המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם התכנסו: אריק גנות, רענן טאובר, ניר חבצלת, אורן לוי ואורחל מיוחד: אוריאל דסקל.
תגובות לסדרת הגמר בינתיים?
אריק גנות: הסדרה הזו לוקחת אותי לגמר 95'. קבוצה צעירה שמובלת על ידי סופרסטאר דורי בהתהוות (שאק), לצד רוקי סנסציוני (פני) מגיעה במפתיע לגמר, נתפסת כפייבוריטית, אבל כושלת בדקות הסיום. הבריין פארט של פוקס בסיום מזכיר את ארבע זריקות העונשין הרצופות שהחטיא אז ניק אנדרסון. הדרך שבה וומבי דומיננטי לפעמים ונעלם לפעמים מזכירה את מה שעשה אז האקים לשאק.
זה לא גמור, אבל זה כן גמור. יהיה קשה לספרס, לא רק מפיגור 3-1 אלא מהמכה המנטאלית שהם קיבלו – שוב. להוביל 4 פעמים בסדרה בהפרש דו ספרתי ולהפסיד זה קשה. להוביל 20 9 דקות לסיום זה עוד יותר קשה.
אורן לוי: התרחקנו מאוד מההימור שלי, ס״א ב-7, למרות שהוא עדיין לא מחוץ לגבולות המציאות, מן הסתם. אבל הסדרה הזאת הרבה יותר צמודה מאיך שהיא נראתה בהתחלה. הספרס לא היו רחוקים מלהיות בשיוויון בסדרה הזאת, או אפילו להוביל 3:1 בעצמם. ניו-יורק מצדה נראית כמו אלופה, והספרס נותנים לנו טעימות של כדורסל ברמות אחרות. אני מאמין שהתקרה של שתי הקבוצות היא מהגבוהות בהיסטוריה מבחינת רמת הכדורסל, אבל הרצפה של הניקס גבוהה בהרבה. הלוואי שנקבל שבעה משחקים מזה. בתור וומביולוג חובב, אני סקרן מאוד לראות איך הסדרה הזאת תשפיע על המשך הקריירה שלו.
ניר חבצלת: הספרס לרוב פותחים את המשחק נהדר, אבל הניקס של השנה פשוט מראים חוסן מנטלי והספרס, לראשונה בפלייאוף הזה, נראים כמו החבורה הצעירה וחסרת הניסיון שציפיתי לראות בשלב הרבה יותר מוקדם.
מה שאותי הכי מפתיע באופן אישי זו היכולת ההגנתית של טאונס על וומבי. טאונס לא מפחד ממנו ושם לו גוף פעם אחר פעם ופשוט מונע ממנו להגיע לצבע. בתור אחד שמאוד אוהב את השחקן אבל קרא לו לא פעם "רך" בהגנה, אני חייב להוריד בפניו את הכובע.
אוריאל דסקל: בעוד 10 שנים אנחנו נזכור את סדרת הגמר הזאת כאחת הטובות ביותר במאה ה-21. לא רק בזכות הדרמה והסיפורים הכבירים של השחקנים על המגרש, אלא בעיקר בזכות הכדורסל המופלא ששתי הקבוצות משחקות – בסדרה (ותכל'ס לאורך כל הפלייאוף). מדובר בקבוצות שונות לחלוטין, שנבנו באופן שונה לחלוטין, ששתיהן משחקות כדורסל חכם (באופן כללי, לא כשהן מאבדות יתרון של 29 נקודות ברבע וחצי), קשוח, יצירתי וקבוצתי. אנחנו עוד נראה את הספרס האלה, עם השחקנים הללו, עוד כמה פעמים בסדרות גמר, ולמרות שאני מאמין גדול בניו יורק ניקס האלה, אני חושב שהם הגיעו בפלייאוף הזה לאיזשהו שיא חד-פעמי והיסטורי, והם יתקשו לשחזר את כל האירוע הזה.
