המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם הצטרפו: אריק גנות, טל קינן והאורחים המיוחדים סתו נמש מ'דה סוויפ', ינון בר שירה מג'אמפבול ושחר צ'יקוטאי מ'הופס' והנד צ'יק.
השבוע שעבר היה "שבוע היריבויות" עם משחקים בין יריבות היסטוריות. עד כמה הורגש? עד כמה הצליח להשיג מה שהליגה רצתה להשיג?
טל קינן: אני לא הרגשתי את היריבות. המשחק היחידי שהייתה אמורה להיות איזשהי יריבות אמיתית היה המשחק בין הלייקרס לסלטיקס אך למרות שהיה משחק מצויין, בתור אוהד לייקרס לא הרגשתי איזשהן אמוציות ועויינות בין השחקנים שאמורות להיות שונות ממשחקי כדורסל אחרים. אין באמת תחושה של יריבויות בין קבוצות. מה שכן קיימת, לעיתים, היא יריבות בין שחקנים, בין אם זה מתוך שנאה (נדיר יותר) או בעיקר מתוך רצון להוכיח ולהתעלות על השחקן היריב. המשחק בין יוקיץ' לאמביד סיפק את התחושה הזאת שאחד מנסה להתעלות על השני. התוצאה בין הסיקסרס לנאגטס הייתה פחות מעניינת מאשר התוצאה בקרב בין שני הסנטרים המופלאים הללו.
סתו נמש: לא ממש ידעתי שזה מוגדר כ"שבוע היריביות" אז כנראה שלפחות מבחינתי זה לא ממש עשה הבדל. אבל כנראה שבארה"ב זה היה מוצלח כי לייקרס-סלטיקס, ניקס-נטס ו-נאגטס-סיקסרס הביאו מעל 8 מיליון צופים ולייקרס סלטיקס היה המשדר הטלוויזיוני הכי נצפה (שאינו NFL) בכמות צופים כללי וחשוב יותר בדמוגרפיה החשובה למפרסמים 18-49. הבעיה שלהם תהיה תמיד שכמעט תמיד משחק 1 מתוך 82 לא יקבל חשיבות גדולה במיוחד בגלל ההשפעה הנמוכה שלו על ההצלחה הכללית. לא תורם הזלזול הקבוע של קבוצות הליגה במשחקי העונה הסדירה. צעד נחמד של מיתוג אבל פה זה מסתיים.
אריק גנות: חלקית. המשחקים עצמם היו די טובים וצמודים, כמובן מיאמי – בוסטון, ברוקלין – פילדלפיה וגולדן סטייט נגד ממפיס. האחרון גם הוציא מהרבה אמוציות משתי הקבוצות, שזה בעצם מה שניסו לעשות. מצד שני, היו הרבה קבוצות ששיחקו תחת הכותרת של "שבוע היריבויות" אבל הגיעו למשחקים כל כך חבוטות שבאמת לא היה מה להתרגש מהן. קבוצות כמו שיקגו, שארלוט, טורונטו של השנה ופיניקס בלי בוקר לא מספיק טובות.
צריך לומר מילה טובה גם על המפגש של לברון והסלטיקס, שהיה מעניין במיוחד סביב הדיבורים לאחרונה על שבירת השיא של קארים, מול בוסטון שמשחקת כמו קבוצה שיש לה מה להוכיח אחרי שהפסידה בגמר בעונה שעברה.
ינון בר שירה: הליגה השיגה לא מעט, במיוחד בערב האחרון שמשך המון עניין במשחקים של פילדלפיה- דנבר (ההצגה של אמביד מול יוקיץ') וסלטיקס- לייקרס.
העניין הוא שעם שיווק קצת יותר אגרסיבי יכלו להשיג עוד יותר. אין שום סיבה שהיום האחרון של שבוע כזה לא יהיה עם הייפ בסגנון המשחקים של MLK Day או אפילו משחקי הכריסמס.
