המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם הצטרפו אריק גנות, ניל קרמר והאורחים המיוחדים מידן בורוכוב מ'פוסט אפ', ערן סורוקה וגבריאל היידו מספורט 5.

 

מי הקבוצה המועמדת לעשות ריצה בחצי השני של העונה?

מידן בורוכוב: העונה היא אחת העונות הכי צמודות בהיסטוריה של הליגה, גם המערב וגם המזרח. בעונה הקודמת בוסטון סיפקה חצי עונה שני עוצמתי שהוביל אותה לגמר הליגה. הפלונטר במערב ובמזרח מחייב התעוררות של כמה קבוצות (כולל האלופה)

אם צריך להמר אני אלך עם הסאנס במערב ומיאמי במזרח הקבוצות שהסיומת של העונה תהיה הרבה יותר טובה מאשר החצי הראשון. הפצועים יחזרו בסאנס והיא חייבת לחזור לעצמה. מיאמי הרבה יותר טובה מהמאזן הנוכחי שלה, היא תסיים טופ 4 במזרח.

 

ערן סורוקה: העונה השוויונית והמוזרה הזו גורמת לכך שכל פציעה יכולה לגרום לקבוצות לקרוס – ע"ע פניקס – וגם החשודות המיידיות שלי במועמדות לקפוץ קדימה בחצי השני הן קבוצות כאלה. למעשה 4 העיקריות מגיעות מאותו בית, ואצל כולן זה מותנה ב"אם" גדול: גולדן סטייט, אם ההגנה במשחקי חוץ תשתפר; הקליפרס, אם קוואי ופול ג'ורג' יוכלו להתחיל לצבור מומנטום יחד ואם ההנהלה תעשה כבר משהו עם הסגל הלא מאוזן; הלייקרס, אם וכאשר אנתוני דייויס יחזור; וכמובן פניקס, שכבר היתה בצמרת, אם דווין בוקר ישוב לאיתנו וכריס פול ייזכר איך משחקים כדורסל. עוד מועמדת קצת מתחת לרדאר: מינסוטה.

 

אריק גנות: יש כמה קבוצות שהמיקום הנוכחי שלהן מאכזב. אצל מיאמי כבר אפשר לראות סימני התאוששות, וגם אצל מינסוטה שנראה שרק מרוויחה מהפציעה של טאונס. גם הלייקרס משתפרים והקליפרס קיבלו את הסגל המלא שלהם בחזרה, אם כי זה (עדיין?) לא מתבטא בתוצאות. ופיניקס כמובן, שעם בוקר היא קבוצת צמרת.

אבל המועמדת שלי לחזור היא גולדן סטייט. אולי זו נוסטלגיה, אבל היא פשוט לא יכולה להיות קבוצה בינונית עם החמישיה הפותחת המדהימה שלה, האליפות בעונה שעברה. נכון, הצעירים מאכזבים והמחליפים היותר ותיקים לא מצליחים להתעלות לרמה של העונה שעברה, אבל טיפה מהלכים בקצה הסגל, קצת בריאות והווריורס יתמודדו על ביתיות.

 

ניל קרמר:   המועמדת שלי לעשות ריצה בחצי השני של העונה היא לא אחרת מאשר לוס אנג'לס לייקרס. עד כמה המערב צפוף באמצע העונה? 4 ניצחונות מפרידים בין המקום החמישי (דלאס) לבין המקום ה-13 (לייקרס). לברון כבר יצא במספר הצהרות פומביות לתקשורת שאין לו זמן לבזבז והוא במצב של WIN NOW. עד כדי שהוא יותר מרומז לבצע טרייד על בחירות הדראפט של הקבוצה. ואכן, נראה שמאז שנת 2023, או מאז שלברון חגג 38, הוא עומד על ממוצעים לא נתפשים של 36.4 נק', 9.5 ריבאונדים ו-8.6 אס'. אנתוני דייויס אמור לחזור בקרוב, אז נראה מה יקרה לכושרו של לברון.