רענן טאובר: הניקס מראים בינתיים מה שמאפיין קבוצה אלופה. יכולת עמידה מרשימה, קאמבקים מהסרטים, לא מוותרים בשום שלב, גם כשהמשחק נראה גמור ורמה גבוהה מהצפוי ביכולות של אנונובי וטאונס.
הם מצליחים לייצר רצפים שלמים בהם הם עוצרים את הספרס ועל סף הזכייה אבל אני עדיין מודאג מזה שהם נכנסים לבור בפתיחה בכל משחק.
אצל הספרס הבעיה העיקרית היא חוסר יציבות. פתיחות משחקים חזקות מאוד, לאחר מכן נרפות שמאפשרת קאמבק וחוסר יציבות של וומבי, קאסל ופוקס.
יש תחושה שכל שחקן מסוגל לשים סל ב1 על 1 אבל ברגעים ארוכים הספרס נתקעים עם התקפה שבלונית וכאילו "שוכחים" את מה שעזר להם בבליץ ההתחלתי
התאמות מאמנים מעניינות?
רענן טאובר: לא מעט ממה שעובד לניקס טוב בהגנה זה פשוט יכולות אינדיבידואליות גבוהות. במשחק 4 ברונסון ואלברדו הצליחו למנוע חדירות 1 על 1 לסל של פוקס, קאסל והארפר החזקים מהם פיזית.
בנוסף, יש עזרה טובה על וומבי בצבע (מעבר להגנה מצוינת של טאונס) ותקיפה של הכדרור שלו כמו גם עזרה אדירה בריבאונד ההגנה שלאו דווקא פגעה ביכולת של הניקס לצאת למתפרצות.
הספרס מצידם נהנים מסגירת הצבע של וומבי, זה מכריח את ברנסון לזריקות פחות טובות והוא גם קולע פחות טוב בסדרה. מה שעובד פחות טוב אצלם אלה טראפים על ברנסון שבהם הוא מוצא בקלות שחקן פנוי לשלוש.
אריק גנות: השאלה הכי גדולה בצד של הספרס היא מה אתה עושה כשההתקפה נתקעת. בניגוד למקובל, לספרס אין באמת גו טו מוב או גו טו גאי, הם מניעים כדור, חודרים לסל, מייצרים יתרון ואז זורמים עם מה שהולך. הם כל כך מלאי כשרון שברוב המקרים זה מספיק. אבל כזה לא – הם צריכים למצוא פתרונות. כרגע אין להם כאלה – הפיקנרול של פוקס עם וומבי היה ניסיון מעניין, אבל קשה להאמין שפוקס הוא הפיתרון. אולי צריך קצת יותר דילן הארפר מוביל כדור.
לגבי הניקס אין כל כך שאלה – מה שהם עושים עובד. וכשהכל תקוע – תן את הכדור לג'יילן ברונסון, והוא ואנונובי כבר יעשו קסמים.
אורן לוי: תכל׳ס, כל הסדרה הזאת משוחקת סביב שחקן אחד. אהבתי את הדרך שבה הניקס מחייבים את וומבי לשמור בפיקנ׳רול, עם החסימה השניה מאותו צד שבו הוא נמצא. מהצד השני הם דואגים לשלוח שחקנים שפיזית יתנגשו בו בכל פעם שהוא מתגלגל לסל. דברים טובים עבור הספרס בכל התקפה שבה וומבי מגיע לצבע. והניקס מבינים את זה. אני חושב שגם סן אנטוניו מבינה את זה, וזה יותר עניין של שמירת אנרגיה? וומבניאמה יכול עוד להתפתח כשחקן שמתחיל התקפות, והוא כבר עושה את זה יותר טוב מכל ביגמן חוץ משניים-שלושה (אחד מהם משחק מולו), אבל הוא חייב לשים את החותמת שלו על הסדרה כפינישר.
ניר חבצלת: בשני המשחקים הראשונים ראינו את מייק בראון בטקטיקה מאוד ברורה – למנוע מוומבי להגיע לצבע בצד ההתקפי, כשבמשחק 3 סן אנטוניו עשו המון חסימות ותנועות ללא כדור כדי להביא את וומבי לצבע וזה גרם להם לנצח את המשחק, כשגם ברוב שלבי משחק 4 זה עבד, אלא שאז מייק בראון עשה משהו מאוד מעניין בעיני, כשעבר לשחק עם ברונסון ואלבראדו ביחד כדי להוריד מברונסון את הנטל של הובלת הכדור בכל פעם ששחקני הספרס שלחו עליו דאבל-טים.