הדגש בשבוע כזה חייב להיות על היום האחרון כגראנד פינאלה ועם דגש על היריבויות הגדולות במקום לנסות לשווק את המשחק של שארלוט ושיקגו (שאמור היה לסמן את "היריבות" בין לונזו ללאמלו בול)
זו יוזמה מעניינת שיכולה לייצר מסורת חביבה להמשך
שחר צ'יקוטאי: לצערי לא הבנתי מה הם רוצים להשיג בשבוע היריבות, אחלה שיש יריבות היסטורית אבל בפועל בליגה של היום רוב השחקנים חברים. בעבר היו לנו יריבויות בין שחקנים כמו מג'יק ובירד, והיו לנו יריבויות בין קבוצות כמו שיקגו ודטרויט, אינדיאנה וניו יורק, היום זה כבר לא קיים.
עוד נקודה שחשוב להדגיש – אם השחקנים פצועים ולא משחקים אין שום עניין ביריבות, כמו שלברון ודיוויס לא שיחקו מול נטס, או באטלר בראון שהיו חסרים במשחק שחזור גמר מזרח והמשחק באמת חסר
אחרי שנים של שמועות טרייד, מיילס טרנר חתם הארכת חוזה באינדיאנה. כמה צעד נכון מבחינת שני הצדדים?
שחר צ'יקוטאי: מאז הטרייד על סבוניס אנחנו רואים את מיילס טרנר טוב יותר. הוא זריז ומקבל יותר מקום לשחק. החוזה החדש שלו לא גבוה ומתאים למה שהקבוצה רוצה ממנו. החיבור שלו ושל הליברטון מתאים וגם הקבוצה סביבם בנויה טוב כדי להתמודד ברמות הגבוהות.
גבוה שקולע משלוש וחוסם את הצבע הוא מצרך נדיר בוהם בדרך כלל מתבגרים טוב. טרנר בהחלט יכול להיות האיש המתאים לקבוצה הצעירה שמתפתחת בעתיד.
טל קינן: כשנותנים לך אקסטרה 17 מיליון דולר לחצי עונה, כנראה שעשית עסקה טובה. מיילס טרנר בעונתו הטובה בקריירה מינף אותה לחוזה מגניב שאני לא זוכר מתי נראה לאחרונה. מהצד של הפייסרס זה גם שיחוק מכיוון שבכל מקרה הכסף שהם שילמו העונה לטרנר היה מתחלק בין השחקנים האחרים של הפייסרס (קבוצה שלא הגיעה לסה"כ משכורות בשווי רצפת השכר תשלם בסוף העונה את ההפרש לשחקניה). מעבר לכך, החוזה של טרנר הוא לשנתיים בלבד על סך של 43 מיליון, חוזה שהולם את השחקן וכזה שעדיין מאפשר לסחור בו שנה הבאה. טרנר לא בטיים ליין של הפייסרס ואני סבור שהפייסרס ינסו לעשות עליו טרייד בקיץ.
סתו נמש: זה צעד מעולה נתחיל מהעובדה שהחוזה מאוד ידידותי, לדעתי הוא אנדרפייד ונוכח עליית התקרה הצפוייה יש מצב שהוא אנדרפייד בגדול. הם שיפרו את מצבם אם הם יחליטו שהוא אבן בנייה אז הוא תחת חוזה נח לשנתיים נוספות (מעבר לעונה הזאת). אם יחליטו שהם צריכים להמשיך קדימה אז שוב הוא שחקן טוב ומגוון שכל קונטנדר תרצה במיוחד עכשיו שהוא חותם על חוזה אטרקטיבי ואינו מכריח את הקבוצה שתביא אותו להתייחס אליו כ-FA עתידי שיהיה יקר בהמשך (או לוותר עליו מעבר לעונה).
אריק גנות: מהצד של אינדיאנה זה נו בריינר. הדיבורים על הטרייד על טרנר נולדו סביב הפקק שיצר עם סאבוניס, שהשתחרר כשהאחרון עבר בטרייד לסקרמנטו. אחר כך דובר על טנקינג של הפייסרס, אבל הם התבררו כקבוצה שיכולה להגיע לפלייאוף. ללא סבוניס, טרנר סוף סוך עבר לשחק סנטר במשרה מלאה ומממש את הפוטנציאל שלו עם מספרי קריירה בנק', אחוזי שדה, שלשות ואחוזי שלוש לצד היותו אחד מגדולי החוסמים ושחקני ההגנה בליגה. וגם היכולת שלהם לממש חלק מהחוזה השנה השאירה אותם עם הרבה גמישות כלכלית לעתיד.
