המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם התכנסו: אריק גנות, מידן בורוכוב, ניל קרמר, נמרוד כהנוב ועידן לוצקי מ'עושים NBA'
ראינו הרבה פציעות השבוע ובכלל מתחילת העונה. איזו פציעה בינתיים בלטה עבורך כמשמעותית ביותר עבור יעדי הקבוצה
נמרוד כהנוב: הפציעה שבעיניי תתגלה כמשמעותית ביותר היא של צ'ט הולמגרן: לא רק שאייזיאה הרטנשטיין וג'יילין וויליאמס פצועים, התווספה הפציעה של צ'אט שאמור להיות בחוץ למשך חודשיים לפחות, כלומר הצפי שיחזור רק באזור אמצע ינואר. OKC, בתור קונטנדרים, נותרו ללא אף גבוה משמעותי ברוטציה עד לתחילת חודש דצמבר (לפי התחזית האופטימית של ESPN), מה שאני מאמין שיוביל לירידה ברמת ההגנה והתקפה המרשימה של הקבוצה הצעירה.
הדבר יעמיס בצורה משמעותית את הנטל על שיי, ג'יילן וויליאמס והגארדים האחרים הנמצאים בקו הבריאות (כרגע), מה שיאלץ אותם להעלות את הרמה ההגנתית וההתקפית שלהם כדי להימנע מהואקום שעלול להיווצר.
אריק גנות: אמביד. יחד עם הפציעות של ג'ורג' ומקסי, בעצם לא ראינו את פילדלפיה משחקת בהרכב מלא העונה. גם אם שני האחרונים היו בריאים, אמביד הוא אחד השחקנים הדומיננטיים בליגה והחיסרון שלו משפיע מאוד. פידלפיה נחשבה בלא מעט מקומות למועמדת מרכזית לאתגר את בוסטון בראשות המזרח, אבל מוצאת עצמה בתחתית הקונפרנס, באזורי הטנקינג.
אמביד חזר בינתיים, נראה חלוד, שיחק מעט ולא הרשים בהפסד לניקס, וישב שוב בחו. בהפסד לקליבלנד. זה לא סימן טוב, הליגה כבר מתחיל לברוח לפידלפיה, שרחוקה כעת שבעה משחקים מבוסטון ולא סביר שתצליח להדביק את הפער. גם בתרחיש מאוד אופטימי פילי תגיע לקרבות פלייאוף קשים מוקדם מדי מבחינתה.
מידן בורוכוב: פיניקס נראתה מעולה עם קווין דוראנט, רק מה? בונדהולצר שידוע כמאמן שדווקא כן יודע לחלק עומסים, נתן לו 38.8 דקות לערב שעלו לו בפציעה של KD. פתיחת העונה של הסאנס הייתה מעולה. הקבוצה תיפקדה בצורה מצויינת והסאנס התמקמו בצמרת המערב הקשוח.
ללא דוראנט אין לסאנס מחליף ראוי.מאזן של 1-8 יחד עם דוראנט היו החלום של ישיבה הבעלים של הסאנס כשהוא בנה את הקבוצה בעונה הקודמת.
ללא KD, הסאנס תאבד גובה, היא קבוצה בינונית ומטה.
ניל קרמר: מבחינת פציעות והשפעתן ליעדי הקבוצה – אין ספק שהקבוצה שחסרים בה 4 שחקני חמישייה ונבחרו ע״י רבים לקבוצה המפתיעה של השנה – ניו אורלינס. רק אינגרם שורד, בינתיים, ומנסה לעשות משהו במערב הצפוף. מבחינת הפציעה שלדעתי הכי מוציאה את הקבוצה מקצב, היא הפציעה של קווין דוראנט,היא אחת המשמעותיות ביותר עד כה בעונה. דוראנט, עמוד התווך ההתקפי של הקבוצה, משפיע ישירות על הקצב והשטף ההתקפי של הסאנס. עבור סאנס, ששואפים להתמודד על האליפות, חוסר היציבות שנוצר עקב פציעה זו עשוי לשנות את המומנטום שלהם בצורה דרמטית, בעיקר כשדוראנט משחק ברמת MVP ניכרת ההתקדמות בקבוצה תחת הדרכתו של המאמן החדש.
