המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ והפעם מתן גילור, יאיר זעפרני, אריק גנות, אריק זילבר ואורח מיוחד: ניל קרמר מהעמוד החדש טרי טרי מהניילונים הודיניל. לכו לבדוק.
הריקוד האחרון -עכשיו שהסדרה נגמרה, איזה אימפקט היא השאירה מבחינתך על הנרטיב של MJ?
מתן גילור: הואיל ובלאו הכי הקונצנזוס היה שמדובר על השחקן הגדול בכל הזמנים, האימפקט לא היה מאד גדול. עם זאת, הסדרה בהחלט מאדירה את ג'ורדן וגרמה, פה ושם, לתיאוריות מוגזמות לגבי תרומתו לענף, בהן מבחינת הפופולריות והן מבחינת סגנון המשחק. גם חבריו הקבוצה לא הוצגו באור הכי חיובי, כדי לתת לו משקל גדול יותר בהישגים.
אריק גנות: קשה להשפיע על הנראטיב עבור אלו שראו את מייקל בזמן אמת. זו היתה חוויה מופלאה בשנים המעצבות של האישיות, וכל אחד שעבר אותה יודע אם הוא היה ממעריצי או משונאי מייקל. יהיה מאוד קשה לשכנע אחרת.
לכן האפקט המרכזי של הסדרה, סביר להניח, הוא בהעברת הנראטיב הזה לדור שלא ידע את מייקל. כולם יודעים שמייקל הוא הגדול מכול, אבל הסדרה תעזור גם להבין למה בדיוק הוא היה כזה גדול, וגם מה היו הצדדים האחרים, והפחות טובים.
יאיר זעפרני: בזמן אמת, לא סבלתי את ג'ורדן. בתור חובב אנדרדוגס מושבע תמיד הייתי בעד הקבוצה שעמדה ממול ולא משנה מי היא הייתה. ועם זאת, בשלב מסוים ג'ורדן הפסיק להתחרות נגד הקבוצות מנגד והתחיל להתחרות מול ההיסטוריה. המאבקים על עוד אליפות ועל שיאים שלא ישברו הפכו אותו בהפוך על הפוך לאנדרדוג. לכן, כשהוא קלע את הסל ההוא מול בריון ראסל, אמנם התבאסתי בשביל יוטה אבל גם עמדתי ומחאתי כפיים כי ראיתי שחקן אדיר שניצח כנגד כל הסיכויים. ואת כל זה אני מספר לכם כי הריקוד האחרון הוציא ממני את כל ההערכה לג'ורדן ההיסטורי וגרמה לי לראות אותו שוב כשמוק הדורסני והאגואיסט שהוא.
ניל קרמר: מייקל ג'ורדן הוא הגדול מכולם.
זכיתי, לראשונה בחיי, לראות משחקים של שיקאגו בולס ב"לייב". מוסר העבודה, הקילר סוויץ', הרודנות בחדר ההלבשה, "מבחני הכבוד" שערך לשחקניו בקבוצה.. אלו דברים שאין סיכוי שספורטאי אחר יצליח לשחזר את המהלכים הללו בהצלחה רבה כמו MJ. רודן בחדר ההלבשה? הקבוצה תחרים אותו. מבחני כבוד ואלימות? יקבל הרחקות. בעולם ה-PC דברים כאלו לא יעברו בשתיקה ולכן ג'ורדן הוא גם הווינר הכי גדול בהיסטוריה של המשחק וגם מודל המנהיגות שלו לא ישוחזר לעולם (קובי בריאנט ז"ל היה הכי קרוב).
אריק זילבר: אני לא חושב שהנרטיב של ג'ורדן השתנה באופן משמעותי בעקבות הסדרה. הרי ג'ורדן היה נחשב לשחקן הטוב אי פעם גם לפניה והנרטיב שלו הוא הנרטיב החזק ביותר של שחקן כלשהו בכל סוג של ספורט. אם למראדונה הייתה יד האלוהים, ג'ורדן הוא האלוהים. הבלתי מנוצח. במובן הזה הסדרה משכנעת את המשוכנעים ואולי אולי עשתה שירות לחברה הצעירים שלא ראו אותו ולא הבינו כמה דומיננטי הוא היה באמת. מה שכן, הסדרה בהחלט האנישה אותו והראתה גם את ג'ורדן האדם, אמנם בפילטר חזק ומזווית ספציפית שהוא הסכים להראות, אבל עדייו בצורה מספיק חזקה כדי להזכיר לי למה תמיד סלדתי ממנו.
