מה עושה את ה-NBA לליגה כל כך מעניינת? כזו שמושכת עשרות מיליוני אוהדים בכל העולם שלא רק צופים במשחקים אלא צורכים בשקיקה את השיח סביבה? סלוטים שלמים בערוצי טלוויזיה, כתבות צבע וטורים בעיתוני ספורט מובילים, מאות ערוצי יוטיוב, מגוון בלוגים בכל השפות ועוד כלי שיח רבים כולם מוקדשים לדבר האחד שכולנו אוהבים לעשות לא פחות מאשר לראות כדורסל- לדבר על כדורסל. הליגה מציגה מדי שנה איכויות כדורסל בלתי נגמרות שרק הולכות ומשתפרות- יכולות הקליעה, הגיוון ההתקפי, אתלטיות, אינטליגנציית משחק, אנליטיקס, בכל הקטגוריות אנחנו רואים עוד ועוד שיאים מתנפצים ועושה רושם שכל דור של שחקנים מתעלה על קודמו. ובכל זאת, מעבר לכל היכולת ומעבר למשחק עצמו מה שהופך את הליגה הזו לכל-כך אטרקטיבית הוא בראש ובראשונה הנרטיב. הסיפור המעניין שמאחורי הקרבות על המגרש. האופן שבו כל הישג, כל שיא וכל אליפות מתחברים למה שאנחנו כבר מכירים ומשלימים אותו. הפרק הנוסף שנכתב בכל שנה בסיפור האגדה הארוך והמרתק שכותבים האתלטים הגדולים בעולם.
פלייאוף 2021 הסתיים עם טבעת אליפות ראשונה ומרגשת למילווקי בעידן יאניס, אחרי קאמבק מרשים בסדרת הגמר מול פיניקס המרשימה בפני עצמה. הרבה כדורסל הציעה לנו הסדרה הזו- אבל הטור הזה מנסה לזהות ולאפיין לא את הכדורסל הנפלא שראינו, אלא את המקום והחשיבות של העונה הזו, הסדרה הזו והאליפות הזו בהיסטוריה של הליגה. את הנרטיב.
אחרי שמסתיימת סדרת גמר ועוד עונה נכנסת לספרי ההיסטוריה, מה בעצם נשאר ממנה? תארים אישיים וקבוצתיים, סטטיסטיקה, שיאים מיוחדים ככל ונקבעו, אבל מה שנצרב הכי חזק בזיכרון הוא הסיפור של העונה החולפת. הלייקרס ב-2010 הייתה קבוצת כדורסל יעילה להפליא, אבל לא גדולה. הם זכו באליפות בעיקר בעזרת לחימה עיקשת שהוכתבה על ידי המנטליות של קובי המנוח ויכולתו של פיל ג'קסון למקסם את התפוקה של הסגל שלו. קרב שבעת המשחקים שנוהל מול בוסטון נצרב חזק בזיכרון של אוהדי הכדורסל ולא בגלל כדורסל גדול, אלא בעיקר בגלל סיפור היריבות והנקמה. הלייקרס זכו לקרב חוזר מול יריבתם השנואה וההיסטורית, הקבוצה של גארנט, פירס ואלן שרק שנתיים לפני כן מחצה אותם בגמר 2008. הנוק-אאוט של פאו גאסול על גארנט אחרי שהושפל על-ידו בסיבוב הראשון והחגיגות האמוציונאליות של קובי בסיום. הרבה סדרות גמר היו טובות יותר ברמת הכדורסל שלהן, מעט התעלו עליה באיכות הנרטיב. בעונה העוקבת דאלאס של דירק נוביצקי זכתה באליפות מרגשת מול מיאמי של לברון ג'יימס. הקריירה של דירק הייתה מרכז הסיפור במקרה הזה. הענק הגרמני שהראה נאמנות למועדון שלו במשך כל-כך הרבה שנים ודרך כל-כך הרבה אכזבות מתסכלות בפלייאוף, סוף סוף הגיע לנחלה. זה היה ניצחון ענק בדיוק בגלל הנרטיב שבתוכו- גיבור הסיפור לא וויתר נוכח רצף הכישלונות, לא חיפש הצלחה בשדות זרים אלא בחר להישאר בבית ובסוף הסיפור בא על שכרו. מנגד עמדה היריבה המושלמת- אותה מיאמי היט שלקחה מדירק והמבריקס את האליפות בסדרת הגמר הזכורה והאכזרית מ-2006. היא גם הייתה הקבוצה של לברון ג'יימס ששנה לפני כן לקח את הכישרון שלו לסאות'-ביצ' ובכך הפך לסמל ההפוך מנוביצקי- הכוכב שמחפש אליפויות ולא נאמן לקבוצה שהאמינה בו בתחילת הדרך. לימים, אותו לברון כתב את הסיפור הזכור מכולם כשחזר בחזרה הביתה לאוהיו וקיים את ההבטחה הגדולה. ואכן, הבלוק המופלא של לברון על איגודאלה, השלשה של קיירי אירווינג וההחטאה של סטף קרי בצד השני, נתנו את האות לחגיגות והפכו להיות 90 השניות הזכורות (והמוקרנות) ביותר בליגה בעשור החולף.