בנוסף, ראינו את הניקס מנסים לשחק על קאסל ולהוציא ממנו עבירות לאורך הסדרה ולראיה, בשלושה מארבעת המשחקים לקאסל היו לפחות 4 עבירות וזה גרם לו לצאת מהשטף ההתקפי בעיקר לא מעט.
אוריאל דסקל: שני המאמנים עשו הרבה שינויים תוך כדי המשחקים והציגו גם לא מעט התאמות מנטליות ופסיכולוגיות, שלעיתים קרובות הן דווקא ההתאמות המשמעותיות ביותר. ההתאמה המשמעותית בסדרה, ולפי דעתי לא לטובה, הייתה של מיץ' ג'ונסון. הוא החליט להפוך את ויקטור וומבניאמה לשחקן של 40 דקות (אחרי שכל העונה הסדירה וגם בפלייאוף הוא שיחק פחות מ-30 דקות), וראינו שזה פשוט גמר את וומבי, שלקראת סוף המשחקים התקשה להתמודד עם הפיזיות של הניקס. זה ילמד את השחקן שהוא צריך לעלות מדרגה מבחינת כושר משחק, וילמד את המאמן שלאורך העונה צריך לנהל עומסים טיפה אחרת כדי להכין את הגוף של הכוכב הצרפתי לפלייאוף.
מצטיין הגמר שלכם?
אוריאל דסקל: עד משחק 4 חשבתי שג'יילן ברונסון חייב להיות ה-MVP של הגמר כי כמו במקרה של סטף קרי ב-2014/15, הוא אחראי על כל הדינמיקה ההתקפתית של הניקס – בכל דקה שבה הוא משחק – וסן אנטוניו לא מצליחה לעצור את הניו-יורקרים בעיקר בגללו. עם זאת, אוג'י אנונובי – כמובן במשחק 4 אבל לא רק – שכנע אותי שבלעדיו במדים הכחולים-כתומים, הניקס לא היו מובילים 1–3. אני גם לא אגזים אם אומר שאני חושב שזו הופעת Two-way מהגדולות שנראו בתולדות סדרות הגמר. שחקן שלא מפחד לקחת את וומבי לסל ולהתמודד איתו גם מאנו אה מאנו בהגנה. סדרה חד-פעמית של אנונובי. ראוי ל-FMVP.
רענן טאובר: מצטיין הגמר שלי עד עכשיו זה או ג'י אנונובי. לטאונס יש קייס בגלל השמירה האדירה על וומבי אבל הוא לא מספיק שותף או תורם במשחק ההתקפי. לברנסון יש קייס בתור מנהיג הקבוצה שקולע הרבה בקלאץ'.
אבל אני עם אנונובי, סלע היציבות של הקבוצה. מעל 20 נק' למשחק באחוזי קליעה פנומנליים (מעל 50% מהשדה ומהשלוש), מהלכי התקפה חכמים לצד יכולת הגנה חזקה וכמובן שסל הנצחון הבלתי נשכח.
שלשות הפינה שלו מופיעות בסיוטים של הספרס וגם נראה שמצא נקודות חולשה אצל וומבי בהגנה כשכמה פעמים לקח אותו לסל מהשלוש לסיום בהטבעה.
כרגע הוא האם וי פי שלי
אריק גנות: אנונובי הוא התשובה המתבקשת. למי שיסתכל רק על בוקסקורס לא יהיה ספק בכלל. היעילות ההתקפית שלו מגוחכת – 58% שדה, כמעט 4 שלשות למשחק ב-56%, 92% מהעונשין, גם דוראנט בשיאו לא רשם מספרים כאלה בסדרת גמר. ההגנה שלו מושלמת, גם על השחקן עם הכדור וגם במצבי עזרה (1.5 בלוקים למשחק!). הטיפ אין שהכריע את משחק 4 הוא הדובדבן שבקצפת.
