בקיץ האחרון חתם מיקאל ברידג'ס על הארכת חוזה עם הניקס, 150 מיליון דולר ל-4 שנים. האחרונה שבהן (על עונת 29-30) אופציית שחקן בסך 41.5 מיליון דולר. ברידג'ס הגיע לניו יורק אחרי שהניקס הסכימו לשלם עליו ארבע בחירות סיבוב ראשון (אחת מהן הפכה לבן שרף, אגב) לקבוצה השניה של העיר. ההתחלה הייתה קשה, אבל ברידג'ס סיים את העונה שעברה עם ממוצעים של 17.5 נקודות ובעיקר עם שני מהלכים הגנתיים אדירים שחתמו את הקאמבקים של הניקס בשני המשחקים הראשונים בסדרת חצי הגמר האזורית מול בוסטון. העונה הרגילה שלו הייתה… בסדר. הייתה ירידה במספרים (14.4 נקודות) אבל היא הגיעה בעיקר בגלל ירידה בכמות הדקות ובכמות הזריקות שלקח בהתקפה החדשה של מייק בראון. אבל הוא חווה ירידה, בעיקר בצד ההתקפי, בחצי השני של העונה ככה שהסנטימנט אליו היה מעורב. חמשת המשחקים הראשונים של הפלייאוף, לעומת זאת, כבר היו חד משמעיים: 7 נקודות בממוצע לערב עם פחות מ-27% מטווח השלוש. את המשחק השלישי – אותו הניקס הפסידו בנקודה – הוא סיים עם 26- בדקות שלו על המגרש.
ברידג'ס, למי ששכח, לא אמור להיות האופציה ההתקפית הראשונה של הקבוצה. יש סיבה שהרגעים הזכורים שלו משנה שעברה הגיעו דווקא בצד ההגנתי. בניקס הנוכחיים ברידג'ס הוא האופציה הרביעית, אולי החמישית, בקבוצה. בוודאי בסדרה הזו בה או.ג'י אנונובי נהנה ממיסמצ'ים בהתקפה ועומד על 20 נקודות בממוצע למשחק ב-57% מהשדה. התפקיד של ברידג'ס בסדרה הזו נמצא בצד השני, שם הוא שומר על השחקן המשתפר ניקייל אלכסנדר ווקר שיורד בסדרה הזו מממוצע של 20 נקודות ב-61% טרו שוטינג ל-14 נקודות ב53% טרו שוטינג. ב-120 הפוזשנים בהם ברידג'ס היה השומר הראשי של נא"ו הוא קלע חמישה סלי שדה ואיבד את הכדור ארבע פעמים. ההוקס, כקבוצה, עמדו על יעילות התקפית של 90.4 ב-120 הפוזשנים האלו. אלכסנדר ווקר, אגב, עדיין לא סיים משחק אחד בסדרה הזו עם +/- חיובי
***
"בכנות? אני לא יודע", כך ענה קארל-אנתוני טאונס לשאלה כיצד הוא אמור להשתלב במערך ההתקפי של מייק בראון בניו יורק. בניגוד לברידג'ס, שכאמור הבטיח את עתידו במועדון, לטאונס יש רק עוד שנה אחת מובטחת בחוזה (עונת 27-28 היא אופציית שחקן והוא צפוי לא לממש אותה) וטאונס בהחלט הראה רגרסיה גם ביעילות ההתקפית שלו כשירד מ-42% מחוץ לקשת בשנה שעברה ל-37% השנה. עם זאת טאונס הוטרד מפציעה בתחילת השנה שבהחלט הפריעה גם ליכולת הקליעה שלו אך מאז פגרת האולסטאר הוא כבר עומד על 63% קליעה אפקטיבית. אגב, הוא סיים את העונה בתור מוביל הליגה בדאבל-דאבלים. הטענות סביב טאונס נגעו תמיד לאגרסיביות שלו. גם כשומר – אבל במהלך השנה הטענות האלו באו לידי ביטוי גם בחלק ההתקפי, כשיותר מדי פעמים הוא נראה לא מספיק אקטיבי. את הפסד הבית במשחק השני הוא סיים ללא זריקות עונשין ועם 12 זריקות שדה בלבד דווקא במשחק בו ברונסון ויתר שחקני החמישיה מתקשים לבוא לידי ביטוי.
ההפסד במשחק השלישי מיסך את העובדה שהגיע טאונס אחר. את המשחק הוא סיים עם 21 נקודות והשווה את שיא הקריירה שלו כשהוריד 17 ריבאונדים ואם ברידג'ס סיים את המשחק עם 26- בדקות שלו על המגרש, הרי שב-34 הדקות של טאונס על המגרש הניקס ניצחו ב-22 נקודות, הנתון הגבוה ביותר בשתי הקבוצות.
