היה מגעיל וטוב שנגמר. קשה להעריך באיזו עיר נשמעה אנחת רווחה קולקטיבית יותר אחרי שקבוצת הבית ניצחה את המשחק השביעי. בשני המקרים זה הלך קשה מהמתוכנן. דטרויט רשמה משחק קליעה טוב ראשון בפלייאוף הזה (48.5% מחוץ לקשת אחרי שישה משחקים בהם קלעה בממוצע בפחות מ-30% מחוץ לקשת) וסיימה קאמבק מרשים מפיגור 3-1 מול אורלנדו הקשוחה. קייד קאנינגהם סיפק סדרה מצוינת עם 32.4 נקודות (שני בפלייאוף) ו-7.1 אסיסטים (שישי) אבל גם 41 איבודים בשבעה משחקים, שיא ליגה של כל הזמנים. האולסטאר ג'יילן דורן רשם את הדאבל-דאבל הראשון שלו במשחק השביעי כשהוא מגיע לראשונה לדאבל פיגרס בריבאונדים וגם 15 הנקודות אותן קלע היו עבורו שיא סדרה.

מהצד השני קליבלנד הובילו 2-0 על הראפטורס, חזרו לטורונטו למשחק השישי ביתרון 3-2 כדי ששלשה של אר.ג'יי בארט תחזיר את המשחק לקליבלנד למשחק שביעי. קליבלנד ניצחה למרות ערב קליעה גרוע (28.2% מחוץ לקשת) בזכות תצוגה דומיננטית של ג'ארט אלן (22 נקודות ו-19 ריבאונדים ויותר ריבאונדים בהתקפה מטורונטו כולה). צמד הגארדים הארדן ומיטשל סיימו עם 40 נקודות משותפות על 39 זריקות שדה, 4 אסיסטים וכמות זהה של איבודים וגם אוון מובלי לא התעלה. ראוי לציין ששתי העולות לשלב הבא נהנו מהעדרות של שחקן מפתח מהקבוצה היריבה: פרנץ וגנר יצא ברבע השלישי של משחק 4 ולא חזר וברנדון אינגרם יצא עוד לפני המחצית של משחק 5 בין הקבוצות (בנוסף לעמנואל קוויקלי שהחמיץ את כל הסדרה).

בקיצור, קשה לומר שאחת הקבוצות האלו הרשימה במיוחד בסיבוב הראשון, אבל אחת מהן תגיע לגמר המזרח, ומי יודע, אולי הרע נמצא מאחורינו.

 

המפגשים מהעונה הסדירה – ומה אפשר ללמוד מהם לקראת הסדרה?

נכון אמר ג'וש הארט כשהוא דיבר על הבעיות בהתייחסות למשחקי העונה הרגילה בהקשר של סדרות פלייאוף

ובכל זאת, הקבוצות נפגשו ארבע פעמים וסיימו את הסדרה העונתית במאזן 2-2. המפגש הראשון הגיע כבר בחודש אוקטובר כששתי הקבוצות היו בלילה השני של בק-טו-בק. קליבלנד ניצחה בדטרויט ב-21 נקודות הפרש בזכות משחק מצוין של דונובן מיטשל (35 נקודות, 38+ בדקות שלו על המגרש). שלושת המשחקים האחרים היו צמודים בהרבה: המפגש בחודש ינואר הסתיים בניצחון חוץ ב-4 נקודות של הפיסטונס, כששתי הקבוצות בסגלים חסרים (ללא דורן והאריס, ללא ג'ארט אלן) או לא רלוונטיים (ג'יידן אייבי היה לא רע מהספסל, דיאנדרה האנטר עלה מהספסל של קליבלנד). שני המפגשים האחרונים התרחשו תוך שבוע ובו שתי הקבוצות ניצחו כל אחת בביתה במשחק צמוד – בראשון דטרויט ניצחה בהפרש 3 לאחר הארכה ובשני קליבלנד ניצחה ב-4 נקודות בבית. דונובן מיטשל החמיץ את שני המשחקים, אגב. ג'יימס הארדן החמיץ את הראשון. כלומר בשורה התחתונה דטרויט עדיין לא פגשה את קליבלנד בתצורה הנוכחית שלה, עם הארדן ומיטשל יחד בקו האחורי.