אבל אני הולך בכל זאת על ברונסון. אמנם אחוזי השדה שלו מזעזעים, אבל זה לא במקרה – הוא המוקד של ההגנה של הספרס, ובמידה רבה ההתמקדות בו אחראית להצלחה של אנונובי. הוא מצליח לייצר מצבי קליעה מכלום, ובלתי עציר בקלאץ'. הוא האיש.
אורן לוי: אני חושב שאני צריך ללכת עם הבחירה האופנתית, אוגוגווה אננובי השני לשמו (כן, קוראים לו אוגוגווה, וכן, גם לאבא שלו קוראים אוגוגווה). בדרך כלל אני מהאסכולה שמעדיפה לתגמל את הכוכב הראשי, כי גם כשהוא משחק לא טוב, זו התשומת לב שהוא מקבל שמאפשרת לאחרים לפרוח. זה די נכון גם כאן, אבל המספרים וההשפעה של אננובי פשוט גבוהים מדי כרגע בשביל שאני אוכל להצדיק בחירה בברונסון שעדיין זורק מהשדה המון וקולע מעט. ואני שמח שאנחנו כבר לא חיים בעולם שבו קא״ט הוא המצטיין של הגמר. לא שאני נגדו, להפך, זה פשוט דיסוננס קוגניטיבי חריף מדי. אם הספרס יצנחו אז וומבי (דה).
ניר חבצלת: בעיניי זה חייב להיות אנונובי. נכון, ברונסון מדהים ועושה מהלכים מטורפים בקלאץ', אבל אנונובי פשוט בכל מקום על המגרש. בין אם זו שלשה אדירה, הטבעות על הראש של וומבי וכמובן מהלכים הגנתיים משוגעים, כשהדובדבן שבקצפת היה המהלך האחרון במשחק האחרון(שהיה ספק עבירה, אבל מעדיף להתענג על היכולת ההגנתית שלו). אנונובי נותן 200% מעצמו בכל פוזשן, כשבצד ההתקפי הוא קולע כמעט 24 נק' למשחק ובצד ההגנתי מספק חטיפה אחת ו-1.5 חסימות למשחק. הוא ה-3&D המושלם וגם נטול אגו ולא כופה את עצמו על המשחק, בדיוק מה שקבוצה שמתיימרת לקחת אליפות צריכה אצלה.
ויקטור וומבניאמה וג'יילן ברנסון בצד – מי השחקן שהכי הפתיע אתכם או הכי אכזב אתכם עד עכשיו בסדרה?
ניר חבצלת: הכי הפתיע אותי דילן הארפר. נכון, כבר מול הת'אנדר הוא הראה בגרות יוצאת דופן, אבל לא האמנתי שרוקי, שלא הגיע לקבוצה על תקן כוכב יהיה השחקן השני בטיבו במעמד הגמר. היכולת שלו להגיע לצבע ולייצר נקודות בכל כך הרבה צורות היא פנומנלית ובצד ההגנתי הוא שומר אדיר.
אכזב סטפון קאסל, שנראה שלא מצליח לשמור על קור רוח. לא פעם עושה עבירות שטותיות, מתווכח יותר מדי עם השופטים ולא מצליח להשפיע על המשחק כפי שהשפיע מול OKC. כמות האסיסטים שלו ירדה וגם אחוזי הקליעה שלו לא טובים. מול הפלופים של שיי עוד הצלחתי איכשהו להבין אבל במעמד כזה אתה חייב לשמור על עצמך ולהיות מפוקס.