דירוגים, דירוגים, דירוגים ESPN פרסמו את הטופ 74 שלהם. מי האנדרייטד והאוברייטד שלך?
אריק זילבר: אנדרייטד: השחקן שהמיקום שלו הפתיע אותי הכי לרעה היה דרקסלר. אם מסתכלים על איכותו כשחקן או על הישגים אישיים יש לא מעט שחקנים שנמצאים מעליו שהוא עולה עליהם, גם בעמדה שלו. הוא שווה הרבה יותר ממקום 57.
אוברייטד: אני חושב שאם אנחנו מדברים במונחי גדולה ולא יכולת, קשה להכניס שחקן שביקר בפלייאוף רק 4 פעמים בלי שום הישג משמעותי בפלייאוף. יאניס יהיה חלק משמעותי מצמרת הדירוג הזה בעתיד, אבל נכון לעכשיו עם אם.וי.פי אחד של הליגה ואפס קבלות אחרות מקומו עוד לא שם במקום ה-27. כמובן שאליפות השנה (ואם.וי.פי נוסף שכנראה בדרך) ישנו את עמדתי.
מתן גילור: הערה לפני: זולת מקום לפה או לשם, אני ממש מסכים עם הטופ 10 שלהם.
לגבי המקומות האחרים: דירוג יתר – אדטוקומבו מדובר סביב 15-20 מקומות מעל מה שלדעתי הוא צריך להיות מאמן שהוא יגיע די מהר למקום בו הוא דורג עכשיו, אבל כעת הוא עדיין לא שם. גם אנתוני דיוויס במקום 45 זה גבוה מדי לטעמי. דירוג חסר – קוזי, למרות שלא צפיתי בו, צריך להיות מדורג גבוה יותר על סמך ההישגים. ואולי הכי אנדרייטד זה ג'ורג' מייקן. כוכב העל הראשון של הליגה מתחת לשחקנים מצוינים אבל שכל הקריירה היו משלימים.
אריק גנות: אוברייטד: אלן אייברסון. אם שמים אישיות בצד ומודדים אותו כשחקן כדורסל, קשה לראות איך הוא בטופ 30. הגיע לגמר פעם אחת, MVP פעם אחת, אבל לא חידש הרבה בכדורסל והיה שחקן שקשה מאוד לשחק איתו. הדירוג שלו מעל נאש שעשה מהפכה בכדורסל, אייזאה שלקח שתי אליפויות בשנים הכי קשות שיש והארדן שגם הוא אחראי על דברים די מדהימים מוגזם בעיני.
אנדרייטד: פאו. הוא היה אולסטאר תמידי ושיחק את המשחק בקלות בלתי נתפסת. לא סביר שהוא מתחת לשחקן משלים כמו רודמן, מורנינג שלא היה קרוב לאליפות כשחקן מוביל ואפילו מאנו שמעולם לא היה דומיננטי ברמות האלה.
יאיר זעפרני: מי שמכיר אותי בטח לא יופתע מהעובדה שאני לא סובל את הדירוגים האלה. אני מבין שמשעמם בקורונה אבל שוב לפתוח את התיבת פנדורה הזו ולנסות להשוות שחקנים ששיחקו בתקופות שונות, בסגנונות שונים ובשלב אבולציוני אחר, עד כדי כך משעמם לכם? אבל מכיוון שצריך בכל זאת לענות על השאלה אני אתן אנדרייטד אחד משלי ואגיד שקרל מלון שווה הרבה יותר מהמקום ה-17. גם בלי אליפויות הוא הקלע השני בטיבו בתולדות הליגה ושלא נדבר על זה שהוא הביא את פאקינג יוטה פעמיים רצוף לגמר כשלצידו בחמישייה משחקים אנשים כמו גרג אוסטרטג. ואוברייטרד? גארנט (20), יאניס (27) והארדן (32) – תעשו לי טובה…
ניל קרמר:
אנדררייטד:
טוני פארקר – עוזר מנצח התזמורת של שושלת הספרס, התיאום בינו לבין טים דאנקן הוביל אותם לשושלת נהדרת וקבוצה תחרותית על פני 2 עשורים.
דניס רודמן – הוליך את הליגה בהורדת כדורים חוזרים 7 פעמים ברציפות(!), בגובה של 2.01 מ׳.