מהרבה בחינות הקבוצות האלו הן תמונת ראי אחת של השניה: קליבלנד מרבה לזרוק מבחוץ ודטרויט לא, קליבלנד בונה על ההתקפה עם הגנה ממוצעת לעומת דטרויט ההגנתית שכדי לכפר על קליעה ממוצעת מנצחת בקרב הפוזשנים על ידי כפיית איבודים והתמקדות בריבאונד ההתקפה. דטרויט, אגב, מרבה להגיע לקו וגם לשלוח לשם את היריבה, בעוד שקליבלנד מדורגת באמצע הטבלה בשתי הקטגוריות (אם כי עלתה מעט בכמות זריקות העונשין מאז שהארדן הצטרף).

 

בסופו של דבר הסדרה תוכרע על שני פרמטרים: נקודות האקסטרה (שלשות + עונשין) וקרב הפוזשנים. דטרויט החזיקה את היריבות שלה על 34.5% מחוץ לקשת במהלך העונה הרגילה. קליבלנד הייתה במאזן שלילי (38.2% נצחונות) במשחקים בהם קלעה שליש מהשלשות שלה ומטה, ומול טורונטו היו לה חמישה משחקים כאלו, מתוכם ניצחה שניים. מול דטרויט זה לא יספיק. הפיסטונס, מצד שני הפסידו בכל שלושת המשחקים בהם הפסידו לאורלנדו בקרב הפוזשנים, בעוד שבארבעת הניצחונות היו עם אותה כמות פוזשנים לפחות.

 

המפגש בין הקבוצות והכוכבים

שתי הקבוצות מגיעות למפגשי מצ'אפים שונים לחלוטין מאלו שהם נתקלו בהם בסיבוב הראשון. דטרויט פגשה את אורלנדו, קבוצה עם מגן משמעותי בכל עמדה ועם אורך ואתלטיות שהצליחו להקשות על קייד קאנינגהאם, להתמודד בלי בעיות מיוחדות עם כיסויי הפיק אנד רול ובמידת הצורך גם להחליף בחסימות. קייד אמנם הצליח לייצר לעצמו את הנקודות, לא מעט בזכות כמעט 40% מחוץ לקשת (5% מעל הממוצע העונתי שלו) ובזכות העובדה שהוא מוביל עד כה בממוצע זריקות עונשין למשחק, אבל איבד לא מעט מול הלחץ של שחקני אורלנדו. מהצד השני קליבלנד פגשה את הראפטורס, ללא שחקן פנים דומיננטי (ויסלחו לי פרטל ומאמו) מה שהוביל לזה שהם מובילים כרגע את הפלייאוף באחוזי קליעה מתחת לסל.

הפיסטונס כנראה יצמידו את אוסאר תומפסון לדונובן מיטשל ואת קייד יפקידו על הארדן, בשאיפה שיצליח להמנע מבעיית עבירות. דורן ככל הנראה יופקד על אלן, בניסיון להרחיק אותו מהטבעת ככל האפשר, מה שישאיר את טוביאס האריס להתמודד עם אוון מובלי. זה הופך את מובלי לשחקן החשוב ביותר אצל קליבלנד ככל הנראה. הכישרון של מובלי לא מוטל בספק, אבל עד כה ראינו ממנו יותר מדי הופעות פסיביות בצד ההתקפי של המגרש. האריס שומר טוב ועם ניסיון פלייאוף, אבל מובלי אמור להצליח לנצל את המיס-מצ' הזה בין אם במהלכי אחד על אחד או באמצעות הפיק אנד רול.

מהצד השני השאלה היא את מי מצמידים לקייד. במהלך הסדרה מול הראפטורס קליבלנד ניסו את מקס שטרוס ודין וייד בעמדה 3, אבל סביר להניח שנראה אותם חוזרים לאופציה שעבדה להם לא רע בעונה הסדירה: ג'יילון טייסון. טייסון הופקד על קייד במשך 76 פוזשנים בעונה הרגילה והחזיק אותו על 17 נקודות מ-18 זריקות (47.2 טרו שוטינג) וחמישה איבודים על חמישה אסיסטים. דונובן מיטשל כנראה יופקד על דאנקן רובינסון – לא אידיאלי אבל עדיף על לתת להארדן להתרוצץ אחריו בהגנה – ומשם החלוקה יכולה להיות מעניינת. אטקינסון יכול ללכת על המצ'אפים ה'סטנדרטיים' – כלומר לתת להארדן להתמודד עם המשימה ההגנתית הקלה ביותר בדמות אוסאר תומפסון ולהפקיד את מובלי על טוביאס האריס. אפשרות אלטרנטיבית שאני מצפה שלכל הפחות אטקינסון יתנסה איתה היא לשים דווקא את הארדן על טוביאס האריס ולתת למובלי לשמור על תומפסון כשהוא הופך למעשה למעין 'פרי סייפטי' שאוטם את הצבע יחד עם אלן שיופקד על דורן. זו אפשרות שגם תמנע מקייד להגיע לטבעת באותה הקלות וגם יכולה לעזור בהתמודדות על קרב הכדורים החוזרים.

