ביולי 2019 התקיים בתל-אביב טורניר ה- אנדר 20 המסורתי בו נבחרות לאומיות שולחות את בכירי הדור הצעיר להתחרות זה בזה. כזכור לכולנו נבחרת ישראל רשמה זכייה מרשימה מאוד בטורניר ונציגנו החדש בליגה הטובה בעולם הניף את גביע ה-אמ.וי.פי. שנה וחצי אחרי הטורניר המרשים ההוא דני אבדיה כבר פוסע את צעדיו הראשונים בליגה. כמובן שמוקדם מאוד לבצע ניתוחים והערכות על עונת הרוקי של דני שעדיין נמצאת רק בתחילתה, אבל נקודה אחת מעניינת להשוואה היא מה עשו אירופאים אחרים שבדומה לדני זכו בתואר המכובד בטורניר הנבחרות הצעירות והמשיכו לליגה הטובה בעולם. כולם נחשבו בנקודה מסוימת בקריירה הצעירה שלהם לשחקנים הטובים ביותר ביבשת (בטווח הגילאים שלהם). המעבר שעושים שחקנים כאלה הוא לא פשוט בכלל. עם כל הכבוד לתואר המחייב- ברגע שחוצים את האוקיינוס האטלנטי לאף אחד לא אכפת מזה שביבשת הישנה הם נחשבים לטובים ביותר. במציאות התחרותית ב- נ.ב.א הם נדרשים להוכיח את עצמם מחדש מהיום הראשון ובעצם כל יום מחדש. התחרות על דקות המשחק קשוחה מאוד, וגם שנמצאים על המגרש, לא תמיד סופרים אותם. אז מה עשו מצטייני הטורניר בעבר בליגה הטובה בעולם? מה מזה אפליקטיבי לדני? ולמה אנחנו יכולים לצפות מהקריירה של הפרוספקט הישראלי?
ראשו נסטרוביץ' (1996):
בשורה התחתונה- הלוואי על דני.
תחילת הניתוח הולכת אחורה עד שנות ה-90' העליזות. כמובן שהליגה הייתה אז מאוד שונה, הרבה פחות מקובל היה להירשם לדראפט בגילאי 18-19 ובכלל המעבר של שחקנים אירופאיים ל-נ.ב.א היה בחיתוליו. מינסוטה לקחה את נסטרוביץ' במקום ה-17 בדראפט 1998 בגיל 22, אחרי שהוא כבר היה שחקן מוכח ואחד הסנטרים הטובים באירופה. שהגיע לליגה הענק הסלובני כבר הספיק לזכות בגביע אירופה (האב הקדמון של היורוליג) פעמיים- ב-97' במסע הזכייה המופלא של ז'לגיריס ושנה לאחר מכן כחלק מהקבוצה האגדית של וירטוס בולוניה שכללה את סשה דנילוביץ' ואנטואן ריגודו. לרוע המזל, את עונת הרוקי שלו בילה ראשו בעיקר על שולחן הניתוחים והספיק להופיע רק בשני משחקים במדיי מינסוטה. העונה השנייה נראתה כבר הרבה יותר טוב. ראשו שיחק בכל 82 המשחקים, פתח בחמישייה ב-55 מהם וב-21 דקות בממוצע העמיד מספרים סבירים של 5.7 נקודות, 4.6 ריבאונדים ובלוק אחד במשחק. זה אמנם נשמע