עונת 2021 שהסתיימה לה זה עתה תיזכר כעונה חריגה בהיסטוריה של הליגה, ולא בהכרח לטובה. זו עונה שנשברו בה לא מעט שיאים, רק למרבה הצער אלו היו שיאים של פציעות והיעדרויות. בצל מגפת הקורונה התקיימה עונה צפופה ודחוסה מאוד שהתחילה רק זמן מועט אחרי שקודמתה הסתיימה ולא אפשרה לקבוצות ולשחקנים הכנה ראויה. התוצאה הישירה של ההליך הזה הייתה מספר שיא של היעדרויות הן בקרב הכוכבים הגדולים, והן בקרב כלל שחקני הליגה. נוסיף לזה את ביטולי המשחקים הרבים וההיעדרויות העודפות בשל חשיפה ישירה לנגיף, ונגיע לכך שהצוותים הרפואיים ברחבי הליגה היו עסוקים יותר אפילו מהסטטיסטיקאים.
גם הפלייאוף החולף לא חסך בפציעות שהשפיעו דרמטית על ביצועי הקבוצות. בזה אחרי זה נפלו שורה ארוכה מאוד של כוכבים לרשימת הפצועים, וכל יחסי הכוחות השתנו. החל בלייקרס שנאלצו לשחק חלק גדול מהעונה בלי שני הכוכבים, וחסרו את דייוויס גם במרבית הסדרה מול פיניקס, דרך דנבר שהגיעה מלכתחילה בלי ג'מאל מארי, הקליפרס שאיבדו את קוואי בסיבוב השני וכמובן ברוקלין- המועמדת הבכירה לתואר שאיבדה לא אחד, אלא שני כוכבים בסדרה מול מילווקי. על-פניו שתי העולות לגמר הן קבוצות שלא אמורות היו להיות שם. פיניקס אמנם שיחקה כדורסל דינמי, מהנה ומרשים אבל ספק אם יימצא הפרשן שהיה מהמר עליה בתחילת הדרך. בכל זאת, הם עברו את הלייקרס בלי דיוויס, את דנבר בלי מארי, ואת הקליפרס בלי קוואי. איך נראית כל אחת מהסדרות הללו בסגלים מלאים? סביר שמאוד אחרת. מילווקי גם היא הרשימה מאוד ועברה מבחן בגרות משמעותי. מידלטון הוכיח בפלייאוף הזה שהוא כוכב אמיתי ולא רק רוכב על הגל של יאניס. היווני מצדו הראה בגרות מנטלית יוצאת דופן ומנהיגות שחסרה לו בהזדמנויות הקודמות. גם מייק בודונהולזר ענה למבקרים על המגרש שידע למקסם את המשאבים שלו וחזר שלוש פעמים מפיגור לניצחון בפלייאוף הזה. ובכל זאת, כמו במקרה של פיניקס, ספק אם יימצא הפרשן שהיה מהמר על הבאקס מול ברוקלין בהרכב מלא. ומה היה קורה עם קצות האצבעות של KD לא היו נוגעות בקו במשחק 7?
