החוויה שלי ב-Madison Square Garden
כבר בכניסה לאולם הכדורסל המפורסם בעולם, הייתה ניכרת ההתרגשות. משחק בית ראשון, מול היריבה שהדיחה אותה בפלייאוף בעונה שעברה, שחקנים חדשים שבאו להעלות את הרמה של הקבוצה על מנת להתחרות על האליפות. האוויר היה רווי בציפייה לראות את טאונס וברידג'ס בפעם הראשונה במשחק בית.
בירה, פופקורן ויאללה מתחילים!
על המקומות ישיבה חיכו לנו חולצות ״חגיגיות״ לפתיחת העונה – אז כמובן שאתה לובש אותה מעל כל השכבות שלך. הקהל היה נלהב במיוחד שהוצגה החמישייה הפותחת, עם תשואות מיוחדות לברונסון וטאונס.
רבע ראשון יחסית משעמם, הגבוהים של הפייסרס שולטים בתחילת המשחק (כל 10 הנקודות של היו של סיאקם וטרנר). התחושה הייתה שהניקס עדיין מחפשים את עצמם בהתקפה. ת׳יבודו, שנראה מודאג, לוקח טייאם אאוט וחוזרים ממנו עם בידודים של טאונס. זה מצליח בהתקפה הראשונה – בהתקפה אחת לאחר מכן הוא כבר נעץ את השלשה הראשונה שלו בגארדן, והקהל השתגע.
מיקאל ברידג׳ס היה שחקן החמישייה שנותר לבד עם שחקני הספסל – וזה לא עבד משהו. ניכר היה שהכימיה עם ההרכב השני עדיין צריכה עבודה.
תחילת הרבע השני היה קשה לצפיה – כדורסל מבולגן של שתי הקבוצות, עם המון איבודים והחטאות. אבל באמצע הרבע השני החמישייה של הניקס חזרה ואז החלה הבריחה – והמשך ההיעלמות של הליברטון, שסיים את המחצית ללא נקודות. ההגנה של ניו יורק הייתה פשוט מושלמת עליו.
ברבע השלישי הגיע הפיצוץ האמיתי כשכל שחקני החמישיה של הניקס קולעים 12 נק׳ ומעלה. הגארדן רעד כשברידג'ס נעץ שתי שלשות ודאנק בפחות משתי דקות, והקהל כבר הרגיש שזה הערב. לוח התוצאות מתחיל לרמז על הבאות כשההפרש מטפס ל-20 נקודות.
מכאן המשחק הפך לגארבג׳ טיים ארוך עם הגנה קשוחה שהשאירה את הליברטון על 0 נקודות – הישג הגנתי מרשים במיוחד על שחקן שהיה קוץ בצד של הניקס בעונה שעברה. הקהל נשאר עד הסוף לחגוג את הניצחון הראשון בבית, עם תחושה שזו עשויה להיות עונה מיוחדת במיוחד בגארדן.