המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם התכנסו: אריק גנות, רום גפן, אורן לוי, מידן בורוכוב והאורח המיוחד עידן לוצקי מ'עושים NBA'.
לקראת סיום העונה – מי ה-MVP שלכם ולמה?
מידן בורוכוב: אני הולך עם יוקיץ בלי לחשוב פעמיים. הוא המהות האולטימטיבית של MVP. הוא כל כך טוב וכל כך נונשלנטי שהתואר מגיע לו ללא עוררין. מלבד זאת דנבר כנראה תסיים ראשונה במערב.
יוקיץ מוביל את הליגה בכמה קטגוריות סטטיסטיות שלא הכי מוכרות לחובב הכדורסל הממוצע ומטה.
PER – ראשון
Win share – ראשון
Value over replacement – ראשון
Box plus minus- ראשון
Offensive + defensive box plus minus – ראשון
הוא מעל הליגה בפער, יאניס שני, שג״א שלישי ולוקה רביעי
אורן לוי: זה בין יוקיץ' לשג"א מבחינתי. נוטה ליוקיץ' אבל זה צמוד מאוד. שניהם נותנים עונה מפלצתית בקבוצות שטוענות לכתר. יש מי שילכו עם שיי כי זה חדש ואני מכבד את זה. הקפיצה שהוא עשה באמת מרשימה, וגדולה יותר מזו של הסרבי, שכבר מיצב את עצמו כטוב בעולם לפני תחילת העונה. אבל אישית אני לא הולך למקום הזה כשאני צריך טיי-ברייקר. כשאני צריך להכריע את הכף בין שני שחקנים שיש להם קייס לפרס, אני שואל מי יותר טוב. יוקיץ'.
אריק גנות: השחקן הכי טוב בליגה הוא יוקיץ'. קצת קשה להתווכח על זה. הוא מוביל את מוליכת המערב, הסטטיסטיקות שלו היסטוריות בכל מובן, הפלוס מינוס שלו משוגע, והוא מנצח כל משחק שהוא באמת מתאמץ בו – וברוב המקרים אפילו לא צריך את זה.
אבל…
אם הוא יזכה, הוא ייקח MVP שלישי בליגה. זכיה שלישית תכניס אותו למועדון שכרגע נמצאים בו מייקל, מג'יק, בירד,מוזס מאלון, קארים, לברון, ווילט וביל ראסל – המועדון של הגדולים באמת באמת (טוב, אולי חוץ ממוזס). האם הוא שם? לא בטוח.
אז מחפשים שחקן אחר, ויש כזה. לוקה. העונה הרגילה שלו לא פחות טובה משל יוקיץ'.
רום גפן: ה-MVP שלי לעונה הזו הוא לוקה דונצ'יץ'. אחרי הרבה שנים בהן הוא עושה עונות עם מספרים מטורפים אך מוצא את עצמו מחוץ לפלייאוף, השנה לוקה סוחב אחריו את המועדון לעונה נהדרת ומומנטום מדהים לקראת הישורת האחרונה. אני חושב שהוא ייקח את דאלאס רחוק מאוד בפליאוף והגיע הזמן שלוקה יקבל את ההכרה לה הוא מגיע. אין סביבו סגל מפוצץ כוכבים ולמרות זאת הוא עושה עונה אחרי עונה מספרים מדהימים ותצוגות שיא ורגעים שלא ישכחו. אחרי יוקיץ', הגיע הזמן של לוקה.
עידן לוצקי: ה-MVP שלי, ומי שגם היה צריך לזכות בעונה שעברה… הוא ניקולה יוקיץ'. הג'וקר הוא פשוט השחקן הטוב ביותר בליגה כרגע. אני לא יכול לדמיין מישהו אחר שנכנס לנעליו בדנבר ומספק את אותן התוצאות באותו הסגל. מאותן סיבות אני אדרג את לוקה שני ואת שיי שלישי, אבל אני חושב שההשפעה של יוקיץ' על המשחק והעובדה שהגנות לא מצליחות להתכונן אליו, האופי המנהיגותי השקט שלו והעובדה שבאמת הופך את כולם מסביבו ליותר טובים – היא המכרעת. ניקולה יוקיץ', מהסנטרים הגדולים שידעה הליגה (ויסלחו לי גילברט ארינאס וטוני קוקוץ'…) הוא מסוג השחקנים שכל קבוצה שתקבל אותו – תהפוך לקבוצה מנצחת.
