המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ עם הנושאים הבוערים, והפעם מתחיליםלסכם את העונה ולהתכונן לפלייאוף. עם מידן בורוכוב, סער ברעם, דני אייזיקוביץ', אריק גנות ואורח מיוחד: ינון בר שירה מג'אמפבול.
ג׳יילן נפצע, בוסטון נראית רע, האם סטיבנס עלול/צפוי לשלם את המחיר? מה בוסטון צריכה לעשות אחרת לקראת העונה הבאה?
דני אייזיקוביץ': מעמדו של סטיבנס אמור להיות יציב מאוד, אבל אוהדי בוסטון או לפחות חלקם קראו לפטר אותו לא מעט פעמים במהלך העונה האחרונה, לדעתי זו תהיה טעות. כמו לא מעט קבוצות אחרות בליגה, בוסטון עברה עונה לא פשוטה בכלל שכללה מחלת קורונה של טייטום, כושר רע של קמבה ווקר, מחסור של היוורד ועכשיו הפציעה של ג'יילן בראון. סטיבנס הוכיח את עצמו לא מעט פעמים בעבר, והאמת היא שכל הציפיות שיש על בוסטון קשורות לאופן שבו הוא הצליח להפוך את הקבוצה הזו לכל כך תחרותית. אני חושב שיש לו מספיק קרדיט והוא עדיין אחד המאמנים המוערכים בליגה. אני לא צופה פיטורים.
אריק גנות: רק לפני כמה שנים הסלטיקס נראו כמו הדבר הגדול הבא. שיחקו שם קיירי, הייוורד, הורפורד, רוזייר ומרקוס מוריס לצד הגרעין של טייטום, סמארט ובראון, בקבוצה שעל הנייר היתה אמורה להיות מדהימה בשני צידי המגרש, עמוקה ועם אולסטאר או שחקן שקרוב לכך בכל עמדה. סטיבנס נראה היה כמו סיפור הצלחה מסחרר.
מאז – נפילה חופשית. היווורד, הורפורד ורוזייר עזבו ללא תמורה, וקמבה פצוע וזקן מדי.
הסלטיקס צריכים חיזוק, אבל אין להם מקום תחת התקרה והצעירים שלהם הם לכל היותר רול פליירס סבירים, כך שזה יהיה קשה. זו לא אשמת המאמן, אבל סביר מאוד שהוא ישלם את המחיר.
מידן בורוכוב: סטיבנס מאמן מוערך אבל בשורה תחתונה להוציא עונה אחת עם ריצת פלייאוף נהדרת, סטיבנס לא הצליח להוציא מבוסטון את המקסימום. הקבוצה איבדה את הכוכבים בדרך ויכול להיות שלסטיבנס יש יד בזה.
ייתכן ובוסטון צריכה להחליף מאמן ולנסות לבנות קבוצה על טייטום ובראון, להיפרד לשלום מקמבה ווקר ולעבות את הסגל בשחקנים ותיקים שיכולים לעזור לקבוצה.
סטיבנס מחוזר מאוד ע״י לא מעט מכללות, לא צריך לדאוג לו, יכול להיות שהוא מתאים יותר לקולג׳ים.
בוסטון צריכה לשקול להחליף גם את דני איינג׳, אם כבר אז כבר.
סער ברעם: אני חושב שסטיבנס קצת מיצה את עצמו. נכון שג'יילן בראון וג'ייסון טייטום הם כוכבים בהתהוות, אבל לתת לגורדון הייוורד ללכת לשארלוט הורנטס ולא להוציא מזה כלום – לא דני איינג' סטייל. הכי מבאס בבוסטון לטעמי הוא שדני איינג' עצמו צריך ללכת. הוא בונקר. לא לוקח שום סיכון. יש לו שני שחקנים ברמות הגבוהות. למה לא "להסתכן" ולהחליף המון צוות מסייע בעיר ובשוק יחסית אטרקטיביים? הם מצליחים לבנות מלמטה, אבל זה לוקח זמן, ועל חשבון ברוקלין בזמנו. הם לא יצליחו לבנות תוך כדי תנועה. צריכים להוסיף "כוכב מהספסל", ואם היו הולכים על לו וויליאמס הייתי אומר – החלטה נבונה.