אוריאל דסקל: גם לפני הפלייאוף דילן הארפר מאוד הרשים אותי, אבל בגמר? זה קצת לא ייאמן, אבל יש מצב שמהדראפט שבו קופר פלאג נכנס לליגה, הארפר יהיה השחקן הכי היסטורי. כן, עד כדי כך הוא הפתיע אותי. זה ברמה שצעקתי על הטלוויזיה שימסרו לו יותר את הכדור כשסן אנטוניו איבדה את היתרון במשחק מספר 4. הילד הזה פשוט לא מפחד מכלום. הוא רוצה את הכדור, הוא רוצה לקחת את הזריקות החשובות, הוא רוצה לשמור על השחקן הכי טוב של היריבה – הוא פאקינג רוקי שחגג במרץ יום הולדת 20. איך זה ייתכן שהוא שילוב של קובי בראיינט ודוויין וייד ברגעים מסוימים במשחק גמר?!
רענן טאובר: היכולת של קרל אנתוני טאונס להתמודד ולהקשות בהגנה על וומבי מאוד מפתיעה בהתחשב בחגיגה של וומבי מול הת'אנדר ועם זה שטאונס לא נחשב כמגן עילי. וומבי מתקשה עם הפיזיות של טאונס ונראה מאוד גמלוני כשהוא מנסה לסדר מצבי קליעה נגדו שמסתכמים בעיקר בשלשות וג'אמפרים עם יד על הפנים.
בצד המאכזב, הוא אמנם צעיר, אבל ראינו כבר יכולת גבוהה מזו אצל סטפון קאסל. הוא נעלם לחלקים גדולים של המשחק, מאבד כדורים בצורה תמוהה ובגמר לא העלה את הרמה שלו.
אריק גנות: ההפתעה הכי גדולה לחיוב היא קא"ט, ובהרבה. הוא קצת הולך לאיבוד בהתקפה, אבל מי האמין שהוא יכול להיות כזה ג'וקר הגנתי? העבודה שהוא עושה על וומבי יוצאת מהכלל. הוא מצליח לתסכל אותו ולמנוע ממנו להגיע לסל ולשלוט בריבאונד בשני צידי המגרש. הוא לא זורק הרבה, אבל הנוכחות שלו מכריחה שחקן שייצמד אליו והרבה פעמים גורמת לוומבי למצוא את עצמו מחוץ לעמדה בהגנה, מה שמאפשר לאחרים לעבור אותו
ההפתעה לשלילה היא פוקס, ובענק. הספרס הביאו את שחקן הקלאץ' של העונה לשעבר כדי שיתפקד בקלאץ', אבל בסדרה הזו הוא לא מתפקד, בקלאץ' ומחוצה לו. גם הגנתית הוא לא מרשים.
אורן לוי: דילן הארפר נותן פלייאוף ענק. ימי כסקאוט חובב כבר הרחק מאחורי, ולא הכרתי אותו לעומק. אבל גם מי שכן הכירו אותו לא יכלו לצפות למשחקים כאלה. הוא כוכב כבר עכשיו. הייתי רוצה לראות את הספרס נשענים עליו אפילו יותר, במיוחד כשברונסון שומר עליו. היכולת שלו להגיע לצבע מול כל שומר, שיווי המשקל שלו, קבלת ההחלטות, ואפילו היכולת שלו לייצר נקודות עם קליעה מחצי מרחק או משלוש. הוא כל כך מתקדם לגילו. כיף לראות את האנרגיות וקור הרוח שלו במשחקים כאלה.
אם אתם צריכים לשים את האצבע על מהלך אחד, החלטה אחת או רבע אחד שהגדיר את הסדרה הזו עד כה – מה זה היה?
אורן לוי: אני הולך לסמוך על חברי לטור שיזכירו את הטיפ אין האגדי של אננובי, ואתמקד בהחלטה של דיארון פוקס ללכת לסל כמה שניות קודם לכם. אננובי חסם אותו, וזה היה מדהים, אבל ברור לכולנו שפוקס היה חייב לוותר על הזריקה ולסחוט עוד שניות מהשעון במצב הזה. אני גם מבין שזה לא קל כשכל האינסטינקטים שלך כשחקן צועקים לך משהו אחד ואתה צריך לעשות משהו אחר. אבל פוקס אמור להיות המבוגר האחראי בקבוצה הזאת, ואם הוא מאבד את הראש ככה, איך הספרס אמורים לנצח? וזה היה רק חלק ממחצית שלמה של קבלת החלטות שערורייתית מצדו. זה כאב לצפיה.