עידן לוצקי: במקום שחקן אחד אבחר קבוצה שלמה שסובלת פציעות וזו ניו אורלינס פליקנס. אלבראדו, הוקינס, ג'ונס, מקולום, מארי וכמובן גם זאיון וויליאמסון. הקבוצה המבטיחה הזו משחקת כרגע עם טלאים ונמצאת בתחתית המערב במקום לדגדג את הצמרת. הכי משמעותי מבין כולם זה כמובן זאיון, כי היתרון הפיזי שלו, בעיקר בצבע, מאוד חסר לפליקנס, והמהירות שמצטפרת למאסה הזו – שחסרה יחד עם ניהול המשחק של דז'נטה מארי – משאירים אותנו עם קבוצה שאנחנו לא באמת יכולים לדעת מה סגנון המשחק שלה או מה הפוטנציאל – ומשחקת כרגע בעיקר כדי לשרוד את התקופה הזו, ובעיקר לא לתפוס מרחק ולאבד מומנטום במאבק על מיקום בפלייאוף, בעיקר במערב התחרותי.
קליבלנד – לו"ז קל או "על אמת"?
עידן לוצקי: אני לא ממש מסכים עם הקביעה שלקליבלנד היה לו"ז קל. מתוך 14 הנצחונות שלהם, לפחות חצי היו על קבוצות פלייאוף לגיטימיות מצמרת המזרח והמערב. בכל מקרה, נראה שמה שקורה זה "על אמת". הקבוצה, שנבנית כבר כמה שנים ועשתה את הקפיצה המשמעותית עם הגעת מיצ'ל, ניראת מאוד מאוזנת בכל חלקי המגרש. גארלנד מספק עונת שיא, אלן ומובלי הם תאומי מגדל שמשתלבים מצוין ביחד, גם עם היכולת של מובלי לצאת החוצה לקלוע שלשות בזמן שאלן שואב ריבאונדים, וקני אטקינסון מריץ סגל מלא ומצוין, כולל הספסל, עם היררכיה ברורה ופנים קדימה לעונה מעניינת מאוד מבחינתם.
נמרוד כהנוב: להגדיר את הלו"ז של הקאבס כלו"ז קל זו הגדרה מקטינה לפתיחה המאוד מרשימה שלהם. נכון, הניצחונות שלהם כללו משחקים נגד דטרויט, וושינגטון וטורונטו אבל במקביל אליהם היו להם משחקים גם נגד קבוצות המוגדרות כקבוצות מצויינות כמו גולדן סטייט, הלייקרס ושני משחקים נגד מילווקי.
הקבוצה כרגע משחקת מעולה, רצה מדהים ושומרת ברמה מאוד גבוהה וכל זה בלי מקס סטרוס שהיה חיזוק משמעותי מאוד בעונה שעברה. הפוטנציאל ההגנתי וההתקפי של מובלי ואלן סוף סוף מתחיל להתממש, גרלנד ומיטצ'ל מנווטים את הספינה וזה נראה מאוד טוב.
ההגדרה של "סוס שחור" צריכה להיאמר עליהם אם זה ימשיך כך.
אריק גנות: הלו"ז לא יכול להיות ההסבר המרכזי להצלחה של הקבוצה. אמנם יש שם לא מעט מפגשים שאמורים להיות קלים על הנייר, אבל הם ניצחו פעמיים את מילווקי במשחקים צמודים שהאחרונה הייתה חייבת לנצח, ולמרות חוסר ההצלחה שלהם אלה עדיין יאניס ולילארד במשחק צמוד. הם הביסו את הווריורס שמצוינים העונה, וגם את הלייקרס של לברון.
כרגע הם פשוט לוהטים. הם מוליכים את הליגה באחוזי שלוש על קצב מכובד, למרות שמשחקים בלי שטרוס. גארלנד בעונת שיא אחרי אכזבה רבתי בעונה שעברה. מובלי נראה כאילו הוא מצליח למצות את הפוטנציאל, ולברט עושה דברים נהדרים מהספסל. קשה להאמין שזה יישמר ברמה הזו.
מידן בורוכוב: קליבלנד על אמת.