ינון בר שירה: העונה הזו הייתה נוראית בכל מישור אפשרי ולכל הנוגעים בדבר יש לא מעט אשמה. גם סטיבנס שלא הצליח לייצב את ההגנה ולייצר קבוצה מנצחת.
עם זאת, הייתי נזהר להסיק מסקנות כלשהן מעונת הקורונה לגבי כל מועדון. בוסטון סבלה מכמות חיסורי הקורונה הרבה ביותר, ומכך שהסגל הבכיר שלה לא שיחק יחד יותר מ-60 דקות כל העונה.
אם סטיבנס ישחזר את העונה הזוועתית הזו שנה הבאה אז יגיע הזמן להיפרד. מאמין שזה לא מה שיקרה.
עם זאת, לא הייתי פוסל טרייד על סמארט או קמבה במידה וקבוצה כלשהי תראה בו ערך חיובי, חייב להיות שינוי ומעבר לבראון וטייטום לא חושב שיש מישהו "אנטצ'בל".
הפלייאוף בפתח ומיאמי העלתה הילוך, כמה רחוק מיאמי יכולה לסחוב בפליאוף?
ינון בר שירה: בהחלט יכולים ללכת רחוק, בטח אם יצליחו לסיים ב-4. אריק ספולסטרה יהיה המאמן העדיף בכל סדרה, ג'ימי ובאם ימשיכו להיות אדירים והשאלה המרכזית תהיה עד כמה הקליעה של הירו, דראגיץ' אריזה ורובינסון תהיה יציבה.
במידה ויהיו ב 4-5 מאמין שינצחו את ניו יורק/אטלנטה ומול פילי יש להם סיכוי גבוה.
במידה ויסיימו 6 יהיה להם קשה עד בלתי אפשרי מול ברוקלין אם יפגשו מולם. אך בהחלט לא פוסל אפשרות שיעברו את הבאקס , למרות שמאמין שזו מילווקי שונה מאוד מהקבוצה שהביסו בבועה.
יהיה להם קשה מאוד מול ג'רו, מידלטון ויאניס לשחזר את ההישג, בעיקר כי למילווקי יש הרבה יותר "מכות נגד".
דני אייזיקוביץ': באופן כללי אני לא מאמין גדול בקבוצות שמקרטעות כל העונה ואז מתעוררות בפלייאוף. היסטורית קשה להזכר בהרבה קבוצות כאלו, העיקרית שבהן היא כמובן יוסטון של האקים, אבל להם היו פציעות משמעותיות במהלך העונה ומיאמי לעומת זאת משהו פשוט לא באמת עבד רוב העונה. אגב הם באמת ניצחו 10 מ-13 האחרונים, אבל הפסידו 3 רצוף לפני הריצה הזו וכאשר מסתכלים על 10 ניצחונות מתוך 16 משחקים, זה כבר פחות מרגש. גם הניצחונות היו מול הבולס, ספרס, קליבנלד, שארלוט, מינסוטה, ובוסטון. לא ממש "אריות הליגה". יעבור סיבוב ושם זה יגמר.
אריק גנות: אחרי הפלייאוף הקודם נראה היה שמיאמי הולכים לרוץ לאליפות, אבל ריבוי פציעות בתחילת העונה הוריד אותם מהפסים, וגם הסגל המלא התקשה להתחבר. לפחות חלק מהאשמה נופל על טיילר הירו, שאחרי עונת רוקי מהחלומות לא הצליח לעלות לשלב הבא, וכבר נשמעה ביקורת בקבוצה על הגישה שלו.
למרות זאת הם התחברו בחצי השני של העונה, והשיגו מאזן של 16-7 ב-23 המשחקים האחרונים, כשהם מצליחים להדביק את הניקס וההוקס ונמצאים בעמדה להשגת יתרון ביתיות בפלייאוף.