אילו קבוצות הפתיעו אתכם לטובה בעונה הרגילה ואיך?
עידן לוצקי: הכי הפתיעה אותי אורלנדו מג'יק. ידענו שהיא קבוצה צעירה ובבניה, אבל עצם העובדה שרגע לפני הבאזר של העונה הסדירה, היא נמצאת רק שני משחקים מהמקום ה-2 במזרח, הוא משהו שלא יכולתי לדמיין כבר עכשיו. פאולו באנקרו, בגיל 21, מצדיק את הבחירה מס' 1 ומספק מספרים ומנהיגות שלא טריוויאלים לגילו. לצד פרנץ וואגנר, ועם חיזוק של וטרן שתהיה חייבת להביא בעונה הבאה, אורלנדו תבסס את עצמה בשנים הבאות כקבוצה מובילה במזרח. ובמערב: הפליקנס. לא האמנתי שאסופת השחקנים הזו תתחבר לקבוצה ושזאיון כשיר, אבל אחרי ששני הדברים האלו קרו, היא ניראת כמו הסוס השחור שדוהר לפלייאוף המערב עם פוטנציאל להפתיע בסיבוב הראשון.
מידן בורוכוב: העונה הייתה מפתיעה מאוד ולא הייתה רק אופציה אחת. קבוצות שעשו עונה מטורפת ביחס לציפיות הן מינסוטה שעשתה זאת למרות פציעות.זה מרשים בטירוף.
יוסטון, גם אם תסיים מחוץ לפליי-אין. מאזן חיובי לקבוצה לא מאוזנת עם המון חוסרים ועבודה נהדרת של יודוקה.
אורלנדו, כדורסל שאני אוהב, קבוצתית, הרבה הנעת כדור, ממושמעת, פשוט כיף לצפות, ממוצע גיל של קבוצת קולג׳
מגיע כל הכבוד לקליבלנד שעשתה עונה מדהימה בהתחשב ברצפי הפציעות של השחקנים המרכזיים.
אורן לוי: חייב להתחיל עם הת'אנדר. חשבתי שהם יהיו קבוצה של 40-45 ניצחונות. הקרדיט הולך לשג"א, וגם לקואץ' דאגנולט והצמד שמשלים את הביג-3 שלהם. ג'יילן וויליאמס הולך להיות משהו בליגה הזאת. אני לא יודע אם יש 25 שחקנים שהייתי לוקח לפניו כבר עכשיו. הניקס נראים כמו הקבוצה הכי טובה שטיבס אימן מאז שהגיע לניו-יורק. זה תמיד בא ביחד עם פציעות ודקות שאי אפשר להחזיק לאורך זמן. אבל הקבוצה הזאת מפחידה. בוסטון יותר טובה ממה שחשבתי, מילווקי פחות. שאוט-אאוט גם למינסוטה ולאורלנדו.
אריק גנות: ההפתעה הגדולה שלי היא אוקלהומה סיטי. כבר לפני העונה היה ברור שיש שם פוטנציאל גדול, ששיי יכול לקחת MVP, שהולמגרן יכול להיות שחקן מיוחד. אבל היה קשה מאוד לצפות שהקבוצה הצעירה הזו תגיע כל כך רחוק כל כך מהר. לכאורה יש להם חורים ברורים בסגל. אין להם גוך גדול בצבע והם מתקשים מאוד בריבאונד. גידי מתקשה בקליעה, וגם שג"א ודורט לא היו ידועים כקלעים – לפחות לפני שהעונה התחילה. וכמובן, הגיל הצעיר אמור היה להיות בעוכרם. אבל הם נתנו עונה גדולה. צ'ט היה לוקח ROY בכל עונה שבה נטולת חייזרים. שג"א מועמד לגיטימי ל-MVP. כל היתר שיפרו את הקליעה.
