עוד שבוע עבר ועוד סשן תרפיה בכתיבה, שאתם נאלצים לחוות באופן סביל. איך היה לי שבוע? על מה אני רוצה לדבר הפעם? מי שרוצה ג'יימס הארדן בטח מצא כבר. ואם אתם מתעקשים – אפשר לקבל התרשמות ראשונית לדעה שלי בפרק האחרון שעשינו בפוד שלנו, "באשמורת הבוקר". שלא תבינו לא נכון, הארדן מאוד מרשים, הוא ממש טוב. הארדן נמצא בעיצומה של דיאטת "אכול כפי יכולתך", זה מדהים, ושיהיה לו בתיאבון. אבל יש אבן אחרת שדחוף לי להוריד מהלב.

אם יש משהו שאני מרגיש שלא עבר עד הסוף בכל עניין הבחירות לאולסטאר, זה המשקל שיש לכמות הנצחונות בבחירה של השחקנים. בבחירות שלי (שאפשר למצוא כאן), טענתי שאני לא נותן מקום מרכזי למאזן הקבוצות, והייתי רוצה לנצל את הטור השבוע כדי להסביר כמו שצריך מה הרציונל מאחורי הגישה הזו. הרבה מהמגיבים שלא הסכימו עם הבחירות שלי ציטטו את מצב הקבוצה, בטיעון שהוא לגיטימי ובעיקר נפוץ. אז מה הקטע שלי? הבה נתפלפלה.

לכאורה, אני מטומטם. כדורסל הוא משחק קבוצתי. נצחונות הם המטרה, והמספרים האישיים הם רק אמצעי. אפילו לא אמצעי. המספרים האישיים הם רק שיקוף, חלקי, מוטה, בעייתי, של האמצעים. יש הרבה דרכים לקלוע 22 נקודות ומעלה, לא כולן תורמות לנצחונות (זאק לאבין, אני מסתכל עליך). יש הרבה דרכים להוריד 14 ריבאונדים, דיאנדרה ג'ורדן, לא כולן הופכות אותך לעוגן הגנתי. נצחונות הם משהו מדיד, קבוצתי, טהור. הם הוכחה שאתה חלק ממשהו שעובד. הם לא שיקוף של שום דבר – הם הדבר עצמו. מי שמצטט נצחונות כסיבה לשלוח מישהו לאולסטאר הולך בדרך הנכונה, אבל הוא הגיע למקום הלא נכון.

המסלול הקצר לטיעון שלי עובר באותן תחנות. כדורסל הוא משחק קבוצתי, מספרים הם רק פירורי הלחם שמסמנים את הדרך, נצחונות הם מעל הכל, בלה בלה בלה… אלא שאני חושב, שכשאנחנו מתחילים לשייך נצחונות לשחקן בודד, או יותר גרוע, מנסים לקבוע כמה אולסטארים מגיע לקבוצה לשלוח לפי המאזן שלה, אנחנו חוטאים לעקרונות האלה ממש. הטיעון שמודד הצלחה קבוצתית ע"י כמות האולסטארים הוא טיעון שטחי במיוחד. למילווקי לא מגיע שניים או שלושה אולסטארים רק בגלל שהיא ראשונה במזרח, למשל. למה שניו-אורלינס לא תוכל להכניס שני שחקנים למשחק הכוכבים מירכתי טבלת המערב?

ברור שלכמות הנצחונות יש חשיבות מסוימת. אם הקבוצה שלך לא מצליחה לחבר שני נצחונות נורמליים, אולי מה שאתה עושה הוא לא כזה מרשים, דווין בוקר. או לחילופין, אם אתה בטופ של המזרח, אתה כנראה עושה משהו נכון, קייל לאורי (גם אם האחוזים שלך משלוש הם לא משהו להתפאר בו). אני מקבל בהכנעה את העובדה שיש לנצחונות משמעות. אני פשוט מסרב לשים על זה משקל גדול כמו אחרים. בעיני, ההכנסה של ארבעה אולסטארים מההוקס באולסטאר 2015 הייתה פנס בעין למשחק הראווה, ויותר מזה, לאטלנטה עצמה. ההוקס רצו ל-60 נצחונות באותה עונה, כזכור. זה היה ניסיון מגושם לתגמל את ההצלחה של מייק בודנהולזר וחניכיו, אבל בדרך הוא רמס ברגל גסה על המהות של הקבוצה, השלם הגדול מסך חלקיו, קבוצתיות שמפצה על היעדר כוכבים, מקצועיות ומחויבות מכל הסגל בהנהגת מאמן נהדר. תקראו לי הזוי, אבל ג'ף טיג היה צריך לעשות בטן-גב על איזה חוף איפשהו בסופ"ש הזה.