קצת מעט אבל את המספרים האלו צריך להכניס לפרופורציות הראויות. הכוכב הגדול של מינסוטה באותם שנים היה קווין גארנט ששיחק בעמדה 4. שני עשורים אחורה, המונח "סטרץ' פור" עדיין לא הומצא. שחקני פנים לא היו זורקים שלשות וגארנט אכל את הארוחות שלו בתוך הצבע, מה שהשאיר לנסטרוביץ' מעט הזדמנויות. לכן באופן יחסי היה מדובר בתפוקה סבירה. ראשו המשיך להשתפר בהמשך הדרך במינסוטה, והיה הסנטר הפותח שלה גם בשלוש השנים הבאות. עונת השיא שלו במדי הזאבים הגיעה בשנת 2002-2003 אז בקצת יותר מ-30 דקות למשחק העמיד שורה סטטיסטית נאה של 11.2 נקודות, 6.5 ריבאונדים, 1.5 אסיסטים ו-1.5 חסימות. העונה המוצלחת זיכתה אותו בהצעה נדיבה ממינסוטה, אבל ראשו שהיה רגיל לזכות בתארים באירופה, השאיר 12 מיליון $ על השולחן ובחר בסן אנטוניו. בספרס קיוו שאת השילוב הטוב בין ראשו לקווין גארנט ניתן יהיה לשחזר עם אחד- טים דאנקן. ואכן, ראשו שהיה רגיל להרבה עבודה שחורה בהגנה לצד כוכב גדול ממנו בהרבה, השתלב טוב אצל פופוביץ'. המספרים בעונה הראשונה היו די דומים לאלו במינסוטה- 8.7 נקודות, 7.7 ריבאונדים ו-2.0 בלוקים בקצת פחות מ-30 דקות למשחק. הבחירה של ראשו השתלמה בעונה שלאחר מכן שזכה לפתוח בחמישייה בסדרת הגמר של הספרס מול הנטס ב-2005 ולענוד בסיומה טבעת אליפות. ב-2006 הוא עבר לראפטורס. בעונה הראשונה בקנדה הוא פתח בחמישייה והעמיד מספרים לא רעים. בגיל 31 ואחרי 9 שנים בליגה, התחילו להגיע גם פציעות ואיתן הירידה ביכולת. בעונת 2007-2008 הוא איבד את המקום בחמישייה של הראפטורס ונאלץ להסתפק ב-20 דקות בערב על הפרקט. ראשו הספיק לעבור לשנה אחת לאינדיאנה, לפני שחזר לראפטורס לעונה האחרונה בקריירת האנ.בי.איי שלו בה עלה מהספסל ל-8.9 דקות לערב. הוא עוד ניסה לחזור לאירופה ושיחק שנה אחת עם אולימפיאקוס, אבל זה כבר לא היה זה ובגיל 35 הוא פרש ממשחק. ב-12 שנים בליגה הטובה העולם העמיד ראשו ממוצעי קריירה של 7 נקודות 5 ריבואנדים ו-1.5 חסימות למשחק. כמובן שהנתונים האלה משקפים גם את העונות האחרונות בהם היה חלק מאוד שולי בטורונטו ובאינדיאנה. בשיא הקריירה הוא מילא תפקיד משמעותי וזכור בקבוצה שזכתה באליפות. הלוואי על דני.
קוסטאס פפניקולאו (2009):
בשורה התחתונה- הדוגמא שדני לא ירצה להידמות לה.