רום גפן: הקבוצה שהכי הפתיעה אותי היא אוקלהומה־סיטי. לא חושב שמישהו חשב שבעונה שבה המערב כ"כ טוב עם סגלים עמוקים ושלל כוכבים, אוקלהומה תצליח להתברג בטופ 3 של המערב בעקביות לאורך כל העונה. אפשר לציין גם את מינסוטה שאף אחד לא חשב שתהיה בטופ המערב. אם אסתכל על המזרח אז קליבלנד הפתעה נעימה שלמרות עונה מרובת פציעות מצליחה להשיג יתרון ביתיות ויכולה להפתיע גם בשלבים המתקדמים. כנל המג'יק עם סגל אפרורי מבחינת שמות שהצליחו להפתיע את כולם ולהקדים את פילי ומיאמי בטבלה.
מה הרגע שהכי תזכרו מהעונה הרגילה?
רום גפן: הרגע שהכי אזכור מהעונה הרגילה הוא הדאנק של אנתוני אדוארדס. מביחנתי הדאנק הזה מסמל את העתיד של הליגה הזו בהובלת אנתוני אדוארדס שיהיה הפנים של הליגה לעשור הקרוב. ההתפוצצות של אדוארדס העונה (והדאנק הזה בפרט) מראים את הדומיננטיות והיכולות שלו. בעיניי הוא שילוב של מייקל וקובי והוא הדבר הבא. אוסיף ואציין פה את העניינים סביב ג'ה מורנט שמאוד חסר לליגה ולממפיס. העונה הזו מספקת הרבה מאוד רגעים לא טובים כדוגמאת ג'ה והאלימות על הפרקט של דריימונד גרין. פחות מזה ויותר כדורסל בבקשה.
https://www.youtube.com/watch?v=H7Wz8GnQYPs
עידן לוצקי: כמו כל עונת NBA היו רגעים מיוחדים ושיאים שנשברו (לברון מגיע ל-40,000 נקודות בקריירה) אך העונה הזו תיזכר כעונת הכניסה של ויקטור לליגה. האיש שאמור (וכבר התחיל) לשנות את המשחק, ולהיות אחד מכוכבי העתיד של הליגה, אם לא הכוכב הגדול מכולם. הציפיות ממנו היו גדולות אפילו יותר מאלו שהיו מלברון – כי ציפו לראות משהו אחר. And Wemby deliverd. עם מספרים הגנתיים היסטוריים בעונת הרוקי, אפילו בהשוואה ל-DPOY לשעבר וקליעה רכה בגובה 2.24, משוגע לחשוב שזה רק הבסיס שממנו יגדל וישתפר. נסו לדמיין את החייזר הזה עם ניסיון ויכולת של עוד 4 שנים כשחקן NBA – איך אפשר יהיה לעצור אותו?
מידן בורוכוב: אני ממש מצטער על הפרובינציאליות אבל המשחק של אבדיה מול ניו אורלינס, הצגה של 43 נקודות, 15 ריבאונדים, 6 שלשות, 11 מ 13 מהקו. לילד הזה פיללנו. עם כל האהבה שלי לליגה, דני מצליח להסב לי רגעים של אושר, צריך להיות מזוכסיסט בכדי לצפות במשחק של הוויזארדס.(פרטים בשאלה מס 5) חבל שהמשחק הסתיים בהפסד אבל היי! לברון הפסיד וחגג 40K.
אין אושר גדול יותר מצפייה בשחקן שאני מאמין באמת ובתמים שהוא שייך לטופ של הליגה ויכול להיות שחקן שישאיר חותם בסוף הקריירה שלו.