***
כשהניקס בפיגור 2-1 יצאה הכותרת שגם אם הקבוצה תגיע לגמר (מה שנראה מופרך לאור העובדה שההיסטוריה נתנה לניקס רק 27% לעבור את הסיבוב הראשון) מעמדו של מאמן הקבוצה מייק בראון לא מובטח בשנה הבאה. בראון הגיע מראש כברווז צולע אחרי שהניקס לכאורה פנו למספר מאמנים – כולל כאלו תחת חוזה – וסורבו. ההבטחה של בראון הייתה להטמיע שיטה התקפית חדשנית שמתבססת על הנעת כדור, קריאת מצבים וריבוי הזדמנויות לכל השחקנים. זה עבד באופן חלקי מאד, והשיטה של הניקס הלכה והפכה לפשוטה יותר ככל שהעונה התקדמה. בשלבים מסוימים שוב ההתקפה של ניו יורק הפכה לכזו שבה ג'יילן ברונסון הוא היוצר היחיד, וזה שמחזיק בכדור לאורך שניות ארוכות בהתקפה, כולל בשלושת המשחקים הראשונים בהם זרק 71 פעמים במצטבר – כמו טאונס ואנונובי יחד. אחרי ההפסד במשחק השלישי בראון החליט לבצע שינוי: הוא נתן לטאונס את הכדור בידיים בהתקפה, ושלח את ברונסון לחסום לאנונובי. את המשחק הרביעי טאונס סיים עם טריפל דאבל ופתאום דברים זרמו יותר. את המשחק החמישי ברונסון סיים אמנם עם 39 נקודות, אבל 17 מהן הגיעו ברבע האחרון, כשהמשחק דה-פקטו גמור.
בכלל, נראה שבראון – שהודה שעשה לא מעט ניסויים במהלך העונה – לא מפחד להתנסות ולשנות גם בסדרה הזו. בזמן שרוב המאמנים מגיעים עם רוטציה יחסית מגובשת, בראון לא היסס לשנות את הרוטציה ולהוציא ממנה את לאנדרי שאמט – אולי שחקן הספסל היציב ביותר של הניקס במהלך העונה – כדי לשלב מחדש את חוזה אלוורדו שנראה היה שנמחק מהרוטציה. את ג'ורדן קלארקסון, שהיה ידוע כגאנר, הפך לשחקן שתוקף את הטבעת ומסיים כמעט רק בצבע וב-15 דקות בממוצע למשחק בסדרה הזו כבר הוריד יותר ריבאונדים בהתקפה משחקני הפנים של אטלנטה. אם בשנה שעברה, תחת ת'יבודו, רק החמישיה קיבלה יותר מ-100 דקות בשישה משחקים מול דטרויט, השנה, אחרי חמישה משחקים, כבר שישה שחקנים עומדים על 100 דקות. בראון מתנסה בהרכבים מרובי גארדים, כולל הרכבים בהם נמצאים על המגרש שני שחקנים נמוכים מ1.90, הניקס ניצחו עד כה בהפרש מצטבר של 54 נקודות, ההרכבים הנמוכים האלו ניצחו את ההוקס האתלטים ב-62 נקודות ב-91 הדקות שלהם על המגרש. מהצד השני בראון חזר להתנסות בדקות עם מיטשל רובינסון לצידו של טאונס, במדגם קטן יותר.
ברידג'ס, טאונס ובראון ספגו כמויות גבוהות של ביקורת במהלך העונה ובסדרת הפלייאוף ספציפית. גם אם הביקורת מוצדקת בחלקה (בוודאי באספקט ההתקפי של ברידג'ס) הניקס נראים טוב יותר ממה שתוצאת הסדרה משקפת. למעט הת'אנדר והספרס, שכבר נמצאים בשלב הבא, לניקס יש את הנט רייטינג הגבוה בין הקבוצות בפלייאוף, והם הקבוצה היחידה למעט סן אנטוניו שמדורגת בטופ-5 בין קבוצות הפלייאוף גם בהגנה וגם בהתקפה.
האם זה יספיק כדי להעביר אותם גם מעבר לסיבוב הראשון? קשה לדעת. שנה שעברה הניקס היו צריכים את הסדרה מול הפיסטונס כדי להזכר בפיזיות שמאפיינת אותם ואת הסדרה מול הסלטיקס כדי להחזיר את הווינריות, אבל האינטנסיביות שנדרשה מהם השאירה אותם בלי אוויר מול הפייסרס. בינתיים רואים ניצוצות של הפיזיות ובשני המשחקים האחרונים גם של הדומיננטיות שחשבנו שנקבל מהם לאורך העונה הרגילה. בהנחה שיעברו את ההוקס הם יגיעו לשלב הבא עם יותר כלים וטריים יותר מול קבוצות שעד עכשיו לא הרשימו גם כן. לשלושת המושמצים יהיה תפקיד חשוב מול כל יריבה פוטנציאלית כזו.