גם הפורוורד היווני היה נחשב לעילוי בצעירותו וזכה להניף ב-2009 את גביע ה- אמ.וי.פי של טורניר הנבחרות הצעירות. בדומה לנסטרוביץ' גם פפניקולאו הגיע לליגה הטובה העולם בשלב מאוחר הרבה יותר מדני. הוא נבחר במקום ה-48 של דראפט 2012 על ידי הניקס והזכויות עליו התגלגלו לרוקטס בסדרת טריידים. בשורותיה של יוסטון, הוא הגיע לשחק רק ב 2014 שהיה כבר בן 24. לפני שנחת בטקסס הוא הספיק להשיג הישגים משמעותיים ביבשת הישנה. במדיי אולימפיאקוס הוא היה רכיב משמעותי מאוד בקבוצה שהניפה שני גביעי יורוליג וגם זכה בתואר הכוכב העולה של המפעל. עוד שנה בברצלונה שכנעה את דריל מוריי שהכישרון היווני בשל לחצות את האוקיאנוס. הרפרנס הישראלי הוא שפפניקולאו הגיע ליוסטון על משבצת הפורוורד שעולה מהספסל לאחר שבקיץ 2014 הרוקטס החליטו להיפרד מעומרי כספי שמילא את המשבצת בעונה שלפני כן. אצל קווין מקהייל היווני אכל לא מעט קש. בעונתו הראשונה הוא זכה רק ל-18.5 דקות משחק בערב בהם הפיק 4.2 נקודות, 2.7 ריבאונדים ו-2 אסיסטים. הנתון המאכזב העיקרי היה האחוזים לשלוש. מי שנחשב ביבשת הישנה לצלף מדהים הגיע לטקסס על תקן מי שיעלה מהספסל וירווח את המשחק סביב הפיק אנד רול של ג'יימס הארדן ודוייט האוורד. 29.2% מחוץ לקשת היו נתון מאכזב בעידן בו הליגה כבר התחילה את המעבר להתבססות על שלשות. באמצע העונה הוא גם נפצע והפסיד לא מעט משחקים, מה שבטח לא תרם לביטחון הגם ככה ירוד שלו. הכישרון האירופי שהגיע לליגה בגיל מאוחר והספיק להתרגל לאבק הכוכבים שעטף אותו בבית לא הסתדר עם המאבקים הפיזיים בקבוצה מטקסס. בטח כשעל הדקות הוא צריך היה להילחם עם טרבור אריזה וג'וש סמית'. ואכן, אחרי עונת בכורה לא מוצלחת החליטו הצדדים להיפרד ופפניקולאו ארז מזוודות ונסע לדנבר תמורת בחירת סיבוב שני ומעט עודפי מזומן. יחס השמור לסחורה פגומה ועודפת. גם קולורדו המושלגת לא האירה פנים ליווני. עמדות הפורוורד אוישו על ידי קנת' פאריד האימתני, גאלינארי ומייק מילר. פפניקולאו בילה את רוב העונה על הספסל. הוא שותף רק ב- 26 משחקים ובהם קיבל רק 11.3 דקות משחק. שורה סטטיסטית של 2.6 נקודות 1.5 ריבאונדים ו-0.6 אסיסטים בתוספת 31.1% מחוץ לקשת, הם כל מה שהצליח להפיק מהמצב הזה. בקיץ 2016 הוא שוב ארז מזוודות ונסע, הפעם היעד היה הביתה לאתונה.
ברמת הכישרון פפניקולאו הוא שחקן מדהים. קליעה, אתלטיות, אינטילגינציית משחק, הכל שם. אבל כנראה שחלום ה-נ.ב.א לא בער בעצמותיו מספיק. הוא הגיע בגיל מאוחר אחרי שגדל כנער שמנת באירופה והתרגל לטוב. הוא חסר את הקשיחות הנדרשת, הן פיזית והן מנטלית להילחם על הדקות שלו מול מתחרים קשוחים. והוא וויתר מהר. הסיטואציה של דני מאוד שונה. הוא משחק בליגה עוד לפני גיל 20 ולא הספיק יותר מדיי להתרגל לאבק הכוכבים באירופה, ובעיקר נראה מאוד נחוש להתחרות ולהוכיח את עצמו. בכל זאת, הסיפור של פפניקולאו צריך לשמש כתמרור אזהרה.
ניקולה מירוטיץ' (2011):
בשורה התחתונה – קצת שאפתני מדיי.
קצת כמו שתי הדוגמאות הקודמות, גם הפורוורד המונטנגרי הגיע לנ.ב.א כשחקן בוגר יחסית ומבושל. את החוזה המקצועני הראשון שלו הוא קיבל כבר בגיל 17. נכון לאותה תקופה הוא היה השחקן הצעיר ביותר שחתם על חוזה מקצועני בריאל מדריד ( אחרי עשור הגיע איזה ילד סלובני שלקח ממנו את הבכורה). הוא שיחק 6 שנים במדיי הקבוצה הבוגרת והספיק לזכות הן בתואר הכוכב העולה והן ב- אמ.וי.פי של היורוליג. הוא זכה במספר גביעים ואליפויות בספרד והיה אמור לזכות גם בגביע היורוליג ב-2014. מכבי ת"א של דיוויד בלאט וטייריס רייס גנבה לו את התואר ממש בשניות האחרונות.