אם שופטים לפי העונה הקודמת בה קליבלנד התמודדה עם פציעות, העונה התוספת של אטקינסון על הקווים תתברר כמשמעותית. לקאבס יש את כל הכלים להצליח. דונבן מיטשל שחקן מצויין שבדרך כלל יודע לספק הופעות באביב (גם אם מפסיד). גארלנד, מובלי ואלן יוצרים קבוצה מאוד עמוקה.
יש נטיה לזלזל בקבוצות שלא נחשבו לקונדיטוריות בתחילת העונה. מקום 1 באופנסיב רייטינג – 6 בדיפנסיב רייטינג זה מאזן של קונטנדרית. הם לא ינצחו לנצח אבל לאור המצב במזרח יעד של 65 ניצחנות נראה ריאלי.
ניל קרמר: לא מאמין שיש לו״ז קל באמת. גם כשזה על הנייר, כל קבוצה מגיעה במצב שונה מול הקבוצה שהיא בעלת ״הלוז הקשה״. גם אם סטטיסטית הקבוצות מולן קליבלנד שיחקה נחשבות לפחות טובות, חשוב לזכור שקליבלנד קבוצה עם שיטה חדשה בעצמה (ע״ע הגעת אטקינסון). ידענו שהוא מאמן עם שיטה, ידענו שהוא די הצליח בברוקלין שלפני קיירי הארדן ודוראנט, אבל כנראה שממש מעט אנשים האמינו שהוא מסוגל לעשות זאת שוב. ג׳ארט אלן נראה (שוב) כמו אחד הסנטרים הכי טובים בליגה, גרלנד חזר לעצמו ואפילו כריס לוורט זורק ביעילות מהשדה! שימו לב לספסל שלה, שעם שמות פחות מוכרים מצליחים לתת דקות איכותיות מאוד.
הווריירס עם הגנת עלית וספסל עמוק. האם הם חזרו להיות קונטנדרים?
ניל קרמר: הווריירס מפתיעים העונה עם ספסל מגוון והגנה מרשימה. סטיב קר שיבח את העומק של הקבוצה ואמר שזו "הקבוצה הכי עמוקה שאימנתי", כשהוא משתמש בלא פחות מ-12 שחקנים בכל המשחקים ששוחקו עד עכשיו. עם זאת, התחרות במערב נותרה עיקשת. העומק וההגנה אכן מעניקים להם יתרון, אבל היכולת לשמור על יציבות ובריאותו של סטף תהיה גורם מפתח בשאיפות האליפות שלהם. באדי הילד משתלב בצורה הכי טובה ששחקן השתלב בקבוצה חדשה בזמן האחרון (סורי, קליי) והוא ללא בעיות אגו לעלות מהספסל – כולם מרוצים והווריורס יכולים לרקוד כל הדרך לאליפות נוספת. סימן השאלה שעוד לא התבהר עד הסוף הוא ג׳ונתן קומינגה ומה מתכננים לעשות איתו.
עידן לוצקי: מדהים כמה ששינוי קטן יכול לעשות הבדל גדול. ההגעה של באדי, במשבצת של קליי רק "רענן ורעב יותר" – עשתה טוב לווריורס ובטח לבאדי שקם לתחייה ומגלה על התענוג של לשחק ליד MVP כמו סטף. הכי התרשמתי מהרוטציה הרחבה של השחקנים שפעילים בכל משחק, כשבכל משחק מישהו מתבלט – ללא השפעה על ההתקפה, על ההגנה – והכי חשוב, ללא השפעה על התוצאה. האם הם חזרו להיות קונטנדרים? המערב זה לא מקום פשוט לשמור בו על יציבות, אבל לעולם לא אהמר נגד סטף, שנראה שהתואר בקיץ בפריז החזיר לו את הרעב – ונראה שמרגיש שיש לו את ההזדמנות, אולי האחרונה בקריירה, לנסות ללכת עד הסוף.
נמרוד כהנוב: אני לא הייתי הולך רחוק עד כדי כך. כן, מדובר בקבוצה מדהימה, התנועה שלהם ללא הכדור זו יצירת אומנות עדיין, באדי הילד נכנס לנעליים העצומות של של קליי תומפסון בצורה חלקה מאוד.