מיאמי של העונה שעברה היתה רחוקה שני נצחונות מאליפות, ואם תצליח לשחזר את היכולת היא יכולה להגיע לשם העונה. כרגע נראה סביר יותר שתפסיד בסיבוב השני.
מידן בורוכוב: מיאמי הפתיעה לרעה העונה, הייתה ציפייה שאוטוטו הם חוזרים לעצמם וזה לא קרה. אדביו ובאטלר שייכים לטופ, המסע שלהם בעונה הקודמת היה מפואר. אני חושב שמיאמי מסוגלת לרוץ רחוק גם השנה. אני לא נותן הרבה סיכוי לאטלנטה בסיבוב הראשון. הסיבוב השני הם יכולים לעשות צרות לפילידלפיה
בגמר המזרח יהיה קשה, בעיקר מול הנטס. הכל פתוח עבור מיאמי גם השנה.
הימור פרוע, אם יקחו את המזרח הם יקחו אליפות.
סער ברעם: מיאמי יכולים לסחוב בפלייאוף כמו שהם סחבו בפלייאוף שעבר. אולדיפו סיים את העונה ובואו נגיד שהם לא יצאו מגדרם בשביל להכשיר אותו. הוא צריך להיות חלק מהריצה של התקופה הקרובה במיאמי, ולכן הם שומרים עליו. מפה לשם הוא בן 29 והפיק שלו מלא פציעות. הם, לא עמוקים כמו פילדלפיה, מגובשים כמו מילווקי ומשופעים בסופרסטארים כמו ברוקלין, אבל הם יכולים לתת פייט טוב לכל אחת מהקבוצות האלה בזכות נחישות. מה שמוריד לי ממיאמי שעם כל הכבוד לג'ימי באטלר, אין מישהו שיכול באמת לקחת עליו את הנטל ההתקפי. אולי דראגיץ' יהיה הפנינה, אבל זה עדיין רחוק. גמר אזורי זה ה-מקסימום, והם לא יגיעו יותר מחצי גמר אזורי.
העונה נשברו כל שיאי האופניסב רייטינג הקבוצתיים, נראה הגנות בפליאוף? איזה קבוצה תשלם מחיר על ההגנה שלה בפלייאוף?
סער ברעם: אנחנו נראה הגנות בפלייאוף. בינינו, ה-NBA החליט ללכת למקום של התקפות ברגע ששמו את הדגש על קליעה ל-3, הפסיקו את ההנד צ'ק והפאולים נשרקים בכמויות (גם פאולים טכניים). אין יותר יריבות אמיתית ונהנתי לראות את יודוניס האסלם נכנס ל-3 דקות למגרש ומסתכסך עם דוויט הווארד. הקבוצות שישלמו הן קבוצות שהנצחונות שלהן באים מההתקפה. זה דאלאס, ההוקס, הנטס, ההורנטס, הנאגטס, ההורנטס והבלייזרס. הן אלה שישלמו, ובצ'ק דחוי לעוד שבוע – כי זה ייגמר רע. וכן, אמרתי דאלאס, כי אני באמת מאמין בזה שאנחנו לא שומרים מספיק טוב ומרשים יותר מדי 'טיולים' לסל. כשהנקודות מגיעות קשה, אתה עושה חיל בהגנה. אם אין לך הגנה מראש, נדפקת.
ינון בר שירה: קשה עד בלתי אפשרי להבין איך העונה המשונה הזו תתורגם לפלייאוף. הימור שלי? זו תהיה חיה אחרת לגמרי. ההגנות יתהדקו, קבוצות ילמדו אחת את השניה, לא יהיו מנוחות וכמעט לא יהיו שחקנים בבידוד (רוב השחקנים מחוסנים).
קבוצות יאלצו לשמור ברמה הגבוהה ביותר בשביל לשרוד ומאמין שזה יפגע דווקא בקבוצה כמו הניקס מאחר והפער בין ההשקעה המטורפת שלהם לשאר הקבוצות יצטמצם משמעותית.