אורן לוי: זה לא הרגע הכי חשוב, אבל סל הניצחון של קיירי מול הנאגטס תפס אותי לא מוכן. אני לא רואה משחקים בלייב כמעט, וזה היה אחד מהם. אני פשוט לא זוכר דבר כזה. אני חושב שגם המאץ'-אפ של וומבי ויאניס היה מרשים מאוד, ונתן לנו הצצה כיפית להווה-מול-עתיד. הניצחון הראשון של דנבר על בוסטון. אני בעיקר סקרן לדעת מה התשובות של האחרים כאן.
אריק גנות: לא רגע אחד, אבל הזכרון מהעונה הרגילה הזו הולך להיות היכולת המדהימה של לברון לשמור על עצמו. בגיל 39, הבחור שפעם שיחק מול רג'י מילר וולאדה דיבאץ משווה שיא אישי בשלשות. אחרי שבר את השיא שנדמה היה בלתי ניתן לשבירה של קארים בנקודות, העמיד העונה את הרף על 40K נקודות. ממשיך לקלוע שלשות בקלאץ' כאילו השנה היא 2013 והוא מנסה לעשות ריפיט במיאמי.
יש המון דיבור הייטרי על לברון, וכמה שהוא לעולם לא יהיה מייקל. וזה נכון, אין לו את הדומיננטיות המטורפת הזו, של שש אליפויות רצופות. אבל העונה הזו מסמלת משהו היסטורי לא פחות, של שחקן שניצח את הזמן.
מהן אכזבות העונה? ואיך מתאוששים, אם בכלל?
אריק גנות: כמה שלברון ייזכר לטובה, הלייקרס יזכרו לשלילה. אחרי שהגיעו לגמר המערב בעונה שעברה, נחשבו למי שפתרו את רוב בעיותיהם בטרייד דדליין ועשו קיץ מוצלח, רוב הפרשנים ציפו שהלייקרס תחזור לתפוס את מקומה הטבעי בצמרת המערב.
אבל איכשהו הם הצליחו להפוך עונה אישית טובה של לברון, ראסל ודיוויס (72 משחקים!) לעונה קבוצתית בינונית להחריד. וינסנט וונדרבילט כמעט לא שיחקו, האצ'ימורה לא המשיך את המומנטום מהפלייאוף – אולי בגלל חתימת חוזה גדול – והקבוצה פשוט מגמגמת את דרכה למקום תשיעי ופליי אין רצחני מול גולדן סטייט ועוד משחק בחוץ, במקרה הטוב. למרות כל הכישרון, ההתקפה בינונית מינוס, וגם ההגנה לא בטופ.
רום גפן: הלייקרס והווריירס שנלחמות בכלל להיכנס לפליאוף. עם סגלים וניסיון כמו שלהן ושל השחקנים במעמדים הנחשקים ביותר של הליגה הזו לעומת המיקום שלהן בטבלה והעונה הסדירה שלהן בכללי זו אכזבה ענקית וקצת עצוב לראות את הדעיכה והסוף של השושלת וחילופי הדורות. אם אשים את האצבע על שחקן אחד שאיכזב אותי העונה הוא ג'ימי באטלר. בילה את רוב העונה בחוץ, לא הצליח לייצר עקביות, והדומיננטיות שלו במיאמי כ"כ גדולה שבעקבות ההיעדרויות הרבות שלו הקבוצה מתקשה ונלחמת על כניסה לפלייאוף. כבר התחיל דיבור על ג'ימי שבעונה הסדירה הוא נח כדי להגיע מוכן לפלייאוף אבל אם הקבוצה שלו תמצא את עצמה מחוץ לשמיניה הראשונה הוא לא יסלח לעצמו וגם אני לא.