אבל…
כרגע הם קולעים בכמעט 40 אחוז לשלוש על 41 זריקות למשחק. זה אומר שהם קולעים בממוצע 16 שלשות למשחק, שזו כמות מטורפת הן מבחינת כמות והן מבחינת אחוזים.
בנוסף, ועם כמה שאני אוהב את דריימונד ואת ההגנה שלו, הוא וקוון לוני זה לא קו קדמי שיכול להספיק כדי לנצח קבוצות עם גבוהים דומיננטיים כמו הנאגטס והלייקרס ובמזרח קבוצות כמו בוסטון והניקס.
אריק גנות: ההתחלה של הווריורס באמת מאוד מרשימה. הם הצליחו לבנות יחידה הגנתית נהדרת עם ג'קסון דיוויס לצד גרין וחזרה, לפחות מסוימת, של וויגינס לרלוונטיות. הילד הוא שיחוק בלתי צפוי, עוד יותר בהגנה, כשהוא מצליח לראשונה בקריירה לתרום גם שם. קר עושה שם עבודת אימון נהדרת. וכל זה ברוב הזמן בלי דיאנתוני מלטון שגם הוא שחקן הגנה מעולה. וקרי? עליו כבר אין מה להוסיף.
אבל לא בטוח שזה מספיק להיחשב קונטנדרית. עדיין חסרה שם אופציה שניה ברורה, ומי שבונה על הילד בפלייאוף כנראה יתבדה. ההגנה נהדרת אבל השחקנים שםם מאוד מתאמצים ולא בטוח שיצליחו לשמר את רמת האינטנסיביות הזו גם בפלייאוף.
מידן בורוכוב: גולדן סטייט נראית מצויין מתחילת העונה, נראה שהשיטה של סטיב קר חזרה טובה מאי פעם. מגיע כל הכבוד לקר שחטף לא מעט ביקורת על הקמפיין האולימפי. הקבוצה מגובשת ומשחקת טוב מאוד גם ללא סטף קארי (0-3 בלעדיו)
גולדן סטייט קולעת קצת יותר מ-16 שלשות למשחק ב-39 אחוז ועוצרת את היריבות על 31.9 אחוז (מקום ראשון בליגה)
גולדן סטייט משחקת בצורה מאוד שיטתית, מלבד סטף גם וויגנס וגם גרין משחקים נהדר ובאדי הילד זה שיחוק מושלם. הם טובים אבל לא מספיק טובים, חצי גמר מערב ומעלה תהיה הפתעה ענקית.
כמו ברוב בשנים אנו חוזים בחוסר איזון. במערב קבוצות שבמאזן חיובי מחוץ לתמונת הפלייאוף ואילו במזרח נכון לעכשיו רק 2 קבוצות במאזן חיובי! האם הגיע הזמן לפלייאוף 1-16? או לשנות את צורת החלוקה? (אולי צפון דרום?)
מידן בורוכוב: החל מעונה שמייקל פרש המערב בשליטה על המזרח. היו 4 עונות בלבד ב 26 האחרונות שמאזן העונתי הייתה לטובת קבוצות המזרח.
פלייאוף של 1-16 לא ישים מהמון סיבות. בשל הבדלי השעון, זה לא ישים שקבוצה מזרחית תשחק מול קבוצה מערבית, זה יפגע ברייטינג.
מעשית רוב קבוצות הליגה נמצאות במזרח מבחינה גיאוגרפית. כשיהיו 2 קבוצות חדשות בליגה (סיאטל ולאס ואגס) יהיה מקום לשינוי מהותי ובניה של 4 בתים (פסיפי,אטלנטי, מיד ווסט, צפון מזרח). באופן כללי התוספת של הפלייאין הופכת את הקונפרנסים למעניינים יותר.