גם קבוצה עם חוליה חלשה משמעותית כמו טריי יאנג באטלנטה תגלה שתוקפים אותו שוב ושוב והרבה יותר קשה להם לסמוך על סופר קלינט קאפלה שיציל אותם. גם קבוצות שמתבססות על הגנת דרופ ולא אוהבות להחליף (אטלנטה, יוטה) עלולות להיפגע הגנתית.
דני אייזיקוביץ': המועמדות המובילות הן דאלאס, ברוקלין ופורטלנד. לשתי הראשונות דווקא יש פוטנציאל הגנתי סביר וברוקלין בהרכב מלא גם לא ממש צריכה לעשות הגנה. בברוקלין הארדן יודע לשמור כשצריך, ועל דוראנט בכלל לא צריך לדבר. בדאלאס, גם יודע לשמור כשצריך, ופורזינגיס בהנחה שיהיה בריא לפלייאוף אמור להוסיף לא מעט דומיננטיות בצבע. זה די משאיר אותנו עם פורטלנד. לצערם של הבלייזרס, נורקיץ' חזר מהפציעה כשהוא מזייף די הרבה בהגנה, מהספסל עולה קאנטר, וצמד הגארדים שלהם נחשב למסננת הגדולה בליגה. למזל של פורטלנד היא פוגשת את דנבר, ודווקא מולם יש להם יחסית מץ' אפ סביר. עדיין לא מאמין שזה יסתיים ביותר מניצחון בודד.
אריק גנות: אין ספק שנראה הגנות בפלייאוף. קודם כל – זה פלייאוף. דבר שני, אל העונה הזו הגיעו שחקנים רבים אחרי שלא נחו בקיץ כמו שהם רגילים, וכנראה התאמצו קצת פחות עבור כל ניצחון. בפלייאוף זה לא רלוונטי.
דבר שלישי – הקבוצות שהגיעו אל הפלייאוף הן במובהק קבוצות ההגנה הטובות ביותר. מבין עשר הראשונות בדירוג ההגנתי, עשר(!) הגיעו לפלייאוף או למקום תשיעי. מבין עשר הגרועות ביותר, רק ברוקלין ואטלנטה הגיעו לפלייאוף.
הקבוצה שעלולה לשלם מחיר יקר על בעיות בהגנה היא ברוקלין. הכשרון ההתקפי שם נדיר, אולי יחיד במינו בהיסטוריה, אבל בלי לעצור את הקבוצות האחרות יהיה להם מאוד קשה לקחת אליפות.
מידן בורוכוב: יש אסכולה שטוענת שבלי הגנה אין אליפות. השנה הייתה יוצאת דופן מבחינת נתוני האופניסב רייטינג. הציפיה מקבוצות ללחוץ על כפתור ולפתע להציג הגנה משובחת… אני מאוד סקפטי לגביי זה. הגנה מלבד תוצר של חשק היא גם תולדה של עבודה קשה ואימון.
הנפגעת העיקרית צפויה להיות ברוקלין. אני לא מבין איך ההגנה שלהם תציג פתאום יכולת בפלייאוף.
ברקולין מכונת התקפה משובחת, אם היא תיקח אליפות השנה זה יהיה תקדים לקבוצה שהיכולת ההגנתית שלה לאורך העונה הייתה בתחתית של הליגה (התקפית הם הכי טובים)
מה הם רגעי העונה שלך?
מידן בורוכוב: הייתה עונה רגילה דחוסה. היו לא מעט שיאים אישיים. לפרקים היה תענוג לצפות בסטפן קארי. האיש בער בחלק מהמשחקים והציג יכולת של משחק מחשב.
הטריפל דאבל ה-182 של ראסל שהגיע איך לא עם הפסד.
לראות את אבדיה בליגה, אין רגע יוצא דופן אבל היה אחלה בכללי.
כרמלו המושמץ נכנס לטופ 10 של קלעי הליגה
כל רגע של דורנט על המגרש, אחרי שלא שיחק למעלה משנה. היה תענוג לצפייה.