ובכל זאת, ממחול השדים הזה, בלי שהרגשנו נכתב נרטיב מעניין מאוד. כריס פול הוותיק שבכל מקרה ייזכר כאחד מהפליי-מייקרים האיכותיים והאינטליגנטיים שידע המשחק, מקבל הזדמנות אחרונה לפרוש עם כתר לראשו ולהימנע מכניסה לרשימת חברי היכל התהילה שמעולם לא זכו בתואר. מהצד השני, הכוכב הגדול ביותר בליגה, שאחרי שני ניסיונות כושלים וקיתונות של ביקורת שנשפכו עליו, מקבל הזדמנות להנהיג קבוצה מגובשת ואיכותית עד הסוף. ועם כל הכבוד לפציעות השונות, בסוף ההיסטוריה זוכרת את המנצחים. ב-2015 הופיעה קליבלנד של לברון לגמר בלי קווין לאב הפצוע ואליו הצטרף קיירי אירווינג אחרי משחק אחד בלבד. האם הווריורס היו זוכים באליפות לו הקאבס היו בסגל מלא? ספק גדול. אבל בספרי ההיסטוריה נרשמה האליפות הראשונה בשושלת של גולדן-סטייט. ב-2019 אותה גולדן-סטייט הגיעה לגמר נטולת KD כשגם קליי תומפסון מצטרף אליו על הספסל במשחק המכריע. ועם-זאת הנרטיב של 2019 שייך כולו לטורונטו שריגשה את יושבי הצפון הגדול, והרגע הגדול ביותר בפלייאוף הזה הוא אותו כדור של קוואי שריצד על הטבעת לפני שצלל פנימה והעביר את הראפטורס שלב בדרך להיסטוריה.
סדרת הגמר שהסתיימה סיפקה לנו קרב פנטסטי בין שתי קבוצות סופר איכותיות. כריס פול הוא ללא ספק הגיבור הטראגי. למרות ששיחק טוב במרבית הסדרה, פול סיפק הופעה מחרידה במשחק 4 ולא הצליח להתעלות גם במשחק 5 שהופיע מעט מדיי ומאוחר מדיי ולא היה שם בדקות בהן הקבוצה שלו הייתה זקוקה לחמצן. בדיעבד אלו שני המשחקים שהכריעו את הסדרה. משחק 6 ששוחק אתמול בלילה היה צמוד בדקות רבות שלו, אבל המתח היה מלאכותי. פיניקס שידרו שהם כבר השלימו עם ההפסד. מיליונים בכל העולם פיללו לזכייה של פול שתהווה עיטור ראוי לקריירה מפוארת, אבל מי שכתבו את הסיפור המשמעותי היו יאניס והבאקס. היווני בהופעה אישית היסטורית, הצליח להסיט את הפוקוס מכריס פול ולהפוך את עצמו לסיפור הגדול. במשחק הראשון הוא היה נראה מוגבל, זכר לפציעה שלו בסדרה מול אטלנטה. כבר באותו ערב רבים הספידו את מילווקי וקשרו לפיניקס כתרים. במשחק 2 יאניס הראה לעולם כולו ובעיקר לקבוצה שלו שהוא כשיר ומוכן להוביל. 42 נקודות שהושגו באחוזים פנטסטיים ותוך כדיי לחימה עיקשת מתחת לסלים אמנם לא הספיקו לניצחון אבל הפיחו לא מעט תקווה בליבם של אוהדי הבאקס וחשוב מכך, בליבם של חבריו לקבוצה. הלך הרוח הזה נמשך במשחק 3 בו היווני ניפק עוד שורה סטטיסטית מפחידה עם 41 נקודות ודומיננטיות הגנתית שהוציאה את פיניקס מאיזון והביאה את הניצחון הראשון למילווקי. משחק 4 היה המשחק האיכותי ביותר בסדרה המצוינת הזו. במשחק הזה דווקא גיבורי המשנה נצצו- דווין בוקר וכריס מידלטון סיפקו דו קרב פנטסטי של 42 ו-40 נקודות בהתאמה. מידלטון ספג הרבה ביקורת על