ניר חבצלת: כמובן שיש את הבלוק של אנונובי על פוקס, אבל בעיניי, הרגע שהגדיר את הסדרה הזו הוא דווקא האיבוד של וומבי לקראת סוף משחק מספר 2 שעלה לספרס במשחק. איבוד הכדור הזה, של הכוכב הגדול ביותר של הספרס, מעיד בעיניי על כמה הקבוצה נמצאת בלחץ וכמה היעדר הניסיון, החל מהמאמן ועד אחרון השחקנים, משפיע במעמד הזה. הספרס מגלים חוסר יציבות גדול כאשר לצד ריצות מדהימות, יש להם נפילות גדולות מדי והניקס, שמלאים בשחקנים עתירי ניסיון, יודעים לנצל כל הזדמנות שרק ניתנת להם.
האיבוד הזה מסמל את העובדה שהספרס עושים כמעט הכל כמו שצריך, אבל חוסר הריכוז ואי היציבות עולים להם במשחקים וכנראה גם בסדרה.
אוריאל דסקל: כמובן שסל הניצחון של אנונובי הוא אחד האירועים הגדולים בהיסטוריה של ה-NBA, ולבטח אחד מהאירועים הגדולים – טופ 3 כנראה – בהיסטוריה של הניו יורק ניקס, בטח אם הם יזכו באליפות… אבל איבוד הכדור והעבירה באותו מהלך של וומבי בסוף משחק מספר 2 כנראה יהיו אירוע שילך איתו עד שיזכה באליפות. זה ברמה של הטיים-אאוט של כריס וובר (במכללות) או החטאות העונשין של ניק אנדרסון (אם כי פחות חמור). אירוע שביחד עם שתי ההחטאות מהקו בסוף משחק 4, יטיל על הסנטר הצרפתי צל ענקי. כאמור, עד שלא יוכיח שהוא ווינר ויזכה בפרס הגדול, איבוד הכדור והפאול על ברונסון זה משהו שילווה אותו כמו הרפס.
רענן טאובר: התשובה המתבקשת היא הקאמבק האדיר ברבע האחרון של הניקס וזה כנראה גם מה שחבריי יכתבו עליו ולכן אכתוב אולי על הרמז המטרים בסדרה לצרות הקלאץ' של הספרס.
אני כמובן מדבר על סיום משחק 2. 30 שניות לסיום וומבי החטיא ג'אמפר קשה מעל מיצ'ל רובינסון. ברנסון החטיא בהתקפה הבאה, וומבי הוריד את הריבאונד וניסה למסור לקאסל שהיה עם הגב לארוע, מה שהוביל לחטיפה של ברנסון ושליחתו לקו. אחרי קליעה אחת מהקו של ברנסון, וומבי החטיא את ההזדמנות האחרונה בעוד ג'אמפר על מיץ' רוב.
חוסר התפקוד הזה בקלאץ' חזר גם במשחק 4 במה שמרגיש כמו לוזריות ספרסית לא פחות מווינריות ניקסית
אריק גנות: אני אפתיע ואלך על שני מהלכים של וומבי, שבדיעבד הוביל לשני הפסדים. האחד הוא החטאת זריקת החצי מרחק בסיום משחק #2, והשני הוא החטאת שתי זריקות עונשין בסיום משחק #4.
שניהם מספרים את הסיפור של הסדרה הזו – ההיחנקות של הספרס כולה, ושל וומבי בפרט, בדקות הסיום. אם מול אוקייסי הספרס נראו נהדר והצליחו לחנוק את הת'אנדר בקלאץ', בסדרה הזו הם נראים בדיוק כמו שאפשר לצפות מקבוצה צעירה, בלי הרארכיה קבוצתית ברורה, שנמצאת במעמד הזה לראשונה. לוומבי יש הרבה מניות בכך – הוא עדיין לא מגובש כשחקן התקפה, והניקס מצליחים שוב ושוב להוציא אותו מאזור הנוחות שלו, בעיקר בדקות המכריעות.