עידן לוצקי: הראשון: מיקאל ברידג'ס. בתחילת הדרך בנטס היה נראה שלוקח את המושכות. בפועל זה לא קרה. הוא לא הצליח להוביל אותם מקצועית ומנהיגותית כמי שהיה אמור להיות האלפא של הקבוצה. אולי זה גדול עליו והוא צריך לשמש כסיידקיק ליד סופרסטאר נוסף. מה שמוביל לאכזבה השניה, סופרסטאר שהפך העונה לסיידקיק: דמיאן לילארד. אחרי הסאגה בעזיבת פורטלנד, קיוויתי לראות אותו מוביל יותר בהצלחה קבוצת אליפות מוכחת, לצד MVP לשעבר. אפשר גם להאשים את דוק… אבל כשצופים במשחקים של מילווקי, לא מורגש שהיא קונטנדרית אמיתית, שלליארד חסר הגרוש ללירה, ואולי כמו שנטען – הוא לא ראוי להיכלל ברשימת 75 השחקנים הגדולים ביותר בהיסטוריה של ה-NBA.
מידן בורוכוב: לייקרס, קבוצה שנתנה שליש עונה מצויין אחרון בעונה הקודמת, העפילה לגמר מערב, עשתה קיץ מצויין עם סגל משלים מוצלח. חייבת להיות הרבה יותר מפלייאין. בעיקר בעונה שדיוויס בריא ולברון משחק לא מעט. דווקא פציעות של הסגל המסייע היו בעוכרייה אבל דרווין האם היה צריך למצוא פתרונות בסגל עמוק שכמעט כל שחקן יכול לשחק 2 עמדות ומעלה. בכדי להתאושש צריך להמשיך בעונה הבאה מבלי לזעזע את המערכת, יתכן והחלפת מאמן ואם מישהי מציעה טרייד על לברון, הייתי הולך על זה.
קבוצות נוספות בקטגוריה – גולדן סטייט, מיאמי!!! אטלנטה ושיקגו.
אורן לוי: צריך להתחיל עם הבאקס. חשבתי שהצמד הזה יתחבר מעצמו ומאוד הופתעתי מהחריקות ביניהם. קיוויתי גם שמידלטון יהיה יותר דומה לעצמו. אבל זה מתחיל ביאניס ודיים. מהיווני ציפיתי שיתן יותר מההתקפה לדיים, ומדיים ציפיתי לקחת יותר. חשבתי שהפיקנ'רול ביניהם יהיה האקשן הכי מפחיד בליגה. קשה לקרוא לממפיס אכזבה בהתחשב בנסיבות הבריאותיות שלה, אבל ציפינו מהקבוצה הזאת ליותר. אני גם די מתבאס על טורונטו, שציפיתי מהם לתת קצת יותר פייט, ובטח שלא לצלול במכוון שבועות לפני סוף העונה. ציפיתי מדטרויט ו-וושינגטון להיות הקבוצות הגרועות בליגה, אבל הן הצליחו להתעלות(?) גם על הציפיות האלה. גלן ריברס ומונטי וויליאמס שדדו את המיליארדרים שמשלמים להם.
איך אתם מסכמים את העונה של דני אבדיה?
אורן לוי: הפך לישראלי הטוב בהיסטוריה העונה. לענ"ד. הפתעה עצומה. הרגשתי תמיד שיש לו את הכישרון לעשות את על זה. אבל לא חשבתי שיש לו בוושינגטון את הקרקע הפורייה ואת הביטחון העצמי הדרוש כדי לקחת את מה ששלו. דני נכנס לחוזה שהופך אותו לנכס אדיר. וזה חשוב כי זה מקדם את הטרייד שקיוויתי לו מאז שנבחר לארגון קומפוסט הזה. הוא אחד השחקנים המובילים בקטגוריה 'שווה לקבוצות אחרות הרבה יותר ממה שהוא שווה לקבוצה שבה הוא משחק'. האם הקבוצה הבאה של אבדיה תהיה יותר טובה עבורו מאשר הוויזארדס? כן. כמעט בודאות. וזה אומר על הוויזארדס יותר מאשר על כל השאר מן הסתם.
אריק גנות: במשפט אחד – לא יכול היה להיות טוב יותר.
