קבוצה ביום: לב אמיץ

קיץ 2017 היה יותר מעניין מהפלייאוף. כוכבים שעוברים מקבוצה לקבוצה במגה טריידים, שחקנים חופשיים שחותמים על חוזים גבוהים. המרדף אחרי הסופרסטארים הקיץ היה חסר פשרות והניב כמה קבוצות מאוד מעניינות. לקראת פתיחת עונת 2017-18, הכדור הכתום עם פרוייקט קבוצה ביום.

הקבוצה היום: ממפיס גריזליס

לדף הקבוצה

מי עזב: טוני אלן (ניו אורלינס), זאק רנדולף (סקרמנטו קינגס), וינס קרטר (סקרמנטו קינגס).

מי הגיע: מריו צ'אלמרס (חופשי), טייריק אוונס (חופשי, סקרמנטו קינגס), בן מקלמור (חופשי, סקרמנטו קינגס), דילון ברוקס (דראפט), ראדה זאגורץ' (דראפט, מגה בסקט).

חמישיה: מייק קונלי, ווין סלדן, צ'נדלר פארסונס, ג'מייקל גרין, מארק גאסול.

ספסל: וויד בולדווין, טרוי דניאלס, דיונטה דיוויס, ג'יימס אניס, אנדרו האריסון, ג'ארל מרטין, ברנדון רייט, דילון ברוקס, מריו צ'אלמרס, טייריק אוונס, בן מקלמור.

המהלכים הגדולים של עונת 2016-17:

אז מה היה לנו שם?

יש הרבה דרכים להסתכל על העונה האחרונה של ממפיס, שכהרגלם של הגריזליס הייתה מלאת תהפוכות, אבל לפני הכל – העונה הזו היא משמעותית דווקא בשל האיש שלא היה שם

מיטיבי לכת ישימו לב שיש שינוי אחד בלבד בין שני ההרכבים המשוחקים ביותר של ממפיס העונה – וינס קרטר בן ה-40 במקום צ'נדלר פארסונס. שינוי מינורי אחד שגרמה לקפיצה של 20.3+ בנט-רייטינג של הקבוצה. כמובן שסטטיסטיקה נוטה לשקר, אך במקרה הזה היה קשה לפספס את העובדה שפארסונס, התקווה הלבנה, איש 24 מיליון הדולר, ומי שאמור היה למצות  את שנות השיא של מייק קונלי ומארק גאסול, נראה כמו החיקוי של החיקוי שלו. הגריזיליס אמנם טיפלו בו בכפפות של משי, אך לאחר 34 משחקים בהם הפגין ג'אמפ-שוט נוקשה (מקום 380 מתוך 386 ששיחקו יותר מ-30 משחקים ב-eFG) ואיטיות כללית על גבול חוסר יכולת לרוץ, הושבת לחלוטין ואיתו גם השאיפות של הקבוצה לעשות את הקפיצה הגדולה.

אך בממפיס, כרגיל, המשיכו. בניגוד להבטחות בפתיחת העונה של מאמן הקבוצה, דיוויד פיזדייל, להאצת הקצב, הקבוצה שמרה על מקומה כאחת הקבוצות האיטיות בליגה (מקום 28 בקצב), והמשיכה להוביל את הליגה בשימוש בפוסט-אפ ובזריקות בסוף שעון. על אף זאת, טביעת האצבע של פיזדייל כן ניכרה בהתקפת הקבוצה, כשהגריזליס קפצו מהמקום ה-27 בשלשות למשחק למקום ה-14, כשמארק גאסול, שפיזדייל אמר שיצטרך לזרוק לפחות 4 שלשות במשחק כדי להישאר בחמישייה, הסתפק ב-3.6 למשחק (קצת יותר מפי 4 מסך כל השלשות שזרק בשבע העונות הקודמות) ב-39 אחוז, בדרך לשיא קריירה בנקודות למשחק עם 19.5.

המטרה השנייה של פיזדייל הייתה להעביר את מרכז הכובד ההתקפי לכיוון מייק קונלי, ו"להפוך אותו לאולסטאר". בעוד להיבחר כגארד לנבחרת המערב מתגלה כמשימה בלתי אפשרית, אין ספק שזו הייתה עונת השיא של קונלי, עם שיאי קריירה בנקודות (20.5), ניסיונות זריקה מהשדה ומהעונשין, ויעילות (46 אחוז מהשדה, 41 אחוז מהשלוש), כולל קפיצה ל-3.6 ניסיונות בשלשות פול-אפ (יותר מפי 2 מכמות הנסיונות שלו בשנה לפני כן) ב-39 אחוז (שלישי בליגה מבין שחקנים שזרקו יותר מ-2.5 זריקות). הדומיננטיות של קונלי בלטה מאוד כשהקבוצה נאלצה ליצור בלעדיו, כשהיעילות ההתקפית של הקבוצה איתו על המגרש עמדה על 108, אך צנחה ל-99 בלעדיו, מקביל לקצת פחות מהמקום האחרון בליגה.