 

גבריאל היידו: התשובה הבטוחה היא גולדן סטייט. כולנו יודעים למה הם מסוגלים כשהם מחוברים באמת. משום מה אני לא רואה את זה קורה איתם השנה. שיקגו בולס היא האופציה שלי. הם טובים במשחקים צמודים, ויש להם מאזן מצוין מול הקבוצות החזקות. דמאר דרוזן שחקן קלאץ' מופלא, זאק לאבין סבבה, וכמו ניקולה ווצ'ביץ', יש לו עוד לאן להשתפר. איו דוסומנו מסתמן כשחקן מפתח, ואם (אם גדול) לונזו בול חוזר, ביחד עם אלכס קארוסו יש להם בק קורט מפחיד הגנתית. מהמר שיסיימו בטופ שש במזרח.

מה המשחק הכי זכור לך מהחצי הראשון של העונה?

גבריאל היידו: זה חייב להיות לוקה דונצ'יץ' והטריפל דאבל המפלצתי מול הניקס. היה שם הכל, קאמבק מדאבל פיגרס עם מהלך אייקוני בסיום. והמספרים עצמם. פאקינג 60 נקודות- שיא מועדון. בנוסף ל-21 ריבאונדים, ועשרה ריבאונדים- כנראה הטריפל דאבל המרשים בהיסטוריה, כשזה גם מוביל לניצחון. מה יש לא לאהוב?

מידן בורוכוב: שוב ואולי זה קלישאתי אבל העונה הרגילה פשוט נהדרת, אחת הטובות שאני זוכר.

ה-משחקים/הופעות שיחרטו בפנתאון מהעונה הזו זה משחק 71 הנקודות של מיטשל והטריפל דאבל עם 60 נקודות של לוקה.

מלבד ההישג האישי אלו היו 2 משחקים אדירים שהלכו להארכה: מיטשל ניצח במו ידיו את הבולס. לוקה? בצורה יחודית ובלתי נשכחת הצליח לכפות הארכה הזוייה ולנצח את הניקס.

משחק שאזכור לרעה … משחק חג המולד של הלייקרס מול דאלאס היה טראומתי כשהמאבס ביאסו לי הערב עם רבע שלישי של 21-51 (הנה אני זוכר, ומבועת)

ערן סורוקה: פעם זו היתה יריבות קלאסית שבתוכניות ריאליטי קוראים לה "ביצוע של גמר", העונה משחק בין מובילת המזרח לקבוצת תחתית במערב, אבל המשחק באל.איי בין הלייקרס לבוסטון היה כל מה שאפשר לרצות. מועדונים גדולים, שמות גדולים, מהפכים פסיכיים, הארכה והצגות אישיות אדירות. זה גם היה ערב שמתמצת את העונה של שתי הקבוצות עד עכשיו: הסלטיקס מנצחים כמעט בכל מחיר ובכל מצב, הלייקרס יכולים להפוך משחק אבוד למשחק שנמצא אצלם בידיים ואז לזרוק אותו לפח. במקום השני, דווקא משחק תחילת עונה סתמי על הנייר ששידרתי בין אורלנדו לסקרמנטו – שני קבוצות up-and-coming, בול בול במשחק פריצה, וסל ניצחון כמעט מהחצי אחרי הארכה.

אריק גנות: המשחק ההיסטורי של לוקה מול הניקס, שנגמר עם 60 נקודות, 21 ריבאונדים ו-10 אסיסטים לפנומן הסלובני. הטריפל דאבל המטורף, והראשון בהיסטוריה שהגיע למספרים האלה,  היה רק קישוט לדרמה האדירה שהתחוללה, כאשר דאלאס סגרה פער של 9 נקודות ב-26 שניות, כשבראשו החטאת עונשין מכוונת, ריבאונד, וסל של טוב, אתם כבר יודעים מי.