הסדרה הזו נושאת איתה מספר קווי עלילה מעניינים אישיים: מצד אחד כמובן ג'יימס הארדן, שיכול לצאת בקיץ מחוזהו וסוחב על עצמו שנים של כשלונות פלייאוף במה שעשוי להיות הצ'אנס האמיתי האחרון שלו לריצת פלייאוף משמעותית. הקמפיינים האחרונים שלו בפלייאוף – עם פילי והקליפרס – היו לא משכנעים בלשון המעטה, והפעם האחרונה שהוא ביקר בסדרת גמר אזורית הייתה ב-2018. לצידו יש את דונובן מיטשל שהתחיל את הקריירה עם תווית של שחקן פלייאוף, אבל אחרי תשע שנים ו0 פעמים בהם עבר חצי-גמר אזורי מהתווית הזו לא נשאר יותר מדי. למיטשל עוד שנה אחת מובטחת בחוזה וחרושת השמועות כבר טוענת שאם לא תהיה הצלחה בפלייאוף הזה שני הצדדים יחתרו לפרידה, אולי אפילו בקיץ הקרוב.

מהצד השני העניינים אולי פחות טרמינליים מהצד של קייד קאנינגהאם, אבל למרות הקאמבק המרשים של דטרויט בחזרה מפיגור 3-1 קיימות עדיין הנסיבות שהביאו את הקבוצה שדורגה ראשונה באזור שלה לפגר מול קבוצה שעלתה מהפלייאין 3-1. קייד, שבשלבים מסוימים לפני הפציעה הוזכר אפילו כמועמד פרינג' לתואר ה-MVP וסביר להניח שייבחר לחמישיית העונה הראשונה, ירצה להוכיח שהוא סופרסטאר על אמת, שמסוגל להתמודד גם מול שחקנים עם ריבוי הופעות אולסטאר ברזומה. לידו יש גם את ג'יילן דורן שיצטרך להוכיח שהבחירה לאולסטאר השנה לא הייתה רק תואר מזדמן ושהוא מסוגל להופיע גם בפוסט-סיזן. לפחות האקסית אנג'ל ריס אמורה לנדנד לו פחות בסדרה הזו.

 

קרב המאמנים – סגנונות, התאמות ורוטציות

ג'יי בי ביקרסטאף הגיע בשנה שעברה לדטרויט ויצר קבוצה עם זהות מאד מוגדרת, אבל נפל מול ניו יורק בסיבוב הראשון של הפלייאוף. אם זה נשמע לכם מוכר זה כי שנתיים קודם לכן ביקרסטאף, בעונה השלישית שלו כמאמן קליבלנד, יצר קבוצה מצוינת שנפלה מול ניו יורק בסיבוב הראשון. שנה אחר כך, אחרי הדחה חד צדדית מול בוסטון בסיבוב השני, קליבלנד שמו עליו תווית של 'מאמן עונה רגילה' ופיטרו אותו, במקומו מונה קני אטקינסון שנחשב למאמן יצירתי יותר, ואכן קליבלנד הובילה בשנה שעברה את המזרח, רק כדי להיות מודחת על ידי אינדי בסיבוב השני. העונה ביקרסטאף הוביל את הפיסטונס למקום הראשון במזרח, אבל שוב לא הראה גמישות או מחשבה מיוחדת מול המג'יק בסיבוב הראשון. מצד שני גם אי אפשר לומר שראינו מאטקינסון איזו הברקה מול טורונטו.