ניל קרמר: הדיון על שינוי מבנה הפלייאוף עולה כמעט מדי עונה, במיוחד כשחוסר האיזון בין המזרח למערב בולט. פלייאוף 1-16 מביא הוגנות תחרותית, אך מציב אתגרי לוגיסטיקה כמו מסעות ארוכים בין החופים. חלוקה לצפון ודרום עשויה לשמור על עניין גיאוגרפי, אך תתקשה לייצר איזון איכותי. בסופו של דבר, ההיסטוריה והיריבויות שבנויות על החלוקה הקיימת הן חלק מהקסם של ה-NBA. ייתכן שהפתרון הוא באיזון מבנה העונה – לוודא שכל קבוצה משחקת באופן מאוזן יותר מול היריבות, תוך התאמות נוספות שמביאות לשקיפות ולתחרות אמיתית. התוצאה הצפויה? פלייאוף שלא רק הוגן יותר אלא גם מלהיב מתמיד.
עידן לוצקי: כבר הרבה שנים שאני בעד הרעיון שלפלייאוף צריכות להיכנס 16 הקבוצות הטובות ביותר בליגה. זה פשוט יותר פייר. אם המזרח, שמשחק בינו לבין עצמו יותר משחקים, לא מצליח להתקרב לכמות נצחונות המערב – יש פה פער רציני. חבל למצוא בסוף העונה קבוצות טובות יותר וכוכבים גדולים מחוץ לפוסט-סיזן רק בגלל שבאופן סיסטמטי הם משחקים במחוז הקשה יותר. בגלל שאין הגרלות בתים זה אפילו לא יכול להתאזן אף פעם. בתקווה שלי, ברגע שיהיו בליגה קבוצות ההרחבה והיא תגדל ל-32 – יוכלו למצוא לו"ז יותר מאוזן בין כולם, בסיומו יוכלו להיכנס לפלייאוף 16 הקבוצות הטובות בליגה, ללא שייכות למזרח או מערב.
נמרוד כהנוב: שיטת הקונפרנסים עלתה שוב ושוב בשנים האחרונות (ואפילו בצדק, יש לומר), אבל בעיניי- כל נושא השינויים האלה הוא לא רלוונטי. במהלך ההיסטוריה של הליגה, היו לא מעט שנים שהקבוצות החזקות והטובות בליגה הגיעו במזרח כשהמערב היה מדשדש ובעיקר קבע מי יפסיד בגמר לאלופה שבדרך, כמו בשנה שעברה שהקבוצה הטובה בליגה הייתה בוסטון ואף קבוצה במערב לא היוותה להם יריבה שקולה.
כאמור, בזמן האחרון אנחנו רואים קבוצות מאוד חזקות במערב שנשארות בחוץ על אף כמות נצחונות מרשימה שהייתה מספיקה בקונפרנס השני ליתרון ביתיות, אבל המטוטלת נעה לשני הצדדים כשיכול להיות שבעוד כמה שנים אנחנו נגיד דבר דומה רק הפוך.
אריק גנות: העובדה שנקודתית אנחנו נמצאים במצב מאוד לא מאוזן לא צריכה להשפיע על חלוקת הפלייאוף. המזרח כרגע חלש בגלל התחלה רעה מאוד של פילדלפיה ומילווקי, שסביר שתשתנה. אם שתי הקבוצות האלה יחזרו לעצמן, קשה לראות קבוצה מזרחית שבבירור לא צריכה להיות בפלייאוף ותגיע לשם, אולי ההוקס.
השאלה הגדולה יותר צריכה להיות האם הזמינות של טיסות צריכה לשנות את חלוקת הפלייאוף, וכאן, לפחות לדעתי, התשובה חיובית. פלייאוף של 1-16 הוא הרבה יותר שוויוני. מכיוון שטיסה הפכה להיות אירוע הרבה יותר ארוך מזמן הטיסה עצמו, הההבדל בין טיסה של שעה לטיסה של שלוש שעות לא כזה גדול.
מי הרוקי שהכי הרשים אותך בינתיים/הכי הפתיע אותך?
אריק גנות: פתיחת העונה של ג'ארד מקיין עלתה על הציפיות. הוא תואר כרול פלייר, אבל כבר ב-11 המשחקים הראשונים שלו הצליח להגיע ל-13.5 נק' למשחק ביעילות טובה, כולל 39% ל-3 והגיע לפתוח בחמישיה (אולי זמנית). אמנם פתיחת העונה של פילי מקשה על שחקנים לבלוט, אבל כרגע הוא נראה כמו נקודת אור.