מירוטיץ' נבחר בדראפט 2011 במקום ה-23 על ידי יוסטון ועבר עוד באותו לילה בטרייד לשיקגו. בהתאם לבקשתו, הבולס אפשרו לו להמשיך לככב במדיי ריאל מדריד עד 2014, אז החליטו שני הצדדים שהגיע הזמן. עד עכשיו הסיפור הזה נשמע דומה לסיפור הקודם, של פפניקולאו. אז זהו, שלא. למרות שגם המונטנגרי הגיע לליגה בגיל מאוחר יחסית ואחרי התבשמות ארוכה ככוכב באירופה הוא הראה את הקשיחות המנטלית הדרושה וידע איך לתרגם את הכישרון שלו להצלחה גם בליגה של הגדולים. עונת הרוקי הייתה חלומית. בעקבות פציעות של חברים לקבוצה, מירוטיץ' קיבל במה משמעותית להוכיח את עצמו. בדצמבר 2014 הוא כבר הפציץ עם הופעות של 27 ו-29 נקודות. הוא הוביל את הליגה כולה באחוזים מחוץ לקשת ונבחר לרוקי החודש במזרח. האימפקט שלו היה תלוי לא מעט בבריאות של אלו שהתחרו איתו על הדקות, ואכן בשבועות שבילו פאו גאסול וטאג' גיבסון בחדר הטיפולים הוא פרח באופן מיוחד. את חודש מרץ 2015 סיים מירוטיץ' עם שורה סטטיסטית של 20.8 נקודות ו-7.6 ריבאונדים כאשר הוא פותח בחמישייה ומשחק 31 דקות בערב. את העונה כולה הוא סיים עם שורה צנועה בהרבה, אבל קהילת ה-נ.ב.א זכרה לו את חודשי השיא כאשר קיבל לא פחות מ-335 קולות לתואר רוקי העונה מה שהקנה לו את המקום השני אחרי אנדרו וויגינס. באותו קיץ הבולס נפרדו מתום תיבודו ופרד הויברג מונה במקומו. חילופי המאמנים לא השפיעו על מעמדו של המונטנגרי שהמשיך לשלוש עונות נוספות עם הבולס בהן היה מרכיב משמעותי בקבוצה והיה מאוד קונסיסטנטי ביכולת. בעונת 2017-2018 מירוטיץ' סיפק עונת שיא עם 15.6 נקודות ו-8 ריבאונדים באחוזים נפלאים הן מ-2 והן מ-3, וזאת למרות שבילה יותר מחודשיים בחוץ זכר לליטוף שקיבל מחברו לקבוצה בובי פורטיס. באמצע אותה עונה הוא נשלח בטרייד לפליקנס. הוא הוכיח יכולת הסתגלות מרשימה שכבר במשחק הראשון שלו במדים החדשים החזיר עם 4 צליפות מחוץ לקשת שהוא נראה נהדר לצידו של אנתוני דיוויס. הפליקנס הגיעו לפלייאוף ואפילו עברו סיבוב באותה שנה. למירוטיץ היו לא מעט מניות בניצחון בסדרה מול פורטלנד כאשר הוא נראה חד מאוד לכל אורך הסדרה, ובמשחק השלישי הוביל את הקבוצה לניצחון עם 30 נקודות.