אוברייטד:
ראסל ווסטברוק – ממצוע טריפל דאבל זה נדיר. גם כאשר הוא נהיה ה"אלפא" וקיבל את פול ג'ורג' – לא הצליחו לעבור את הסיבוב הראשון.
ג'יימס הארדן – מלך הבידודים והשלשות. עבורי, המשחק שלו קשה לצפייה ולא מהנה. זה אולי מצליח, כן? אבל כשאני רוצה לראות NBA אני מחפש קצת יותר מזריקות שלוש ובידודים.
כדור שלג – העונה תסתיים באיחור, מה שישפיע כמובן על העונה באה ואולי על זאת שאחרייה – האם הליגה צריכה לקפוץ על ההזדמנות ולקצר את העונה הרגילה?
ניל קרמר: אני חושב שהליגה יכולה לנצל פתיחה מאוחרת על מנת לקצר אותה – פשוט בלי לפגוע בתאריך הסיום המקורי כמדי שנה רגילה. בשנה האחרונה שמענו על כל מיני יוזמות וטורנירים במהלך העונה על מנת להגדיל את ההתעניינות (רייטינג) של הליגה. אני בהחלט מאמין שזוהי העת לנסות דברים חדשים שטרם נראו בNBA.
אריק זילבר: אני נקרע בין הרצונות שלי לבין המחשבות שלי, ובחוסר חשק חייב להגיד שכן. קצב המשחק היום מאוד מהיר, יש יותר פציעות בשנים האחרונות ואם שחקנים מרשים לעצמם לעשות load management, תופעה שפוגעת גם בספורטיביות וגם בסופו של דבר בקוני הכרטיסים והצופים, אז עדיף שיהיו פחות משחקים בעונה אבל שיהיו תחרותיים יותר ושיהיו פחות פציעות. יש "תירוץ" טוב להתחיל לעשות צעדים בכיוון ויש קומישינר ששוקל שינויים בכיוון עוד לפני הקורונה ומבין שצריך להצעיד את המשחק קדימה.
מתן גילור: חיובי. אני חושב כבר שנים הרבה שצריך לקצר את העונה הסדירה ולהימנע ממשחקי גב אל גב. להוסיף עוד 2 קבוצות ולצמצם ל-62 משחקים (בית וחוץ מול כל אחת פעם אחת). אז אפשר גם לשקול לעבור לפלייאוף 1-16. למה דווקא עכשיו? כי בלאו הכי תקרת השכר תרד ובשנה הבאה תהיינה עליה בהכנסות ביחס לשנה, אז זו הזדמנות "לספוג" את הירידה הצפויה בהכנסות מירידה בכמות המשחקים בלי שזה יורגש.
אריק גנות: זו החלטה מאוד בעייתית.
בפן הכלכלי – פחות משחקים אומר פחות קהל, פחות זכויות שידור ובור כלכלי שאיכשהו צריך למלא.
אבל הבעייתיות הגדולה יותר היא בצד המקצועי. עונה קצרה יותר אומרת פחות הזדמנויות לשיאים. לברון, לדגומה, מדורג כרגע במקום השלישי בטבלת קולעי כל הזמנים. אבל אם יגיע שחקן כמו לברון לליגה של 60 משחקים, למשל, הוא ידורג אחרי קריירה דומה מתחת לדומיניק וויליקנס, אלוין הייז ומוזס מאלון. ברור שדירוג כזה יעשה עוול לשחקן.
לדעתי הליגה צריכה להישאר באורכה הנוכחי, ולמצוא דרך להיות סובלנית יותר כלפי ניהול עומסים לשחקנים שמעוניינים בו.
יאיר זעפרני: בימים כאלה בה אנשים קופצים על זכויות השידור של ליגת העל בכדורסל רק כי הם מגלים שגם פה מקפיצים כדור כתום, גם העונה הרגילה ב-NBA נראית כמו הבטחה אדירה אבל אם נתעלם לרגע מהעובדה הזו אז כן – ה-NBA חייבת לקפוץ על ההזדמנות ולקצר את העונה הסדירה. קודם כל כי ממילא אחרי הקורונה לכולם יהיה הרבה פחות כסף לבזבז על שטויות והכסף שייזרק על זכויות שידור בליגה יהיה מופחת ממה שהתרגלנו אבל שנית, כי אחרי הקורונה כולנו כבר יודעים שהחיים יקרים והזמן שיש לנו בעולם הזה הוא קצר וחבל לבזבז אותו על 82 משחקים ששליש מהם לפחות (ואני לארג') די מיותרים…
בויאן בוגדנוביץ סיים את העונה, כמה זה משמעותי להמשך העונה של הג׳אז?