סער ברעם: מבחינתי סוף ינואר הוא רגע העונה שלי. המאבס במקום ה-14 במערב ומטפסים לאט לאט ומצליחים להגיע עד החמישי בעזרת לו"ז קל, שחקנים שחזרו מפרוטוקול קורונה ופשוט עבודת צוות ויחיד (לוקה דונצ'יץ' ענק, ומשחק את רוב המשחקים האחרונים בהליכה כי נגמר לו האוויר עוד בפברואר). עוד רגע הוא הבאזר ביטר על הסלטיקס. עוד רגע מושלם הוא הקליפרס מפגרים ב-50 הפרש מול דאלאס בכריסמס. ורגע (מתמשך) העונה הוא שחקני הפנים שמשתלטים על הליגה, בפרט אמביד שנראה בלתי עציר עם הבנייה הנכונה סביבו. החזרה של קווין דוראנט למגרש. היכולת של הארדן בכל ג'וב שייתנו לו (אם היה משחק כל העונה – צריך לקבל MVP).
ינון בר שירה: היו לא מעט רגעים מדהימים בעונה הזו סטף קרי בחודש לא הגיוני של כמעט 100 שלשות, טייטום עם 60 נק' מחזיר את הסלטיקס מפיגור 32 מול הספרס, יאניס מפגיז מול ברוקלין , ווסטברוק מחזיר את הוויזארדס לחיים, אדוארדס בדאנק מפלצתי על ווטאנבי מהראפטורס.
אבל מעל הכל כל שילוב של לאמלו, מיילס ברידג'ס והשדר המטורלל של שארלוט אריק קולינס שהזכיר לנו כמה כיף יכול להיות להתלהב מכדורסל הזכיר לי את הרגעים הגדולים של מאיר איינשטיין ז"ל.
דני אייזיקוביץ': קודם כל הטרייד של הארדן לברוקלין. הטרייד שינה את פני הליגה, ואת כל סטטוס הקונטדריות והפך את הנטס ברגע לקבוצה הכי מעניינת בליגה. הרגע השני הכי זכור זה כמובן שיאי הנקודות של קארי (62) וטייטום (60). הדאנק/ פוסטר המטורף של אנתוני אדוארדס, ועכשיו אנחנו כבר מדמיינים את היורש של וינס קרטר. הייתה גם ההשפלה המטורפת של הקליפרס מול דאלאס (זוכרים? 50 הפרש במחצית). אבל האמת, שהרגע הכי חזק מבחינתי העונה היה גילוי סרטן הכבד של כריס לברט כחלק מהבדיקות לאחר הטרייד. לשמחתנו, לברט כבר הספיק לחזור לשחק, וזה מבחינתי אולי הרגע הכי אנושי שהיה העונה.
אריק גנות: רגע העונה הגדול ביותר הוא הטיפ אוף של המשחק הראשון, שסימן את פתיחת העונה. אחרי הקשיים של הבועה והויכוחים שהיו על הפתיחה, החזרה לנורמליות של NBA היתה חוויה מרגשת, ואולי סימנה את תחילת הסוף של תקופת הקורונה.
רגע גדול נוסף הוא השלשה של דני אבדיה בפנים של באם אדבאיו. עונת הרוקי של דני היתה ככה-ככה, אבל הרגע הזה היה מה שחלמנו עליו כשהוא נבחר בדראפט.
קשה לסמן שלשה ספציפית, אבל ההשתוללות של קרי באפריל סיפקה הרבה רגעים גדולים. בגיל 32 ועם סגל חלש סביבו, קרי כותב עוד פרק במורשת הענקית שלו.
ואחרון – ווסטברוק משווה את שיא הטריפל דאבל בדרכו האופיינית.
אלו רגעים תרצה לשכוח?
אריק גנות: פציעות. כל כך הרבה פציעות היו לנו העונה – דיוויס, לברון, הארדן, דוראנט, באטלר, מקולום, היוורד, מארי, בראון, פולץ, דרק ווייט, פורזינגיס … נראה שיהיה קל יותר למנות את השחקנים ששיחקו מעל 60 משחקים העונה ולא את אלה שלא. בעיקר זכורה לרע הפציעה של לברון ומה שהיא עשתה ללייקרס.