למרות חוסר עומק כמעט קומי, שכלל הרבה יותר מדי משחקים בחמישייה עם אנדרו האריסון, הגריזליס הצליחו להגיע למאזן חיובי של 36-25 בעזרת קונלי וגאסול, לו"ז קל וכרגיל – הצלחה בלתי מוסברת במשחקי הקלאץ'. אך מסתבר שגם כאן הסטטיסטיקה צריכה להתיישר, כשקריסה הגנתית והפסדים במשחקי הקלאץ' (8 הפסדים מתוך 11 המשחקים האחרונים) גרמו לקבוצה לנצח 7 משחקים בלבד מתוך 21 האחרונים ולסיים במקום השביעי במערב, במאזן 43-39.

הקבוצה נפגשה עם הספרס, אולי בסדרת הפלייאוף הטובה ביותר בפלייאוף האחרון, כשהגריזליס אף הצליחו לחזור מפיגור 2-0 לשיוויון בסדרה, אך קוואי לנארד (31 נק' ב-55 אחוז מהשדה) והתלות של הגריזליס בקונלי (25 נקודות ב-45 אחוז מהשלוש), כשבלעדיו הקבוצה נוצחה ב-61 נקודות (לעומת 11+ איתו על המגרש), גרמו לפרידה כעבור שישה משחקים. אבל לפחות קיבלנו את זה –

קיץ חם

כמו בסעיף הקודם, גם כאן רוחו של צ'נדלר פארסונס (ושאר חוזי המקס' של הקבוצה) השפיעה מאוד על המהלכים שהגריזליס ביצעו, או ליתר דיוק – לא ביצעו. עם שורה של שחקנים חופשיים – וינס קרטר, זאק רנדולף, טוני אלן וג'מייקל גרין – ומרווח מצומצם מאוד מול התקרה הקשה, היה ברור שהקבוצה תיאלץ לעשות ויתורים כואבים. ואוהו, כמה שהם כאבו לאוהדי הגריזליס. הגריזליס לא יכלו להתמודד עם ההצעות שקרטר (16 מיל' לשנתיים) ורנדולף (24 מיל' לשנתיים) קיבלו מהסקרמנטו קינגס, ונאלצו להיפרד משני הווטרנים. לאחר חודשים של גישושים, עזב גם טוני אלן את הקבוצה לטובת הפליקנס. רוברט פרה, בעלי הקבוצה, הזדרז להודיע על תליית גופייתו של זיבו בתקרת האולם, אך האוהדים עדיין נשארו אבלים על לכתם של הסמלים המרכזיים של ה"גריט אנד גריינד" בקבוצה. האובדן הסנטימנטלי אכן כבד, ושלושת הווטרנים הם עדיין שחקנים תורמים בליגה, אך לא הייתה סיבה לעבור את מס המותרות בתמורה לכמה שחקנים מחליפים.

הקבוצה עדיין בתהליך מו"מ עם ג'מייקל גרין, שקיווה ודאי לשוק חם יותר עבורו לאחר עונת קריירה (9 נק' ו-7 ריב'). אך השוק הקריר עבור שחקנים חופשיים מוגבלים וגילו המבוגר (26) צפוי להשאיר אותו במדי הגריזליס לפחות לעוד שנתיים, עבור מה שמסתמן כ-12-14 מיל' בשנתיים הקרובות. כך שהקבוצה בהחלט יכולה לסמן את זה כהצלחה.