דטרויט התנהלה עם רוטציה של תשעה שחקנים במהלך הסדרה מול אורלנדו (לפחות עד שקאריס לוורט קיבל DNP/CD במשחק השביעי). ג'וונטה גרין תורם בעיקר הגנתית על שחקני הכנף, אייזיה סטיוארט מחליף את הגבוהים ודאניס ג'נקינס מגבה בעמדות הגארד והוא כנראה השחקן המשמעותי ביותר שלהם מהספסל. בקצה מסתתרים גם פול ריד וקווין הרדר שבעבר סומנו כשחקנים שיכולים לתרום (הרדר הוא בעצם תואם דאנקן רובינסון) אבל קיבלו מעט הזדמנויות במהלך הפלייאוף ולמעט תרחישים של פציעות (או הרחקות, בכל זאת אייזיה סטיוארט) לא סביר שיכנסו לרוטציה דווקא עכשיו. כנ"ל לגבי רון הולנד שקשיי הקליעה שלו (25% מהשלוש במהלך העונה) הובילו לזה שקלע שתי נקודות במצטבר בכל הסדרה מול המג'יק. האם יכול להיות שנראה את ביקרסטאף הולך עם סטו בעמדה 4 למשך דקות משמעותיות במהלך הסדרה כדי להתמודד עם צמד הגבוהים של קליבלנד? אולי, לא תרחיש סביר אבל. מצד שני לג'נקינס יהיה תפקיד חשוב להחזיק את ההתקפה על הכתפיים בדקות בהן קייד נח, לאור העובדה שאטקינסון יעדיף להשאיר אחד מבין מיטשל\הארדן על המגרש באופן קבוע.

קליבלנד משחקת עם רוטציה של שבעה או תשעה שחקנים – תלוי אם אתם מתייחסים למריל\וייד\שטרוס כשחקנים נפרדים או כישות אחת – הם משאירים באופן קבוע את אחד משני הגבוהים על המגרש (הסנטר המחליף, תומאס בראיינט, שותף מעט מאד בפלייאוף) ואת אחד משני הגארדים המובילים כשהמחליף המשמעותי שלהם בעמדת הגארד הנוסף הוא דניס שרודר (במה שמהווה סגירת מעגל: לוורט ושרודר החליפו קבוצות כשלוורט עבר עבור דיאנדרה האנטר לפני שחתם בדטרויט והאנטר עבר לסקרמנטו עבור שרודר). גם לקליבלנד יש שני שחקנים שיכולים בסיטואציה מסוימת לקבל דקות: תומאס בראיינט אולי ישותף כדי להגדיל את כמות הדקות שבהן קליבלנד משחקת עם שני גבוהים ולקיאון אליס – שהגיע יחד עם שרודר מהקינגס וקיבל יחסית מעט הזדמנויות מול טורונטו – יוכל אולי לקבל דקות במידה ויוכיח את עצמו כסטופר הגנתי מול קאנינגהאם.

המשמעות היא שמעבר לשחקני החמישיה יש לשני המאמנים מעט מאד אסים לשלוף מהשרוול. לקליבלנד יש קצת יותר עומק בעמדות הכנף (זוכרים שדיברנו על ריבוי העבירות?) וקצת יותר מרווח טעות כדי למצוא את ה-3&D החם בכל משחק, אבל אלא אם יתרחש תרחיש הקצה הזה של קיאון אליס בתור הקייד סטופר (תרחיש שיכול להקפיץ אותו אפילו לחמישיה) הסדרה הזו אמורה להיות מוכתבת על ידי הכוכבים.

שתי הקבוצות האחרונות שהדיחו את קליבלנד היו בוסטון ואינדיאנה. שתי קבוצות שמשחקות עם הרבה מאד זריקות מחוץ לקשת והרבה מאד אופציות התקפיות. כמו שאתם מבינים עד כאן דטרויט היא לא קבוצה כזו. מצד שני דטרויט היא קבוצה מדגם שגם מולו ראינו את קליבלנד מתקשה – זו שהולכת חזק על הקרשים ומקשה את החיים של אלן. אותה אורלנדו שהקשתה השנה על הפיסטונס הקשתה על (כמעט) אותה קליבלנד לפני שנתיים ומשכה גם אותה לשבעה משחקים וג'ארט אלן עדיין מתעורר בצעקות מדי פעם כשמיטשל רובינסון גרסת פלייאוף 2023 מגיע אליו בחלומות. אם ג'יילן דורן יצליח לחזור לפורמת מפלצת הצבע שראינו ממנו בעונה הרגילה (ממוצעים של 21.7 נקודות ו-12.3 עם 68.4% טרו שוטינג בשלושה משחקים מול קליבלנד) זה יהיה המפתח של דטרויט.