טרנר עצמו כנראה יכול היה לקבל חוזה ארוך יותר בשוק החופשי, אבל כנראה אוהב את ההתאמה בפייסרס.
ינון בר שירה: סה"כ אני חושב שמדובר בצעד מצויין לשני הצדדים. מיילס טרנר עדיין רק בן 26, אין שום סיבה שלא יהיה חלק מהגרעין הצעיר שנוצר סביב האליברטון ומת'ורין. טרנר נראה מצויין לצעד רכז נהדר בפיק אנד רול והמשחק עם האליברטון מחמיא לו מאוד. בסופו של דבר, אינדיאנה היא לא קבוצה משוק גדול. מעטים השחקנים שעומדים בתור לחתום שם בפרי אייג'נסי. במצב כזה אסור להם לאבד שחקן שמתאים לסגנון המשחק שלהם, הוא יכול להיות חלק מהמטיימליין והוא מוכן ורוצה לשחק באינדיאנה.
הפייסרס עדיין צריכים עוד ווינג איכותי אבל יכולים להשיג אחד כזה בדראפט הקרוב שמשופע בווינגים טובים.
האם גישת הפוזישנלס 1.96-2.06 של טורונטו נכשלה? בעיקר לאור הדיווחים על "תסכול" בהנהלה מניק נרס.
ינון בר שירה: כתבתי על זה לא מעט בעמוד שלי. אני חושב שהבעיה המרכזית היא שאף אחד מהשחקנים האלו לא מחזיק באמת ביכולות המתאימות לכל התפקידים. יכולת הקליעה בינונית עד רעה, אין הגנה על הטבעת ויכולת המסירה רעה
בנוסף ההתקפה של נרס כרגע נראית חסרת כיוון וחסרת מעוף. אי אפשר לייצר משחק התקפה שבנוי על הניסיון לתת לשחקן כמו פסקל סיאקם לייצר משהן מכלום כשסביבו אין ריווח ואין שחקנים שיכולים לעזור לו במשחק העומד למקסם את היכולת שלו כפינישר .
נרס לא מספיק סומך על הספסל, קורע את שחקניו ונותן להם דקות לא הגיוניות. זה מעודד פציעות ושוחק את שחקניו.
שחר צ'יקוטאי: לא. הגישה הזאת חיה ובועטת, היכולת של שחקנים לעשות הכל היא מיוחדת. טורונטו היא לא הקבוצה היחידה שעולה עם שחקנים באותם הגבהים פחות או יותר, יש את הקליפרס שמשחקת לא מעט זמן מדי משחק עם שחקנים בגבהים הללו. גם מיאמי היא שגרירה של השיטה. אצל הקבוצות האחרות זה עובד יותר.
טורונטו בנויה טוב אבל חסר לה את הכוכב שיקח אותה צעד קדימה, איזה ג'ימי באטלר/קאווי לנארד שיקלע כשצריך ויתן את הערך המוסף.
טל קינן: הקבוצה לא מצליחה לייצר סל בהתקפה עומדת ובכל זאת הפוזישנלס לא נכשל. הוא עבד בשנים קודמות, זה הכיוון שהליגה הולכת אליו. הבעיה היא ששחקני הראפטורס לא מספיק טובים בנתיים. מעבר לסיאקם, אין ספק נקודות עקבי בקבוצה. צריך להסתכל יותר על חומר השחקנים מאשר על הקונספט. לטעמי חסר להם מנהל משחק טוב שיעשה סדר (בעבר זה עבד עם לאורי). אולי בארנס יהיה כזה בעתיד אבל כרגע הוא לא. מבחינה הגנתית הראפטורס מקום עשירי בליגה בספיגת נקודות, מקום שביעי בבלוקים, מקום ראשון בחטיפות ומקום ראשון בדפלקשינס. יש לזה קשר לאורך ולורסטיליות ההגנתית של השחקנים שלהם ולכן צריך גם לדעת לתת קרדיט.