יאיר זעפרני: הלכתי רגע לגוגל לבדוק מי זה בויאן בוגדנוביץ'. שוכחים מהר אחרי חודשיים הפסקה… אבל שוב, אענה שנייה ברצינות ואגיד שהפציעה של הקרואטי החביב הזו לא תעשה שום דבר לעונה של יוטה. כי – איתו הם קבוצת סיבוב ראשון גג ובלעדיו הם … קבוצת סיבוב ראשון גג. העונה של הג'אז לא הלכה לשום מקום, בוגדנוביץ' אמנם היה נקודת אור בה אבל גם לו לא הייתה להוציא את יוטה מאפרוריותה, וגם איתו התקרה שלהם העונה נמוכה מאוד לצערם, בטח כשלוקחים בחשבון את התפרצות הקורונה בג'אז ומה שהיא עלולה לעשות (או כבר עשתה) למרקם החברתי של הקבוצה. בקיצור, תנוח בויאן ותחזור רק כשתוכל.
ניל קרמר: חוששני שזוהי היעדרות משמעותית שהג'אז יאלצו להתמודד איתה. שחקן שנמצא בשנת קריירה מבחינת נקודות, אחוז עונשין והכי חושב – עליה של 2.5 זריקות מחוץ לקשת עם שמירה על אותם האחוזים בעמדה מספר 4 "החדשה" (סטרץ' פור)… האיש שבפלייאוף לפני שנתיים, כאשר שיחק במדי הפייסרס מול הקאבס, כונה "the Lebron stopper" (העונה הוא דווקא חווה נסיגה בהגנה).
יחד עם זאת, מבחינה הגנתית, ג'ו אינגלס/רויס אוניל יעשו עבודה טובה יותר, למרות ששניהם לא שיחקו בעמדת הPF.
אריק זילבר: מכה קשה מאוד ליוטה. בוגדנוביץ' ספק הנקודות השני של הקבוצה. שחקן של 20.5 נק' ביעילות נהדרת של 60.3% טרו שוטינג. אבל זו לא הבעיה היחידה. יוטה מלכתחילה הייתה רזה בעמדות הפורוורד. מי שיצטרכו למלא את החלל הם ג'ו אינגלס ורויס אוניל שיצטרכו לקחת על עצמם יותר בהתקפה, וחוץ מהם ניאנג הוא הפורוורד היחיד שמסוגל לתרום לפחות בצורה סבירה. יש פה מחסור מובהק בכישרון ואיום על הסל. הנקודה האופטימית היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא שאולי זה ייתן יותר מקום לקונלי ואולי יעזור לו לחזור להזכיר את השחקן שהיה לפני שנה. לא רואה אותם מהווים איום בפלייאוף בלעדיו.
מתן גילור: מאד משמעותי. אני ראיתי בהן קבוצה שיכולה לעשות צרות לכל קבוצה במערב. לפחות 6 משחקים כדי לעבור אותם. אבל עכשיו, עם הפציעה של בוגדנוביץ' והשטויות של גובר שפירקו את חדר ההלבשה, אני פחות מאמין בהם. צריך לזכור שבוגדנוביץ' שחקן פלייאוף מוכח שנתן יופי של סדרה על אינדיאנה שלא היתה רחוק להדיח את קליבלנד שהגיע לגמר באותה עונה.
אריק גנות: מאוד. הג'אז לא קבוצה עמוקה במיוחד, וקונלי לא ממש הצליח למצוא את מקומו (למרות שהשתפר במשחקים האחרונים לפני הקורונה). בוגדנוביץ' היה שחקן מאוד חשוב בשני צידי המגרש, והקליעה המצויינת שלו סיפקה מרחב ליתר השחקנים שלא בהכרח מצטיינים בתחום.
יוטה ממוקמת כרגע במקום הרביעי, משחק אחד מעל יוסטון והת'אנדר. בהנחה שהעונה הרגילה תימשך, סביר שהיא תאבד את יתרון הביתיות ותפסיד בסיבוב הראשון לאחת משתי אלה.