החופשה שקיירי לקח לעצמו מכדורסל בתחילת העונה. בסופו של דבר הוא שיחק יותר משחקים מדוראנט והארדן, אבל הדרך שבה הוא הביע זלזול בליגה ובאוהדים היתה לא פחות ממבישה.
השבתות של שחקנים. הטרנד הזה בלתי נסבל. שג"א, הורפורד, דראמונד, וכל מה שקרה בטורונטו. שחקנים כשירים צריכים לשחק.
מידן בורוכוב: היו יותר מידיי פציעות. הפציעה של לברון הייתה מבאסת, לא מבין מה היה בוער לסלומון היל לקפוץ ככה על הפארקט.
מחוץ למגרש לא אהבתי את האקסטרה מעורבות של שחקנים, פתאום לילארד נהיה מומחה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שיתמקדו בכדורסל.
לא אהבתי את ההתנהלות בביי-אאוט. את בניית המגה טימס והקבוצות אינסטנט.
הפרישה של אולדריג׳, חבל שהוא סיים ככה את הקריירה.
סער ברעם: מבחינתי זה כל הרגעים הפוליטיים וההתבכיינויות. כמה ברגים מרכזיים בליגה כמו מארק קיובן, לברון ג'יימס, לוקה דונצ'יץ' ואחרים בלבלו את המוח שהפליי-אין הוא לא טוב. זה בולשיט. אנחנו חווים הרבה קבוצות, להוציא את מינסוטה, שהולכות עד הסוף עד הרגע האחרון. לדעתי גם לא היינו מקבלים את הניקס של העונה אם לא היה פליי-אין, כי אז הם היו אומרים מראש, "למה ללכת ראש בקיר ולנסות מלכתחילה?". אני שמח לראות כדורסל תחרותי, עם הגנות והתקפות, כשאני מרגיש שבכל פוזשן שחקן עושה את כל מה שהוא יכול כדי לנצח. מזה אני ניזון. כל המסביב? לא רוצה לשמוע ולראות את זה. אני נהנה מהמשחק.
ינון בר שירה: כל כך ארצה לשכוח את הפציעות האכזריות- ג'מאל מארי קורע את הרצועה הצולבת, לברון בנקע גבוה ובעייתי בקרסול, מחזור הרוקיז נופל לפציעות אחד אחד (לאמלו , ווייזמן, אבדיה, האליברטון).
מאז ומעולם היו בליגה הזו פציעות, אך הלו"ז הצפוף, הפגרה המקוצרת מאוד גרמו לשברונות לב למחנות אוהדים רבים.
אחרי הטרייד על ארון גורדון ולאור היכולת המדהימה של יוקיץ' והשיפור של מארי ומייקל פורטר ג'וניור.דנבר נאגטס יכלו לראות עצמם קונטנדרים לכל דבר ועניין. אך אותה פציעה נוראית של ג'מאל כנראה סגרה להם את הסיפור השנה (מקווה ממש שיחזור לפני סוף שנה הבאה) וזה כל כך חבל.
דני אייזיקוביץ': כאשר אני חושב על הרגעים הרעים של העונה, אני בעיקר נזכר בכל הפציעות. היו קבוצות שכנראה יצליחו להתמודד עם הפציעות (לייקרס, ברוקלין) ולהתאושש בפלייאוף, חלק הובילו לפריצה של שחקנים אחרים (מייקל פורטר נכנס לוואקום שנשאר אחרי מוריי עם 24 נק' ב 25 המשחקים האחרונים). הרגע המבאס ביותר בשבילי התרחש ערב פתיחת העונה. קליי תומפסון קורע את האכילס בדרך להחמיץ עונה שנייה ברציפות. תומפסון נחוש בדעתו לחזור, אבל כבר קשה לדמיין איזה שחקן נקבל בשנה הבאה. אם יש רגע שיא שמתחשק לי שימחק, זה הרגע הזה ערב פתיחת העונה.