סתו נמש: אני מדבר על טורונטו בהקשר הזה כבר הרבה זמן, לא יודע סביב מה נובע חוסר השביעות רצון מנרס האם זה כי הוא לא מצליח ליישם את הגישה או כי הוא מתעקש עליה, לכן לא אתייחס לנושא זה כשאני בוחן את הרעיון. פרד ואנוליט משחק 37 דקות לערב והוא 1.85 ככה שהם ממעטים לשחק ככה באופן מלא ולכן כל התייחסות להצלחה/כישלון בעייתית כי הם לא עושים את זה עד הסוף. ליינאפ של קולוקו/בארנס/סיאקאם/אוג'י/טרנט +27 (64 דקות), תכניסו יאנג ובושה במקום בארנס ואוג'י +8 (34 דקות), למעשה כל ליינאפ שלהם שמשחק ככה מייצר נט חיובי. בעיני הם חייבים להתחייב לזה וללכת על זה בכל הכח.
אריק גנות: אין ספק שטורונטו מצליחה פחותך השנה מאשר בשנה שעברה, אבל האם זה קשור דווקא למבנה הסגל שלה? איך אפשר לומר שהגישה כולה כושלת אם היא הצליחה בשנה שעברה? בפרט שהמבנה הזה, משותף לה וגם לגולדן סטייט בשנים הגדולות שלה? ממש לא ברור שמה שחסר לטורונטו זה סנטר בגובה 2.14 מ'.
מה שכן חסר זו מחויבות הגנתית. אותה קבוצה שהיתה עם הדירוג ההגנתי העשירי בליגה בעונה שעברה, מגיעה לדירוג ה-22 בליגה העונה. ההתקפה השתפרה קצת, אבל זה לא מספיק. יכול להיות שזו עייפות, כי השיטה הזו מצריכה המון ריצות ויכסוי אחד של השני, ויכול להיות שמשהו אחר לא עובד שם.
שני הסנטרים הבכירים בליגה נפגשו לדו קרב, האם יש מה לקחת מהמפגש או שמא משחק אחד זה רק משחק אחד?
אריק גנות: קודם כל, בוודאי שאסור להסיק יותר מדי ממשחק אחד. אחד הדברים שתמיד מדהימים בסדרות פלייאוף הוא הצורה שבה קבוצות שנראות יום אחד כאילו פיצחו לגמרי את ההגנה של הקבוצה השניה, ומנצחות בעשרים הפרש כששחקן מתעלה, מפסידות יום אחר כך, באותו מגרש, כשאותו שחקן קולע 14 נק' ב-35%.
אם יש בכל זאת משהו לקחת מהמשחק הזה אז אמביד הגיע אליו עם הרבה יותר רצון להוכיח מאשר יוקיץ'. זה כנראה קשור לכך שלא נבחר לחמישיה באולסטאר, בעוד יוקיץ' נראה כרגע שמי שמשייט ל-MVP. לאמביד גם יש יותר יכולת להפוצץ מאשר ליוקיץ', בגלל שהוא יכול להיות מדהים גם בהגנה.
ינון בר שירה: יש בהחלט. קודם כל בגלל השינוי העצום אצל אמביד שבעבר היה נסוג ומאשים את חבריו במצב בו היריבה החזקה מובילה. מול יוקיץ' הוא היה פשוט אדיר התקפית אבל העניין הגדול היה ההאתמה ההגנתית של הסיקסרס במחצית.
יוקיץ' הסתדר טוב מול אמביד אך דווקא כשטאקר עבר לשמור עליו ואמביד הפך להיות "פרי סייפטי" בסגנון רוברט וויליאמס פינת יאניס נוצרה התאמה שהנאגטס יוקיץ פשוט לא הצליחו לפתור.
דוק ריברס והסיקסרס חייבים לקחת את המסקנות מהמשחק הלאה ולשמור את ההתאמה הזאת לרגעים החשובים בפלייאוף. אמביד מספיק נייד כדי להצליח להיות אפקטיבי מאוד גם בדרך הזו.