יש המון דרכים לנצח משחק כדורסל. אחת מהן היא שהשחקנים שלך טובים יותר (גולדן סטייט, פילדלפיה). דרך אחרת היא להסתמך על שחקן אחד, שהוא עד כדי כך טוב יותר מכל השאר, שזה לא משנה (מילווקי, יוסטון). דרך נוספת היא שיטה מתוחכמת ויעילה (שוב מילווקי, יוטה, ברוקלין, דנבר), או עומק עדיף בסגל, שתוקף אותך בגלים ולא נותן לך להתאושש (ל.א קליפרס, סן-אנטוניו). הכל קול. אנחנו לא שופטים. סתם, אנחנו כן, כל הזמן, זה סתם ביטוי.

מספר האולסטארים שבקבוצה שלך הוא רק מדד אחד לניבוי הצלחה, וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את הדרכים העקלקלות שבהן אנחנו בוחרים את האולסטארים שלנו (שכמובן מצריכים טורי דעה טרחניים ומתחסדים כמו זה). כשאני קובע שיש שלושה אולסטארים מפילדלפיה, ורק אחד מאינדיאנה שמעליה בטבלה, אני אומר כמה דברים. לכמות הניצחונות יש חלק בשיקול, אבל אני לוקח בחשבון איך הניצחונות האלה הגיעו, ומנסה לכמת את החשיבות של כל שחקן לקבוצה שלו. אני מאמין שיש בפילי שלושה שחקנים שהם מהותיים יותר לכל ניצחונות הקבוצה מאשר כל שחקן באינדיאנה, למעט ויקטור אולדיפו. כשאומרים את זה ככה זה כבר נשמע כמעט רציונלי נכון? או שהייתם מעדיפים שאני אדחוף בכח את דומנטאס סאבוניס על פני ג'ימי באטלר?

גם לקונפרנס יש מקום בשיחה – מי שיהיה אולסטאר במזרח לא בהכרח יקבל את הכבוד גם במערב (מצטער מייק קונלי, מוזמן לדבר על זה עם גוראן דראגיץ', אנדרה דראמונד וקייל קורבר). קשה לדרוש הגינות כשתנאי המגרש מוטים כל כך לצד אחד. וזה מזכיר לי משהו – כל הזמן אנחנו שומעים את התלונה המעיקה הזו: "אם אנחנו גם ככה עושים דראפט, למה צריך 12 מהמזרח, ו-12 מהמערב? בואו נבחר את ה-24 הכי ראוים וזהו!" ברור! ברור שבעולם מושלם זה מה שהיינו עושים. אלא שכדי לעשות שינוי כזה צריך רוב מסוים של בעלי קבוצות שיסכימו למהלך המריטורקטי הזה. ממש כמו שהרוב הזה לא יושג בשביל להחליף את שיטת הפלייאוף ל-16 הקבוצות הכי טובות, ככה גם השינוי הזה לפורמט האולסטאר לא יעבור בחיים (ואלה יהיו אותם בעלי קבוצות שיתנגדו, פחות או יותר). ברור שזה לא הוגן, אבל אפילו יותר ברור זה שהמצב הזה לא ישתנה לעולם. חפרתם.

אז עכשיו, הגיע הזמן להפסיק ללהג, ולסמוך עליכם להשלים את הפערים שאולי השארתי מאחורי. הטענה שלי בגדול היא שניצחונות הם לא מדד להצלחה אישית, כי הם המדד היחיד להצלחה קבוצתית. עם זאת, מי שנשען עליהם יותר מדי עושה עוול למורכבות של המשחק, ולמידת הקבוצתיות הנדרשת כדי להצליח ב-NBA. זו דעתי. מוזמנים לריב איתי.