דאלאס כמובן ניצחה בהארכה, אבל גם הניקס עשו דברים במשחק הזה. במיוחד הרשים הסופמור קוונטין גריימס עם שיא קריירה של 33 נקודות כולל 7 שלשות , ורנדל שנתן גם הוא משחק ענק והיה אחראי במידה רבה לכמה שהניקס היו קרובים לניצחון.

ניל קרמר:   60-21-10 כולל סל לא הגיוני בעליל (החטאה מכוונת מהעונשין, תפיסת הכדור החוזר באוויר ושחרורו – 2 נקודות. הארכה. משחק מחצית העונה שלי הוא ניו יורק נגד דלאס. לטעמי זה היה משחק שהחזיר אותו לדיון של "פוטנציאל הכדורסל" הטוב ביותר אי פעם. גילוי נאות: הכותב אוהד של דונצ'יץ' מאז ימיו בריאל מדריד. התצוגה הזו, ביחד עם נוספות שהיו לפני וגם אחרי הטריפל דאבל הנ"ל, הוא איתות לבעלים מארק קיובן. כמה עוד הלוקה יסחוב? מזכיר את לברון בתחילת הקריירה בקליבלנד, שהיה מוקף בקבוצה "שלא מגרדת 20 נצחונות" בלעדיו. נ.ב – התגובה שלו לאחר מכן הייתה אחת הטובות משחקן: "אני צריך בירה".

https://www.youtube.com/watch?v=zCy2cT5W7JQ

המהלך הטוב ביותר של העונה עד כה?

ניל קרמר:  דאנק מוראנט ממשיך להוכיח מדי ערב שהקפיצים תמיד מתוחים ומוכנים להתעופף לכל מי שיקרא עליו תיגר, או במילים אחרות "בוא סנטר היריבה, תעמוד באמצע הצבע ותנסה לחסום את נסיון הדאנק שלי". מה שמרשים הוא שכל שנה הוא מעלה את הרף וקובע מוקדם מאוד את דאנק העונה (יעקב פלטל, פעמיים). אני עוד לא מצליח לקבוע האם הוא מזכיר לי את דרק רוז הצעיר והחתולי או אולי בכלל את ראסל ווסטברוק המגה-אתלט בימי אוקלוהמה־סיטי. אאחל לו כישרון כמו רוז ובריאות (555) כמו של ווסטברוק. למזלו ממפיס הנוכחית, טובה יותר משיקאגו של רוז בשנת הMVP שלו (2011)

https://www.youtube.com/watch?v=us3XrNCAXMc

גבריאל היידו: אולי בגלל שזה קרה ממש לא מזמן, ולכן הזיכרון ממש מוחשי. יעקב פלטל מסן אנטוניו עובר ברית מילה והטבלה בו זמנית, תוך כדי שנשמתו עולה לשמיים, בניסיון למנוע מג'ה מוראנט לדחוף לו את הכדור לפרצוף, בפעם השנייה באותו מגרש בקריירה. סיכם הכי טוב ג'ה עצמו בציוץ : IF YOU WANT TO GET VIRAL  JUMP WITH ME

איזה באד מאדר פאקר!

 

מידן בורוכוב: מרגיש לי כמו קופי פייסט אבל גם הסל של לוקה (פיגור 2 החטאה מהקו, פולו אפ לא הגיוני מהמיד ריינג׳) וגם הסל של מיטשל (ריבאונד התקפה, פולו אפ משוגע והארכה) היו מהלכים עוצמתיים ובלתי נשכחים.

המהלך שריסק לי האייפד זה סל הניצחון של הרוקי אנדרו נמבהארד מאינדיאנה על הבאזר, שלשה שניצחה את הלייקרס בסטייפלס סנטר. אני קצת מלנכולי השבוע אבל זה היה סל לפנתיאון. אין הרבה רוקיס עם באזר ביטר על הלייקרס באל איי, חומר לחלומות עבור כל שחקן בליגה, על אחת כמה וכמה אם הוא רוקי.