שחר צ'יקוטאי: מצד אחד במחצית הראשונה יוקיץ וחבריו עשו בית ספר לפילי ואמביד. מצד שני במחצית השניה תרגיל הפיק&רול של אמביד היה קטלני.
אמביד העונה הוא ספק נקודות העיקרי, הוא המוציא לפועל ועליו תושת כל המערכת, בעוד שיוקיץ העונה הוא יותר המנוע, הוא קולע כשצריך אבל הוא יותר מוסר ומנהל משחק מאשר אמביד, וכאן יש הבדל. יוקיץ תלוי יותר בחבריו שיקלעו (אהמ אהמ פורטר ג'וניור). בעוד אמביד פחות תלוי בקליעות של אחרים והאחריות היא יותר עליו.
למרות היתרון של אמביד במשחקים ביניהם (2-5 לאמביד) בסוף זה רק משחק עונה סדירה.
טל קינן: מה שאקח מהמשחק הוא שחבל ששתי הקבוצות האלו יכולות להיפגש רק בגמר. על אף שאמביד היה יותר דומיננטי, יוקיץ' היה מצויין ובכללי הנאגטס שלטו ברוב המשחק. אני לא מתרגש מהקאמבק של פילי, זה לא מעיד כלום על החוסן של הנאגטס, שעדיין מחזיקה במאזן הטוב במערב וצמודה לסלטיקס עם המאזן הטוב בליגה. מאידך אני כן מתרשם מפילי בתקופה האחרונה והמשחק הזה היה המרקר שהדגיש זאת. הפיק אנד רול של אמביד והארדן קטלני, שחקני המשנה יודעים את מקומם ואהבתי את העובדה שמקסי עולה מהספסל ומלטון בחמישייה כי זה ישרת את הסיקסרס בטווח הרחוק.
סתו נמש: משחק אחד זה משחק אחד קשה מאוד לקחת ממנו דברים אבסולוטים, הדבר המרכזי שאני יצאתי ממנו זה שאם 2 הקבוצות ייפגשו בגמר דנבר בבעיה מול אמביד. יוקיץ הוא אולי שומר לא רע, אבל הוא שומר אישית בינוני ומטה וחסר תקווה מול מישהו בגודל ובעוצמה שלו, אמביד חגג עליו כשהוא שמר על אמביד זה הסתיים ב-13:22 מהדה 30 של אמביד וגרוע מזה ההתקפה של פילי זרמה מהצורך להתכווץ שאר השחקנים הוסיפו 28 נקודות וזה בפחות מ-10 דקות. לדנבר אין בסגל שומר גבוהים איכותי ואפילו לא שחקן טוב לעזרה.
המזל שאמביד יש אחד ובכל המערב רק AD מהווה בעיה דומה.
הלייקרס והאוהדים התרעמו על חוסר השריקה בסיום הזמן החוקי מול הסלטיקס, מנגד טענות על כך שכל הזמן יש טעויות לכל הכיוונים, וזה קצת יצא מפרופורציות כי זה הלייקרס. עמדתכם? ואיך מצמצמים טעויות?
סתו נמש: גילוי נאות אני אוהד לייקרס. אין שום סיכוי שלליגה יש אג'נדה שמטרתה למנוע מהשוק השני הכי גדול בארה"ב והשחקן הכי גדול במשחק להגיע לפלייאוף. נקודה. סוף.
אפשר לומר שהשיפוט בליגה לא ברמה של המשחק, אין לזה באמת פיתרון כי השחקנים גדולים מידי ומהירים מידי בשביל להצליח לשפוט אותם כמו שצריך.
ועדיין אין שום סיבה בעולם שפאול כמו זה שנעשה על לברון לא יישרק בדיעבד (כמו ה-VAR בכדורגל) שמישהו מניו יורק יגיד לשופט באוזניה שזה פאול וזהו להתקדם.שותפי רועי וויינברג הציע בפרק האחרון של דה סוויפ שאם המאמן צדק בצ'אלנג' שלו אז הוא לא יתבזבז אני תומך גם ברעיון הזה.