בהיעדר משאבים כלכליים להתחזק, ממפיס הלכו על השיטה המוצלחת ביותר – יריות באפילה. הדגש העיקרי של פיזדייל וכריס וואלאס, GM הקבוצה, היה על הצערת הקבוצה, לצד הוספת פליימייקינג, אתלטיות ויכולת יצירה בקו האחורי. לכן ההחתמות המרכזיות היו בן מקלמור, לאחר שהקינגס וויתרו על שירותיו, שהגיע לחזק את עמדת ה-SG  תמורת 10.7 מיל' לשנתיים הקרובות, וטייריק אוונס, שלא עבר את 40 המשחקים לעונה מזה שנתיים, הגיע תמורת 3.3 מיל' לעונה אחת. בנוסף גם מריו צ'אלמרס, שעדיין מנסה להתאושש מהפציעה הקשה שספג במדי ממפיס לפני שנתיים, חתם על חוזה לא מובטח תמורת 1.5 מיל' לשנה הקרובה. מקלמור הזדרז להבין היכן הוא נמצא ונפצע לשלושה חודשים. הוא צפוי להחמיץ את מחנה האימונים, אך להיות מוכן לפתיחת העונה הרגילה.

מלבד זאת, למרות שהקבוצה הגיעה ללא בחירה לדראפט 2017, היא הצליחה לרכוש שתי בחירות סיבוב שני – האחת במקום ה-35 כדי לבחור את איוון ראב, ביגמן מובילי אך רווי סימני שאלה ופציעות שאף החמיץ את מרבית ליגת הקיץ בשל פציעה, שצפוי היה להיבחר בתחתית הסיבוב הראשון (והיה צפוי להיבחר בלוטרי של לפני שנה) ואחת במקום ה-45 כדי לבחור את דילון ברוקס, סווינגמן ורסטילי ושחקן השנה ב-PAC12. ברוקס כבר הוחתם על-ידי הגריזליס והספיק לככב בליגת הקיץ. עקב חשש מהפציעה שלו, ראב הוחתם רק בשבוע האחרון ל-3 שנים. יחד עם זאת, שניהם צפויים לבלות בעיקר בקבוצת ה-G ליג החדשה של הקבוצה. בנוסף, גם ראדה זגוראץ', בחירת סיבוב שני מ-2016, יצטרף לקבוצה לאחר שחתם על חוזה של 3.9 מיל' ל-3 השנים הקרובות. לאור החתמתם של השלושה, הקבוצה תאלץ לוותר על שני שחקנים שכבר חתומים בקבוצה (כדי להגיע למספר המינימלי של 15 שחקנים לקראת מחנה האימונים), כך שלכריס וואלאס עדיין תהיה עבודה להשלים בקיץ.

ועכשיו מה, מה עכשיו?

לאור הקיץ הסטגנטי של הקבוצה, הקלישאה של "עוד מאותו הדבר", אי שם בתחתית הפלייאוף, אמורה בהחלט להיות סבירה. אך בכל זאת, הקולות לפירוק ובנייה מחדש של הגריזליס היו כ"כ חזקים, עד שבממפיס היו צריכים להודיע באופן כמעט רשמי כי גם מייק קונלי וגם מארק גאסול הם מחוץ לתחום בכל שיחת טרייד.

האם באמת התחזיות צריכות להיות כ"כ קודרות? התשובות לא חד משמעיות.

בפרימטר, העניינים יותר פשוטים – פיזדייל כבר השתעשע ברעיון לספסל את טוני אלן לטובת אנדרו האריסון אשתקד (ואף עשה זאת למשך כמה משחקים), כדי להוסיף פלפל למשחק ההתקפה, כך שבהחלט היה רצון להתקדם מתדמית הגריט-אנד-גריינד של הקבוצה. לאור זאת, אין ספק שטייריק אוונס הוא התקדמות בכיוון הנכון. חששות הפציעה הן אמיתיות, אם כי ייאמר לזכותו של אוונס ששיחק באופן רציף (עד המעבר לקינגס), לאחר הניתוח שעבר בשנה שעברה. בנוסף, מקלמור אמנם עוד לא הפגין משחק התקפה קונסיסטנטי (או משחק הגנה מכל סוג) אך גם בתסריט הפסימי יותר, בוודאי יצליח לתת תפוקה טובה יותר מזו של קרטר (8 נקודות ב-39 אחוז מהשדה). בנוסף, יש לזכור כי גם הרוקיז משנה שעברה, וויד בולדווין, ווין סלדן (שנתן ליגת קיץ נהדרת) והאריסון יגיעו עם עוד שנת ניסיון מתחת לחגורה כך שישנה ציפייה לעונת פריצה מאחד מהם לפחות, אם כי גם בולדווין וגם האריסון לא נראו קרובים להיות שחקני NBA בשנה שעברה. בנוסף, גם ג'יימס אניס וטרוי דניאלס, שהראו ניצוצות בהיעדרו של צ'נדלר פארסונס שנה שעברה, ימשיכו בהתקדמות.