ערן סורוקה: ארון גורדון דוהר ומסיים בדאנק על לנדרי שאמט וכל בני משפחתו ארבעה דורות אחורה – דנבר נגד פניקס, 25 בדצמבר. מהלך כמעט אחרון בהארכה במשחק אחרון של חג מולד, 1 בלילה בחוף המזרחי כדי שאנשים שם לא יצטרכו קפה להישאר ערים. שתי קבוצות מצוינות, דיונים אינסופיים על עבירת מגן או תוקף, שחקן נהדר בעונת שיא אישית וביצוע של ציון 12 בתחרות ההטבעות. באמת שאי אפשר לבקש יותר מזה.

אריק גנות: כמה מהלכים עולים לראש: החטאת העונשין והתיקון של לוקה, טייטום חוסם את דונובן מיצ'ל וכופה הארכה, כמה וכמה דאנקים של ג'א , מסירות של יוקיץ', לא חסרים.

אבל המהלך שהכי זכור לי הוא השלשה של מאט ריאן שהשוותה את המשחק של הלייקרס מול הפליקנס. זה מהלך יוצא דופן לא רק בגלל רמת הקושי שלו וכמה הכריע את המשחק, אלא גם בגלל זהות המבצע – שסביר להניח שלא יעשה מהלך משנה משחק כל הקריירה שלו – וגם בגלל הסיטואציה. הלייקרס הגיעו אליו במאזן 5-1 ונראו אובדים לגמרי, הפליקנס במאזן 2-4 ובדרך לצמרת המערב. זה אמור היה להיות הפסד קל ללייקרס, לולא ריאן.

מה הסיפור הכי מפתיע של העונה עד כה?

אריק גנות: ההצלחה של יוטה. אחרי שהעבירו את גובר ומיצ'ל בשביל מה שנתפס כרול פליירס, ואחרי שנראו רע בעונת 21/22, היה קונצנזוס די מוחלט שהג'אז יתנו פייט במאבק לסיים אחרונים בליגה. לא היה להם שחקן אחד שקלע מעל 16 למשחק בעונה הקודמת, הם איבדו את העוגן ההגנתי שלהם, קונלי נראה גמור ובלעדיו לא היה אף פליימייקר רציני.

מכל זה יצאה קבוצה שנמצאת כרגע במקום השישי במערב. מרקנן נראה כמו בחירה די בטוחה לאולסטאר. קלרקסון הצליח לשחזר את עונותיו הגדולות. קסלר נכנס לתפקיד הסנטר הפותח באופן סופר מרשים. יכול להיות שזה לא ייגמר בפלייאוף, אבל זו עונה שעולה בהרבה על הציפיות.

 

ניל קרמר:   הסיפור הכי מפתיע של העונה הוא חזרתם של סקרמנטו קינגס להפוך להיות קבוצה מאומנת ומנצחת. בקיץ האחרון החליטה הנהלת סקרמנטו שצריך (שוב) להחליף את המאמן. משנת 2012 ונכון להיום, עברו בקינגס לא פחות מ-9 מאמנים. 0 מהם הגיעו לפלייאוף. ואז הגיע מייק בראון לעיר. אני מודה שהייתי מאוד סקפטי לגביו, חשבתי שהוא מיושן ומאמן שדי מיצא את עצמו, אך צמד האקדחונים פוקס & סבוניס (משום שהמהלך שלהם נקרא Pistol 5) הוכיח לי אחרת. זה לא רק 2 השחקנים, שלפחות לאחד מהם מגיע להופיע במשחק האולסטאר, יש להם קלעי על שרק חיכה לפרוץ (הרטר) ובנוסף, היא קבוצה שיודעת לנצח משחקים צמודים.