אריק גנות: שני הצדדים צודקים. אין ספק שטייטום עשה עברה על לברון, ומאוד מרגיז להפסיד ככה משחק, בפרט משחק חשוב מול יריבה כל כך טובה. מצד שני, זו לא הטעות הראשונה ולא האחרונה, ואם מסתכלים היסטורית ממש לא ברור הלייקרס או לברון הפסידו מטעויות יותר משהרוויחו.
השאלה איך מצמצמים טעויות מסתכלת מזווית צרה מדי. ברור שאפשר. אם על כל מהלך נעצור, ננתח מ-4 זוויות שונות ואז נחליט אז כנראה שיהיו פחות טעויות. השאלה אם אפשר לעשות זאת בלי לפגוע בשטף המשחק, שגם ככה מאוד בעייתי עם הריבוי העצום של פסקי זמן, צ'אלנג'ים, בחינה ב-VAR וכו'.לזה אין פתרון פשוט.
ינון בר שירה: קודם כל, שופטים טועים כל הזמן. זה חלק מהמשחק. ברור שקבוצה שנלחמת על חייה תהיה מתוסכלת משריקה לרעתה, אך התגובה המלודרמטית של הלייקרס ושל לברון בפרט הייתה חסרת פרופורציות לחלוטין.
רק הלילה שופטים טעו בין דאלאס וניו אורלינס טעות שכנראה הכריע את המשחק. האם גם בעקבות הטעות הזאת איגוד השופטים הוציא ציוץ קורע לב על ה"לילות חסרי השינה" שהם יעבירן בעקבות הטעות. לא. כי ניו אורלינס פליקנס הם שוק קטן ולא משחק שם לברון ג'יימס.
בבדיקה של דוחות ה-2 דקות של הליגה הלייקרס והקליפרס מובילות בשריקות לטובתן, לאורך ההיסטוריה המשרוקית נטתה לעבר השוק הגדול והקבוצה הכי אהודה. הדמעות שלהם לא שקופות, הן צבועות.
שחר צ'יקוטאי: באחד המשחקים שעבדתי בהם העונה (בשגב ספורט) אחד המאמנים צרח לשופט – יש כאן עבירה! (ובצדק) אחרי 7 שניות היה סל ופסק זמן של היריב השופט שהסביר למאמן – "אני רוצה שיהיה שטף במשחק, ולא כל רגע נשרוק וילכו לעונשין, בסוף קיבלת סל".
אני חושב ששופט צריך להיות לנווט את המשחק ולפעמים להתעלם מעבירות כדי שיהיה שטף מסויים.
יש טעויות, חלקן מכוונות וחלקן באמת טעות המטרה היא לתת לקהל ולקבוצות שטף מסויים, כולנו שונאים משחקים עם הרבה זריקות עונשין. הלייקרס לא שונאים מהיתר, יש טעויות שיפוט. במקרים קריטים כמו סופי משחק אפשר ללכת למונטיור ולראות. הלייקרס הפכו את זה לדרמה גדולה יותר ממה שזה היה באמת.
טל קינן: תמיד יש טענות לשופטים, לא רק מהלייקרס. זו ממש לא הפעם הראשונה שהטענות האלו "מתפוצצות" בתקשורת. הלייקרס נדפקו מהשופטים לאחרונה אז דיברו על זה וזה לגיטימי לעשות זאת אבל זאת לחלוטין לא תופעה חדשה שלא דנו בה בעבר.
מבחינתי הדיון על השיפוט מתנקז לשאלה מרכזית אחת, האם חשוב יותר דיוק השיפוט או הזרימה של המשחק. בעונה הקודמת הפסיקו עם הריויו ב-2 הדקות האחרונות כדי שהמשחק לא יעצר. בסיטואציה כזו אם השופטים היו הולכים למוניטור, אז לברון היה מקבל שתי זריקות אבל האם זה דבר שטוב למשחק או לא? חושב שכדי לדייק יותר אפשר לתת 2 צאלנג'ים למאמנים במקום 1.