הריקוד האחרון בהחלט – אם הייתה לך אפשרות להוסיף פרק, במה הוא היה עוסק?
אריק גנות: התקופה של מייקל בוושינגטון. אני מבין למה הסדרה נגמרה ב-98', אבל מעניין היה להבין את ההחלטה לחזור, איך טיפוס תחרותי כמו מייקל חי עם העובדה שהוא לא בטופ של הליגה, איך היה לשחק איתו. הייתי שמח לשמוע את קוואמי בראון מדבר על איך זה להיות הבחירה הראשונה בדראפט לצד מייקל. הייתי שמח להבין אם מייקל הגיע למגרש כמו עובד שחוק אחרי גיל פרישה שעושה את זה בשביל הפרנסה או שעדיין היה שם איזשהו אתגר.
יאיר זעפרני: להוסיף??? הייתי מוריד ארבעה פרקים לפחות. באמת ש'הליקוק האחרון' התחיל טוב, הפרקים הראשונים היוו נוסטלגיה נעימה לזמנים אחרים ולדמויות מעניינות ומרתקות אבל ככל שהסדרה התקדמה היא הפכה להיות מופע חסר פרופורציה של סגידה לאיש אחד, עם אפס ביקורת ושום רצון להראות לצופים נרטיב שונה. ואחרי שאמרתי את כל זה, אז אגיד שאם אני הייתי מפיק את הסידרה הזו, ובעולם מושלם כמובן, הייתי מביים עוד פרק בו הייתי נותן לג'רי קראוס (המנוח…) לספר את הסיפור שלו על איך הוא היה האיש שבאמת הפך את הקבוצה הזו לגדולה. כי למרות שהסדרה מסתירה את זה, קשה שלא להעריך אותו אחרי צפייה בעשרת הפרקים.
ניל קרמר: איך הבולס הרסו את עצמם אחרי שג'ורדן ופיל ג'קסון פרשו.
14.6.1998 – הזכייה השישית והאחרונה של ג'ורדן.
כשבוע לאחר מכן, פיל ג'קסון פורש (וחוזר ב1999 להתחיל את שושלת שאקובי).
עונת 1998-1999 התחילה רק ב20.1.99 בשל השביתה.
כמה ימים קודם לכן ג'ורדן פורש.
ואז כפתור האתחול הופעל: 21/1 דניס רודמן שוחרר, סטיב קר עבר בטרייד לסן אנטוניו
22/2 סקוטי פיפן מועבר בסיין אנד טרייד ליוסטון
23/1 לוק לונגלי מועבר בסיין אנד טרייד לפיניקס.
״השורדים״: רון הארפר, טוני קוקוץ' וביל ונינגטון.
וככה לא הולכים לריבילד… בטח לא עבור מה שהבולס קיבלו עבור השחקנים ששלחו.
אריק זילבר: הייתי שמח לראות פרק שמדבר על כל הסיפורים מעוררי המחלוקת עליו. כל המגרעות שלו הוצגו כמו שאדם בראיון עבודה מציג את המגרעות שלו. "אני תחרותי מדי", "אני מחויב וטוטאלי מדי בעבודה". מצטער, אני אישית לא קונה את זה. יש מספיק דוגמאות בהיסטוריה של הליגה לשחקנים גדולים, תחרותיים ומחויבים למשחק שלא משפילים את השחקנים שמשחקים איתם. מביל ראסל דרך קארים ועד דאנקן. הייתי רוצה לשמוע אנשים שמדברים עליו בלי פילטרים, כמו דברים שיצאו בעקבות הסדרה. ואולי בעצם זה מיותר ועדיף שתישאר כמו שהיא. בסופו של דבר המשחק הזה לא היה נראה היום כמו שהוא נראה בלי מייקל ג'ורדן. השחקן, האגדה, המיתוס.
מתן גילור: בפוסט הריקוד האחרון. מה עבר על שיקגו, ג'ורדן ושאר השחקנים המרכזיים משנת 1998 ועד להשקת הסדרה: על הבניה מחדש של שיקגו, כולל תקופת די מוצלחת עם רוז ולאחר מכן גם באטלר וגאסול. על החזרה של ג'ורדן לוושינגטון והבעלות על שרלוט. על הקריירה של פיפן שלא היה רחוק מאליפות על פורטלנד ובמידה מסוימת מוציא עצמו קצת מהצל של ג'ורדן, על רודמן ומעלליו עם עצמו ועם אחרים ועוד.