 

גבריאל היידו: סקרמנטו קינגס בדרך לפלייאוף. בדרך לפלייאוף? מה? הקבוצה עם הבצורת הארוכה בספורט האמריקאי בכל ארבעת הליגות? זינדין זידאן נגח במרקו מטראצי בערך באותו חודש ב-2006.  איך זה לעזאזל קרה? איך מייק בראון שלא ידוע כמאמן התקפה גדול מוביל את הקבוצה לטופ של הליגה בנקודות עם כמעט 120 נקודות ממוצע למשחק, ועם רייטינג ההתקפי מהגבוהים בהיסטוריה? אז ככה- דומנאטס סאבוניס נראה כמו כוכב על, אולסטאר קבוע, כשנראה שהטרייד שלו על טייריס האליברטון היה טרייד נדיר של WIN WIN לשתי הקבוצות. אבל ההפתעה מגיעה מצידו של דיארון פוקס שהוסיף למהירות האדירה שלו גם קצת שכל והופעות קלאץ' מעולות. הקבוצה נראית מחוברת ושמחה ואני כל כך מקווה שהם יגיעו לפלייאוף כבר.

 

מידן בורוכוב:  יש כמה דברים שקצת הפתיעו אותי העונה. אחד מהם הוא דחיקת הותיקים, כרמלו, הווארד,בוגי כולם נפלטו מהליגה על אף הרזומה והרצון לשחק.

ווסטברוק כשחקן שישי זו חתיכת הפתעה, הייתי מצפה ממנו שיעשה סבוטאז אבל הוא הוכיח שהוא מקצוען.

ה-הפתעה של העונה זה היכולת הירודה של הסאנס וגולדן סטייט והפיטורים של סטיב נאש. נאש מאמן על חוזה גדול, פיגורה ואחרי כל הבאלגן עם דוראנט בקיץ הוא פוטר. מפתיע.

 

ערן סורוקה: כל כך הרבה פעמים היינו רגילים לבנות שם ציפיות ולהתאכזב, שזה די מרענן לראות את סקרמנטו קינגס אפילו מתעלה על התחזיות האופטימיות. נכון לשישי בבוקר הקבוצה מדורגת שלישית במערב, והכל שם כיפי: דיארון פוקס בדרך לאולסטאר, דומנטאס סאבוניס הופך למעין הכלאה התקפית בין דריימונד גרין לניקולה יוקיץ', המאמן ההגנתי מייק בראון מייצר התקפה שמעוררת זכרונות מימי ריק אדלמן, והסגל שבנה מקנייר עמוק, קבוצתי ומאוזן מאוד. תוסיפו לכל זה את אלומת האור ואפשר להכריז בגאון: ה-Beam Team היא הסיפור הכי מגניב של העונה.

דובר בקיץ על "טנקפלוזה", פסטיבל טאנקינג מופרז לכבוד וומבניימה, ואולם עושה רושם שרוב הקבוצות שציפינו מהן עדיין לא פתחו בצעדים מוגזמים. מדוע לדעתך והאם לקראת החצי השני נראה יותר?

ערן סורוקה: קודם כל, יש רביעייה שכבר הולכת חזק על ויקטור – הספרס עשו את הצעדים שלהם בקיץ (ועוד יעשו בהמשך), דטרויט שלחו את קנינגהאם לעבור ניתוח מסיים-עונה (ובויאן על המדף), שארלוט סובלת (ואולי תהנה) מפציעות ותעשה טריידים, ויוסטון פשוט משחקת כדורסל מזעזע למרות המון שחקנים מוכשרים. לכולן יש נסיבות מקלות. כל היתר כבר כנראה לא יוכלו "לתפוס" את הארבע האלה. "בעיה" אחרת היא שגם הקבוצות הגרועות ביותר מקבלות רק סיכוי של 1 ל-7, הודות לרפורמת סילבר. ועוד משהו: אחרי תקדים פילי והפרוסס, כל קבוצות הליגה יודעות שטנקינג יוצר אווירה רעה, גורם לניכור מצד אוהדים ועלול לעלות לבעלי תפקידים במשרתם. אף אחד לא רוצה "יועץ חיצוני" שמונחת על ידי סילבר.

 

אריק גנות: טוב, קבוצות לא מפסידות בכוונה. גם לא אלה שנבנו כדי לא להצליח.