דני התחיל את העונה עם לא מעט סימני שאלה – וענה על כולם. הקליעה, שנראתה יפה אך רעועה, השתפרה ל-40% נהדרים ל-3. יכולת היצירה, שהיתה תיאורטית, התבטאה בפועל והוא הפך לפליימייקר המשני שתמיד רצינו לראות. הכניסה לסל, שהיתה מהוססת לנגמרה יותר מדי פעמים בזריקות קשות, הפכה לבולי בול מול שחקנים קטנים וזריזות מול גדולים.
דני התחיל את העונה כשחקן שנראה ששייך לליגה, אבל לא ברור שיתפתח למשהו מעבר לשחקן רוטציה. כרגע הוא במקום אחר לגמרי, שחקן שכל קבוצה תרצה. אפשר לראות אותו מתפתח לאופציה 3 בקבוצה טובה, אולי, אפילו, אם יסתדר, מתישהו – אולסטאר.
רום גפן: אני חושב שהעונה של דני היא מעל למצופה. אז נכון שבתחילת העונה הוא קיבל הרבה מאוד ביקורת ואנשים כבר ציפו שדני יעשה את קפיצת המדרגה, ייקח את הכדור מצמד האגואיסטים קוז ופול ויראה לכולם מי הבוס. ככל שהתקדמה העונה דני לגמרי הלך על הצעד הזה וכבר הרגיל את כולנו למשחקים של דו ספרתי גבוה וכמות ריבאונדים ואסיסטים מכובדת מאוד. עם ההתקדמות שלו הגיע גם משחק השיא עם שיא נק מדהים. למרות העונה הכושלת (שוב) של וושינגטון, דני הוציא ממנה את המקסימום (ביחד עם חוזה משודרג) אבל בעיקר הכרה בליגה שהוא לא עוד שחקן אלא ברומטר חשוב מאוד ומסוג השחקנים שקשה למצוא בליגה שמסוגלים לעשות הכל עם סייז וחוכמה.
עידן לוצקי: וואו! עונת פריצה חלומית. בתחילת העונה בהתחלה התבאסתי לראות אותו פסיבי, בטח בשנת החוזה. אבל אז קרו שני דברים מצד הוויזארדס שעזרו לו: ההחלפה של אנסלד ג'וניור בקיף, וכמובן, החוזה החדש. דני הפך אגרסיבי יותר, לוקח את הכדור לסל, שחקן 2-WAY עם מספרים שלא נעלמים גם מעיני השחקנים והפרשנים הבכירים, ובעיקר – מנהיגות. דני השתפר העונה כמעט בכל קטגוריה אבל הכי משמעותית הייתה הקליעה. משחק ה-43 נקודות והנצחון על מילווקי הם הרגעים שאקח מהעונה הזו. אני כבר מחכה לראות איך יפתח את העונה הבאה שלו כשהוא בסטייט אוף מיינד הזה, ולאן זה יכול לקחת אותו. להערכתי? עוד תקרות הולכות להישבר.
מידן בורוכוב: הבוסט של דני התחיל בחצי השני של העונה. צריך להודות על האמת שוושינגטון קבוצת כדורסל מזעזעת, חוסר פרגון, חוסר כימיה קבוצתית, אימון ברמה ירודה מאוד.
אני פחות מתסכל על המספרים אלא על האספקטים שדני הוסיף למשחק שלו, יותר משחק פוסט-אפ, יותר מעורבות במשחק, יכולה מרהיבה להוביל פאסט-ברייקס. יש מקום לשיפור ברמת המעורבות שלו, לנסות להיות יותר עם הכדור בידיים, לשחק על מיס-מאצים בהתקפה (צריך לסחוב שחקנים נמוכים לטבעת, למשוך גבוהים החוצה), פחות למצוא את עצמו תקוע בפינות וסטטי בהתקפה.
הגנתית? יכול לשמור על עמדות 1-4 וזה נדיר. אני נותן לו ציון 6.5 (לעומת 5 בעונה הקודמת)