיר את רדיק בשביל פולץ. ונניח שזה אפשרי, מה הסיקסרס מקווים שיקרה בשלב הזה? שפולץ יקבל ביטחון מהובלת הספסל (באיזה יקום זה יקרה פתאום?), ואז הם מקווים שהוא יכריח אותם להחזיר אותו לחמישייה? מי ימציא את האדוויל לכאב ראש שטני כל כך?

אני מרגיש כאילו צריך להשאיר איזה חריץ של תקווה. הביטחון העצמי של פולץ בן ה-20 הוא המרכיב המרכזי בכל הסאגה הזאת, וגילינו שלא מדובר במשתנה יציב או צפוי בשום אופן. זה יכול להתהפך עם כמה משחקים טובים. הסוואג חוזר, קצת מומנטום, והופה – יש לנו קוקטייל לינסניטי מעורבב בקצת אנתוני בנט. זה הרי מה שחשבתי שיקרה בהתחלה – הכישרון שלו כל כך מובהק, בסופו של דבר הוא חייב לצוף למעלה. אבל קשה לדמיין איך זה קורה בפילדלפיה. הציפיות לא אנושיות (האוהדים של פילדפיה פסיכיים עם קבלות, כפרה עליהם), והחיבור המקצועי עם הכוכבים לא מאפשר לו לצמוח לידם. אה, וכל מי שצחק בשבועות האחרונים על זה שפולץ יהיה חייב להיות בטרייד פוטנציאלי על באטלר, כדי שהאחרון לא יאכל אותו חי, מלקק עכשיו את האצבעות, משחיז מקלדות, ושוקד על ממים חסרי לב. אני לא יודע אם יש לי את הכלים הרגשיים להתמודד עם הסיטואציה הזו.

אני מאוד מתוסכל, מקווה שזה עובר בטקסט.

*המצאתי את זה, אין לי קורקינט חשמלי, והנתונים נכונים ל-12.11.