יוטה לא בטנקינג כי איינג' לא מסוגל להפסיד ערך בטרייד, ולכן הביא קבוצת שחקנים שהתבררה במפתיע כטובה. אוקייסי נהנית מעונה נהדרת של שג"א ומההתפתחות של הצעירים שלה. במזרח הפייסרס לא יכולים לוותר על הפלייאוף סתם כך, ועם הליברטון, טרנר, הילד ומאת'ורין יש להם קבוצה מספיק טובה.

הקבוצות שמועמדות לעשות מהלך כדי להפסיד הן ההורנטס והויזדרס. ההורנטס מאוד סובלים מהפציעה של לאמלו, ומה שיש שם בלעדיו לא מספיק טוב כדי לבנות עליו. הויזרדס לא הצליחו להביא הבטחה גדולה מהדראפט (מצטער, דני) וגם שם יש אפשרות לבניה מחדש.

 

ניל קרמר:  למעט פילדלפיה בשנות ה-trust the process קשה לי לזכור קבוצה שכל כך הסריחה את הפרקט. כרגע יוסטון היא הקבוצה הכי גרועה מבחינת המאזן, אבל דווקא מבחינת הכישרון ופוטנציאל עתידי של ג'בארי סמית, אלפרן שנגון וג'ייל גרין – קבוצה עתירת כשרון התקפי שכרגע פשוט לא מאומנת ולא משחקת כדורסל קבוצתי. מנגד, בקונפרנס המזרחי יש לנו את דטרויט שמרגע שכוכבה קייד קנינגהאם נפצע, מעשית הרימה ידיים והלכה בכל הכוח לטנקינק. שאר הקבוצות שרוצות להכנס למירוץ, בד"כ מצטרפות לאחר שהן מפרקות את עצמן מנכסיה באמצעות טריידים, לכן אני חושב שבעוד כחודש נדע יותר טוב מי נכנסת למרוץ לטנק.

 

גבריאל היידו: לדעתי יוטה ג'אז השפיעה יותר מכל קבוצה אחרת על כל מה שקורה העונה בליגה. הטריידים המופלאים שלה עזרו לברוקלין להשאיר את קווין דוראנט, ולשמור את הנטס כפקטור חשוב בליגה, ואת קליבלנד הפכה לקונטנדרית. הטריידים גם סידרו לג'אז בחירות דראפט להמשך אבל גם הביאו לה שחקנים לכאן ועכשיו. הפתיחה הטובה שלהם גרמה לעוד קבוצות שלא ציפו מהן, להרגיש שהם יכולות להעמיד קבוצות תחרותיות שיכולות ביום נתון לנצח כל קבוצה. תוסיפו לזה את טורניר ה"פליי אין", שמשאיר תקווה לעוד 6-8 קבוצות, ותראו הרבה קבוצות שעוד מחכות לקפיצה. הספרס שפתחו חזק יחסית קלטו מהר לאן הרוח נושבת, ועברו מפורשות למוד טאנקינג, לשאר ייקחו עוד שבועיים אחרי פגרת האולסטאר. 

 

מידן בורוכוב: למה אין טאנקינג? כי שחקנים משחקים פשוט נ-פלא! הקבוצות הכי מדהימות בתחום אלו אינדיאנה ויוטה שלא עומדות בציפיות להיות בשר תותחים.

אני בטוח שאם לא היו פציעות גם הפיסטונס לא הייתה סוחבת את המזרח על הגב. יוסטון נראית בדרך הבטוחה לקבל את וובמניאמה (יש לה ניסון רב עם בחירות 1 בדרפאט של גבוהים יוניקורנס כרלף סמפסון, יאו והאקים)

החצי השני יהיה בחזקת מעט מידי ומאוחר מידי. אני לא חושב שיהיה אפשרי לסגור על יוסטון, הספרס, דטרויט ואורלנדו שיסיימו בפיינל נוט פור.