שתי המטרות המרכזיות של ביקרסטאף יהיו להכתיב את הטון הפיזי מול הגבוהים של קליבלנד ובעיקר להתיש את הקו האחורי – דונובן מיטשל ובעיקר ג'יימס הארדן. מיטשל, היום, הוא אולי השחקן הטוב מבין שניהם אבל אם ביקרסטאף יצליח להפוך את הסדרה לקרב אחד על אחד בינו לבין קייד זה יסתיים כנראה לטובת דטרויט. הארדן טוב יותר בלערב את החברים לקבוצה ולזהות את החורים בהגנה. אם דטרויט יצליחו ללחוץ אותו, לכפות עליו איבודים ולהביא אותו מותש לרבע הרביעי זו תהיה פגיעה משמעותית מאד בסיכויים של קליבלנד לעבור לשלב הבא. המטרה של אטקינסון תהיה לנצל את יתרון המיס מצ' של מובלי על האריס ומצד שני להפוך את המשחק של קייד לאחד נגד הרבה. כלומר שימוש מרובה בעזרות וחיפויים הגנתיים ולתת לשחקני המשנה יותר זריקות – ובעיקר החלטות. טוביאס האריס אמנם אחראי לריצה של דטרויט בסוף הרבע השני של משחק שבע, אבל הוא סיים את הסדרה עם 29% מחוץ לקשת. דאנקן רובינסון ירד מ-41% מחוץ לקשת במהלך העונה לאזורי ה-37%. אם קליבלנד יצליחו לעזור על החדירות של קייד ובמקביל לחזור בזמן כדי להקשות על הזריקות של רובינסון והאריס, אטקינסון יוכל לסמן לעצמו ניצחון.

נקודה נוספת: שמונה ניצחונות היו לשתי הקבוצות האלו בסיבוב הראשון, רק ניצחון אחד (של דטרויט במשחק השישי) הגיע במגרש חוץ. הקלישאה אומרת שסדרת פלייאוף לא מתחילה עד שיש ניצחון חוץ, ככה שניצחון של קליבלנד באחד משני המשחקים הראשונים או ניצחון של דטרויט במשחק 3 יכולים להכתיב את הדינמיקה של הסדרה. לשתי הקבוצות היו מאזני חוץ טובים (דטרויט 68.3% הצלחה, קליבלנד 61%) אבל מול הקבוצות שעלו לפלייאוף מאזן החוץ של קליבלנד הוא 7 נצחונות מול 13 הפסדים (35% הצלחה בלבד), כך שהעובדה שהם מגיעים לסדרה הזו ללא ביתיות היא משמעותית

 

תחזית

למרות השוני במאזנים, קליבלנד היא הקבוצה המוכשרת יותר מבין השתיים. בטח בצד ההתקפי. מצד שני הבעיה שלהם מתבטאת בתחומי הקילר אינסטינקט: לא סתם הם לא הצליחו לנצח בטורונטו בסדרה הזו. לא סתם הם נופלים שנה אחרי שנה מול קבוצות עם זהות מוגדרת, עם יתרון ברור שהם יודעים לנצל. הסדרה של הפיסטונס מול אורלנדו לא הייתה סדרה מרשימה, אבל דטרויט הראתה בה בכמה מקרים את הקילר אינסטינקט. את הכמה דקות שבהן היריבה השניה מאבדת ריכוז ודטרויט מייצרת ריצה שהיריבה לא מצליחה לחזור ממנה (או, כמו שקרה במשחק שש, מייצרת לדטרויט את הקאמבק). זה יתרון שהם יוכלו לנצל מול קליבלנד שבינתיים לא הדגימו קילר אינסטינקט דומה.

אני מודה שלמרות שאני לא מחסידי הארדן (או מיטשל, אם כבר מדברים על זה) יש בי איזה רצון לראות אותו מייצר איזו ריצה עד הגמר, אבל קליבלנד לא מצליחים לשכנע אותי שהם עשויים מחומרים של קונטנדרית אמיתית. אני הולך עם דטרויט ומתלבט בין שישה לשבעה משחקים. השאלה האמיתית היא האם הסדרה הזו תעזור לפיסטונס לבנות לעצמם את הביטחון והסוואג שהיו להם בעונה הרגילה כדי להגיע איתם לגמר האזורי, כי בלי קשר לזהות העולה זו תהיה סדרה קשה בהרבה.