הופעה בינונית בשלבים המוקדמים של הסדרה אבל ידע להגיע בדיוק שמילווקי הייתה צריכה אותו עם רבע רביעי מושלם וקור רוח בדקות הסיום ששמור לגדולים באמת. יאניס בעצמו נתן משחק מצוין, אבל החותם שלו על המשחק הזה הגיע עם הבלוק המדהים על אייטון בפוזשיין שלמעשה הכריע את המשחק. זה היה רגע של נרטיב- תמונת הניצחון של קליבלנד ב-2016 היא תמונתו של לברון מתנשא מעל אגוודאלה לבלוק שהכריע את הסדרה. תמונת הניצחון של מיאמי ב-2013 תמיד תהיה תמונתו של ריי אלן משחיל שלשה מהפינה בסטפ-בק במשחק 6, וזאת על-אף שהשלשה הזו רק כפתה הארכה בה מיאמי עדיין צריכה הייתה לנצח וכך גם במשחק 7. וכמובן התמונה האייקונית של ג'ורדן בזריקה מאזור קו העונשין בסוף משחק 6 של גמר 98 היא המזוהה ביותר עם האליפות שהושגה בריקוד האחרון של שושלת הבולס. כנראה תמונת הניצחון של מילווקי תזוהה עם הבלוק הזה של יאניס על אייטון. כמובן שזה היה רק המשחק הרביעי, לאחריו ראינו משחק לא פחות מותח שהוכרע עם החטיפה של הולידיי מבוקר והאסיסט ליאניס. וכמובן משחק 6 בו היווני הטביע את החותם הסופי עם הופעה היסטורית של 50 נקודות.
ולמה זה משמעותי? משום שאלו התמונות שיכנסו לספרי ההיסטוריה של הליגה. זה מה שנזכור בסוף מעונת 2021. תמונתו של הענק היווני מתרומם לחסום את דיאנדרה אייטון במשחק 4, וכמובן התמונה בה הוא מחבק את גביע האליפות וזורח מאושר. תמונות הגיבור המושלמות עם נרטיב הסינדרלה המושלם- בן למשפחת מהגרים ניגרית שגדל ברחובות אתונה והתפרנס ממכירת מזכרות לתיירים והפך לשחקן הדומיננטי ביותר בליגה הגדולה מכולם. גדולי הסופרים מתקנאים בנרטיב שיצרה המציאות במקרה הזה.
קשה לחזות מה יהיה הסיפור של יאניס ומילווקי בעשור הקרוב. בהחלט ייתכן שניווכח כי זו הייתה האליפות הראשונה והאחרונה בקריירה של יאניס, ואז המשמעות של התמונות האלו בנרטיב תהיה בעיקר בעתיד עם כניסתו (המובטחת) של היווני להיכל התהילה. אבל במידה ומילווקי כן תשכיל לבנות שושלת, להעפיל לגמרים מרובים ולקטוף את התואר פעמים נוספות, או אז התמונות האלו יקבלו משמעות כפולה ומכופלת. צריך לזכור שיאניס הוא פעמיים ה-MVP וכבר שייך לרשימה מאוד אקסלוסיבית של שחקנים שזכו בתואר ה-MVP, תואר שחקן ההגנה, ותואר המצטיין של סדרת הגמר. את הכבוד הזה אגב, הוא חולק רק עם האקים אלג'ואן ועם אחד מייקל ג'ורדן. הופעות פלייאוף נוספות כאלו יציבו את יאניס במסלול המהיר לכניסה לרשימת הגדולים ביותר. הוא ייספר בשורה אחת עם ענקים כמו מג'יק, בירד, עבדול-ג'באר וביל ראסל. ואולי אפילו ירחיב את הדיון על זהות ה- GOAT לדיון משולש ולא כפול. זה כבר יהיה סיפור בסדר גודל אחר שיאיר באור אחר על סדרת הגמר המרשימה שזכינו לה הקיץ. בשורה התחתונה, בשביל סיפורים כאלה אנחנו קמים בלילה.