למרות שעונת 2018-2019 התאפיינה בתצוגות שיא של המונטנגרי (כולל שיא קריירה של 36 נקודות על הראש של סקרמנטו) פחות משנה אחרי המעבר לפליקנס הוא שוב נאלץ לארוז מזוודות כאשר נשלח בטרייד למילווקי של יאניס. בדיעבד, זה כנראה מה ששבר אותו. במילווקי הוא חזר לעלות מהספסל ונאלץ להסתפק בדקות מצומצמות יותר. הפיחות במעמדו לא השפיע מקצועית על מירוטיץ' שהמשיך לספק יכולת מעולה וקלע באחוזים מרשימים מכל הטווחים. בפלייאוף, הוא היה חלק מהריצה של הבקס שדרסו את המזרח והוכתרו על ידי לא מעט פרשנים כפייבוריטית לזכייה בתואר, עד שהגיעו קוואי והרפטורס וניפצו את החלום. בקיץ, למילווקי לא היה מקום מתחת לתקרת השכר בשביל מירוטיץ', אבל קבוצות אחרות היו מוכנות לשלם, והרבה. הרבה גבות הורמו כאשר המונטנגרי דחה הצעות לחוזים של 50 מיליון $ מיוטה ופורטלנד כדיי לחזור הביתה ליבשת הישנה עבור חוזה צנוע בהרבה בברצלונה. לא ברור בדיוק מדוע בגיל 28 ושהמנייה שלו נמצאת בשיאה בחר השחקן הענק הזה לחזור לאירופה. לפי השמועות שפורסמו, העובדה שהועבר בטריידים בשתי שנים רצופות למרות שהצטיין על המגרש שברה אותו מנטלית והוא חיפש סיטואציה יציבה יותר. בכל מצב, בחמש שנים בליגה הטובה בעולם מירוטיץ' הוכיח שהוא הרבה יותר משייך לשם. הוא פשוט כיכב. למען האמת, ברמת הכישרון קשה להשוות בין דני לבין מירוטיץ'. ספק גדול עם התקרה של דני גבוהה מספיק כדיי לשחק ברמה הזו גם אם הסיטואציה תאיר לו פנים. אבל מירוטיץ' יכול להיות מודל מצוין לחיקוי עבור דני, כאירופי שהוכיח קשיחות מנטלית, הסתגלות מהירה וניצל עד תם את ההזדמנות שניתנה לו.
צ'די אוסמן (2014):
בשורה התחתונה- הכי קרוב למציאות.
הטורקי\מונטנגרי הוא אולי מקרה המבחן הכי מציאותי בשביל דני. קודם כל, הם מאוד מזכירים זה את זה בארסנל היכולות. כמו דני, גם הוא הגיע לליגה בלי שהיה מאוד מוכח באירופה לפני. בנוסף, הוא הגיע יחסית לא מזמן ככה שהסיטואציה בליגה שהוא הגיע אליה היא הכי דומה לזו של הישראלי.
אוסמן נבחר על ידי מינסוטה במקום ה-31 בדראפט 2015 והועבר בטרייד באותו לילה לקליבלנד. אחרי שנתיים בהם "התבשל" באנדולו אפס מהיורוליג, הוא קיבל את החוזה המיוחל מהקאבלירס. הסיטואציה הקבוצתית שאוסמן נחת אליה היא די ייחודית ולכן מעונת הרוקי שלו קשה להסיק מסקנות. נכון לקיץ 2017, קליבלנד היא עדיין הקבוצה של לברון ג'יימס. נכון, באותו קיץ כפה קיירי ארווינג טרייד על הקאבס מה שטרף את הקלפים. ועדיין, הקבוצה של לברון היא תמיד קונטנדרית, עד שיוכח אחרת, והיא כל הזמן נמצאת תחת העין הבוחנת של התקשורת. בכל משחק, בכל אימון, בכל טיסה… פשוט כל הזמן. ברור שבקבוצה שיש בה כזה לחץ להישגים וניצחונות אין הרבה מקום לרוקי להתפתח. זה בוודאי נכון בעונה משוגעת בה הקבוצה הרבתה להפסיד, ובאמצע העונה ביצעה זעזוע ענק שבסדרת טריידים שלחה החוצה את דוויין וייד, דרק