ריאן דאן בפיניקס נראה כמו פיט מושלם. המספרים לא מדהימים אבל הוא רול פלייר איכותי, שומר טוב, וגם הוא הצליח להיכנס לחמישיה – הישג מרשים בפיניקס.
האכזבה היא ריד שפרד. שפרד תואר כמנהל משחק וקלע מאוד יעיל, אבל לא הצליח להרשים ביוסטון בשום מובן, לא רק בגלל מיעוט דקות.
מידן בורוכוב: יש לא מעט רוקיס מסקרנים, זה אופייני למחזור שאין 1-2-3 דומיננטים. מהדקות שצפיתי בריזאשה אהבתי את מה שראיתי, יש לו המון עומק וסט סקילס גם בהגנה וגם בהתקפה.
זאק אידי מסתמן כבחירה מעולה של ממפיס, השילוב עם JJJ עשוי להיות קטלני.
אם כבר ממפיס, ג׳יילן וולס שלא ממש הכרתי עושה עבודה נאה יחסית לשחקן שנבחר 39.
דלתון קנקט, יופי של בחירה של הלייקרס. הוא מוסיף המון עומק מהספסל וקליעה מ-3. מרגיש לי קצת כמו האוסטין ריבס הבא.
ניל קרמר: זאק אידי, הענק מקנדה. לא בכל יום רואים שחקן בגובה 2.24 מטר שמצליח לשלב נוכחות פיזית דומיננטית עם הבנה מעמיקה של המשחק. למרות החששות על התאמתו ל-NBA בקצב המהיר והמודרני, אידי מנצל את יתרונותיו בצורה חכמה – הוא שולט בריבאונדים, חוסם בצורה מרשימה, וגם סקרינר (חוסם בפיק אנד רול) מעולה. בעוד שחקנים אחרים מבליחים עם רגעי קסם, אידי מראה שהוא כאן כדי להישאר. אם הוא ימשיך להתפתח, הוא לא רק יפרוץ קדימה, אלא גם ייתן לנבחרת קנדה מימד חדש שתמיד חסר להם מול האמריקאיים והסרבים – שחקן שיוכל להתמודד (אפילו אם במעט) מול גבוהים מוכשרים ממנו.
עידן לוצקי: קודם כל, ראוי לאיזכור, באב קרינגטון של וושינגטון מאוד מרשים בשליטה במגרש ומשחק האולארונד שלו, אבל אני מעדיף ללכת על קבוצות מנצחות ועל צמד הרוקיז של ממפיס: זאק אידי וג'יילן וולס. וולס, הוא מהרוקיז שהכי מרשימים הגנתית עד כה ובנוסף גם ידע להעמיד מספרים יפים התקפית בתבוסות שהגריזליס הנחילו לוושינגטון ופורטלנד השבוע. אידי הצליח לנצל את ההזדמנות שניתנה לו להיכנס לחמישיה בזכות הפציעות, ועם העמוד ההגנתי שהוא משמש בגובה 2.24, הפך למשאבת ריבאונדים וגם כלי מאוד שימושי בהתקפה של הגריזליס – שבכלליות מתבססת כרגע על סגל צעיר וניראת בדרך להיות הקבוצה המשתפרת ואולי המפתיעה של המערב.
נמרוד כהנוב: לצערי, אני לא יכול להגיד שיש רוקי השנה שהרשים אותי במיוחד: שתי הבחירות הראשונות בדראפט, זקארי ריזאשה ואלכס סאר עדיין בוסריים ומבליחים מפעם לפעם, זאק אידי מראה שהגבוהים של פעם עדיין רלוונטיים במשחק, ובגדול כרגע אין שחקן במחזור הזה שיכול להוביל קבוצה.
מי שכן הצליח להפתיע אותי הוא דווקא מי שנבחר בבחירה ה-14, הגארד של וושינגטון, קארלטון "בוב" קארינגטון – גארד לא נמוך (1.94) שעושה הכל על המגרש: חודר, מוסר, לוקח ריבאונדים ומנסה לעשות איזשהו סדר בהתקפה הכאוטית של הוויזארדס.
כדי שיוכל לבוא יותר לידי ביטוי, הוא צריך את הכדור בידיים שלו יותר וכשזה יקרה אני צופה שיקרו דברים טובים.