העזיבה של זאק רנדולף היא מעט יותר מורכבת להכיל, אך גם אותה יש לסייג. רנדולף אמנם היה חלק אקוטי מהחמישייה השניה של הקבוצה השנה כ-PF מחליף, ואף נהנה מאחוז ה-USG  הגבוה בקבוצה בשל הנגיעות הרבות שלו בכדור במסגרת זו. אבל, על אף שהקבוצה קצרה בשחקני פנים, פיזדייל יצליח למלא את את עמדת ה-PF המחליף באמצעות דקות רבות יותר של ג'מייקל גרין (שרנדולף נטה לשחק במקומו גם ברבע הרביעי), ותקווה לעונה בריאה של ברנדן רייט ועונת פריצה של דיונטה דיוויס או ג'ארל מרטין.

את תפקידו של רנדולף כמוביל החמישייה השניה וכספק הנקודות השלישי בטיבו, יהיה יותר קשה להחליף, אך יש לזכור גם כי פיזדייל נמנע מלהשאיר אותו כשחקן המוביל על המגרש, כשתמיד הותיר לצידו את גאסול או את קונלי. מלבד זאת, היעילות הנמוכה של רנדולף השנה (14 נקודות ב-eFG של 46 אחוז – האחוז הנמוך ביותר שלו מאז עונת הרוקי) גורמת לחשוב כי לא יהיה קשה להשיג תרומה דומה גם משחקנים אחרים.

מהיכן אפשר להשיג אותה – וכאן אנחנו חוזרים, כרגיל – לצ'נדלר פארסונס. גם טייריק אוונס הוא מועמד סביר, אך העובדה שהוא צריך מאוד את הכדור כדי להיות אפקטיבי הופכת אותו להתאמה פחות אידיאלית. הגריזליס כנראה כבר לא מאמינים כי פארסונס הוא אותו שחקן מקס' שאמור היה להיות הכוח ההתקפי העיקרי. אך לאחר שנה של התאוששות, אותה מגדירים בממפיס כ"מבטיחה", הרעיון של 13 נקודות למשחק באחוזים סבירים זו אמנם קפיצה אדירה ביחס לאשתקד, אך ציפיה קריטית כדי שבממפיס יצליחו לשמור על הקיים.

ועדיין – התלות בכ"כ הרבה משתנים שעומדים על כרעי תרנגולת, מלמדת על המסע הקשה של הגריזליס השנה. סימני שאלה על העומק בספסל, על עמדות 2 ו-3 בחמישייה, ובעיקר – עמידה במקום בתקופה שבה כל האיזור המערבי עשה קפיצה מאוד משמעותית. הנדידה מערבה של ג'ימי באטלר, פול ג'ורג' ופול מילסאפ (לצד ההתפתחות האינהרנטית בפורטלנד ובפליקנס), גרמו לקפיצה בקרב הקבוצות באיזור החיוג של הגריזליס אשתקד. במקרה הטוב, הקבוצה שמרה על הקיים ואם שמרת על הקיים –  בעצם הלכת אחורה. אך קשה להמר נגד קבוצה שנכנסה לפלייאוף כבר 7 שנים ברצף, וקשה להמר נגד כישרון – בתחתית הפלייאוף, כישרון גולמי הוא חזות הכל, וקשה להמר נגד קבוצה עם שני שחקנים בטופ 30 של הליגה (או 40, תלוי לאיזה דירוג אתם מאמינים), שכבר הוכיחו יכולת ברמות הגבוהות.

אך התלות שלהם בקונלי ובגאסול היא קריטית, והעובדה שבחירת הסיבוב הראשון שלהם ב-2019 יכולה לעבור לבוסטון (מוגנת 1-8 ב-2019, 1-6 ב-2020 ולא מוגנת ב-2021) הופכת את תהליך הבניה מחדש לסבוך הרבה יותר, וגורמת למצב שבו השנה הזו היא בעצם השנה היחידה שבה בממפיס יכולים לשבור את הכלים. כך שייתכן שפציעה או פתיחה חלשה תגרום לקבוצה לפתוח במירוץ לתחתית – כבר עכשיו.

 

תחזית: 41 ניצחונות, מקום 9.

וגאס חזתה לקבוצה 37.5 ניצחונות, חושבים שאתם יודעים יותר טוב? בואו לשחק במשחק האובר-אנדר שלנו, ואולי תזכו בספר נבחרת החלומות.