רוז, ג'יי קראודר ואיזייאה תומאס, והביאה על חשבונם את לארי נאנס, ג'ורדן קלארקסון, רודני הוד וג'ורג' היל. אוסמן שותף ב-61 משחקים (לא בגלל פציעה), קיבל פחות מ-11 דקות לערב וסיים את העונה עם 4 נקודות ושני ריבאונדים בממוצע. בקיץ 2018 המלך נדד לקליפורניה וקליבלנד הפכה בין-לילה מקונטנדרית לקבוצת לוטרי שאמונה על פיתוח צעירים. הטורקי\מונטנגרי היה אחד המרוויחים הגדולים מכך. הוא מיידית שודרג לשחקן חמישייה ועם 32 דקות בערב ידע להחזיר עם שורה מצוינת של 13 נקודות, 4.6 ריבואנדים ו-2.6 אסיסטים. הוא סבל מחוסר יציבות בקליעה, והאחוזים מחוץ לקשת לא היו מספיק גבוהים לשחקן כנף בכדורסל המודרני, אבל בסך הכל הוא סיפק תפוקה טובה. הבעיה היא שאוסמן לא הצליח לשמור על היכולת הזו. בעונה האחרונה הוא אמנם שיפר קצת את הקליעה משלוש, אבל פרט לזה הוא הציג יכולת ירודה בכל פרמטר. בדומה לדני, אוסמן הוא מעין פוינט-פורוורד. משחק בעמדה 3 אבל יש לו תפיסת עולם ויכולות של גארד. ההגעה של דריוס גארלנד השפיעה עליו מאוד לרעה. פתאום יש שחקן נוסף בינו לבין סקסטון שלוקח את הכדור ומייצר מהלכים. מרחב התמרון של אוסמן לכדרר ולייצר הצטמצם לאפס. כל מה שנשאר לו זה לזרוק שלשות בקטצ' אנד שוט מהפינות. ולמען האמת הוא לא קלעי מספיק טוב בשביל התפקיד הזה. גם הגנתית הוא לא מספיק אמין כדיי להצדיק דקות גדולות. התוצאה של הירידה ביכולת בעונה הקודמת באה לידי ביטוי בפתיחת העונה הנוכחית- אוסמן ירד לספסל ומשחק את כמות הדקות הנמוכה ביותר שלו מאז העזיבה של לברון.
ההקבלה לסיטואציה של דני מאוד בולטת. גם דני הוא פורוורד עם כישורי גארד שנבנה מהיכולת שלו לייצר. כבר במשחקי הפתיחה של וושינגטון אפשר להבין שהכדור לא ממש בידיים שלו. קשה היה לצפות למשהו אחר שלחברים שלו לקבוצה קוראים בראדלי ביל וראסל ווסטברוק. דני חייב ללמוד מהמקרה של אוסמן שכל כך דומה לו בכישורים, להפנים את התפקיד שלו ולמצוא דרך להצטיין בו. הוא יזרוק בעיקר שיקבל כדור בעמדה פנויה. אין לו הרבה מרחב תמרון לייצר לעצמו מצבים. הוא חייב להיבנות מקליעה, מחיתוך לסל ומהגנה. אלו תפקידים מצומצמים יחסית שלא מביאים לידי ביטוי את כל ארשת היכולות של דני וזה יהיה די מתסכל בשבילו. אבל שם הוא חייב לחיות. אם הוא לא יקלע טוב ממצבי קטצ' אנד שוט, ואם הוא לא ישמור מספיק טוב, וושינגטון תמצא בקלות תחליפים. בדיוק כמו שקורה עכשיו עם אוסמן בקליבלנד. במידה והוא כן ישכיל לעשות את התפקידים האלה בצורה טובה, הוא יקבל הרבה דקות ואז גם מרחב התמרון שלו לייצר יתרחב. פה ושם, בהרכבים מסוימים. החדשות הטובות הן שיש לדני את האתלטיות והגודל להיות שומר טוב ב נ.ב.א. והוא נראה בסדר גמור הגנתית עד עכשיו. גם הקליעה נראית לא רע במשחקים הראשונים. אם הוא יהיה חזק מנטלית, וימלא את התפקיד המצומצם שלו (בינתיים) בצורה טובה, התקרה שלו מאוד גבוהה.
