המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ והפעם כמובן הנושא של השבוע: קובי בריאנט. התכנסו מידן בורוכוב, דרור האס והאורחים המכובדים: אור עמית מהעמוד Insignifistats, ערן סורוקה ואוריאל דסקל.
“The most important thing is how your life touches those around you and how it carries forward to the next generation.” – Kobe Bryant(via NBA on TNT)
Posted by NBA TV on Tuesday, January 28, 2020
קובי בריאנט – מה הדרך הטובה ביותר שהליגה צריכה להנציח את זכרו?
אוריאל דסקל: שאלה טובה מאוד שחשבתי עליה לא מעט בימים האחרונים. אני לא חושב שצריך לשנות את הסמל לקובי. אם משנים למישהו אז זה למייקל ג'ורדן. אסור לשכוח גם שעדיין לא פתרו את עניין הנצחת דיוויד סטרן. מאמין שאת משחק האולסטאר צריך לשנות כך שיהיה משחק בין אמריקאים לזרים – ואולי לקרוא לגביע על שמו של סטרן או על שמו של קובי. אולי בכלל לקרוא לאולסטאר The Kobe All Star כי הוא תמיד לקח את זה ברצינות. אולי לעצב מחדש את גביע אלופת המערב בצורת קובי – ולקרוא לגביע על שמו. וגם צריך להתחיל תוכנית מנטורינג – שחקנים וטרנים לשחקנים צעירים על שמו.
ערן סורוקה: תואר ה-MVP, ה-MVP בגמר, גביע האליפות – תפוסים. גביע אמצע העונה, לכשיוקם, "שמור" לדייויד סטרן. הדרך הטובה ביותר לטעמי להנציח את קובי, ברמת הליגה, היא פרס חדש, The Kobe, במסגרת פרסי סיום העונה. הפרס יעניק תוקף רשמי לתואר הלא רשמי Comeback player of the year, ויוענק למי שמגלם את רוח קובי בראיינט: היכולת לעשות את הבלתי אפשרי, להתגבר על קשיים ומכשולים, ולחזור לגדולה. את The Kobe הראשון, למשל, הייתי מעניק לדריק רוז. עוד אפשרות? MVP האולסטאר, תואר שקובי שותף לשיא הזכיות בו עם 4.
אור עמית: חושב שהמחוות שהגיעו מהשחקנים היו המשמעותיות יותר. אני לא מתלהב מהרעיון של לשנות את הלוגו או לקרוא לאיזשהו פרס על שמו של קובי, ולמרות התגייסות המדיה יהיו שיטענו שליגה שמדברת על שוויון ושקיימת לה ליגה אחות תוקיר שחקן שנאשם באונס. הלייקרס יקימו פסל לזכרו, הגופיות שלו בתקרת האולם והשם שלו נמצא בדפי ההיסטוריה לנצח, אבל המוות שלו, טרגי ככל שיהיה, לא מצריך פעולה רשמית מצד הליגה.
מצד שני, הייתי שמח לראות את הליגה פותחת תוכנית מלגות לשחקניות על שם ג'יג'י. אם יש מחווה יפה שהליגה יכולה לעשות – זו המחווה הזו, שתוקיר את קובי כאבא ואת הפעולות שלו לקידום כדורסל הנשים
דרור האס: יש את הרעיון של הלוגו שג'רי ווסט בעדו (הוא בכלל בעד לא להיות יותר הלוגו). יש את הרעיון של הגופיות באולסטאר שקבוצה אחת עם המספר 8 והשניה עם המספר 24 וככה אולי תהיה בהם התחרותיות. יש הפרשה ספונטנית של המספרים 8 ו-24, אבל אני תוהה האם שחקן שרוצה ללבוש את המספרים הללו בגלל קובי, זו הנצחה פחות טובה מכך שאף אחד לא ילבש את המספרים הללו?
בכל מקרה לשאלה הייתי עושה פרס לשחקן ההתקפה הטוב ביותר. אבל הכי ראוי זה לשנות את שמו של הסטייפלס לקובי סנטר. (או 'בריאנט סנטר' כדי שישמע פחות כמו מרכז קניות בדימונה)
מידן בורוכוב: להכריז על ה 26 לינואר כיום קובי בריאנט. זה קיים בבייסבול וזה עובד שם נהדר. קבוצות יעלו לשחק עם גופיות מספר 24 נגד 8. הצבעים יהיו צהובים מול סגולים. יוקרנו קליפים עם הביצועים שלו וכמובן אני מקווה שהמשבץ יהיה מספיק אינטליגנט שיהיה משחק של הלייקרס באותו היום (רצוי באל איי). מאחר וקובי היה מזוהה עם הלייקרס הייתי שוקל להוסיף את הלוגו שלו לסמל של הלייקרס. זאת תהיה דרך הולמת בעיקר בגלל שקובי היה מזוהה עם הלייקרס מעל הכל ואם מג'יק ג'ונסון אומר עליייך שאתה הלייקר הגדול בכל הזמנים אז זה ראוי. (קובי החזיק ב 16 שיאי מועדון כשפרש)
The NBA should cancel today’s games and every team’s next game, and let this go down in the history books as an *81*-game season.
— Benjamin Morris (@skepticalsports) January 26, 2020
צהוב צהוב שחור – הסיקור התקשורתי היה רווי טעויות הכוללים דיווחים לא נכונים על כמות ההרוגים, פרסום מוקדם לפני שחלק מהמשפחות ידעו על כך, BBC פרסמו סרטון עם ביצועיו של לברון – בעידן הפייק ניוז וכשגופי התקשורת הרציניים מפשלים איך אפשר לשפר לסמוך על המדיה?
ערן סורוקה: זה יישמע פשוט מדי, אבל ברוב המקרים פשוט צריך לחכות לגורמים המוסמכים. במקרה הזה, למשל, TMZ לא תמיד נחשב לגוף הכי אמין, אבל הם גם לא דף פייסבוק הזוי שמפעיל סטודנט מולדבי – הם לא היו מעלים ידיעה כזו בלי להיות בטוחים בה ב-100%. לעומתם, ווג' למשל – אם היה מדווח שקוראים לי ירחמיאל, הייתי סגור על זה ששמי כבר שונה בתעודת הזהות. דרך אחרת להתכונן מראש למוות של אדם מפורסם היא להכין לו את מה שבתקשורת נקרא "חבצלת", כתבת הספד; לדייויד סטרן למשל, כנראה שהספיקו להכין מראש גם ב-BBC. לאדם בריא ופעיל בן 41, אסון כזה פשוט לא היה אמור לקרות.
אור עמית: ובכן, אי אפשר. בעידן הרשתות החברתיות רצים אחרי סקופים עוד יותר מהר ממה שהתרגלנו. צריך לקחת דברים בערבון מוגבל ולחכות עם הפרסומים עד שהתמונה אכן מתבהרת. זה עלינו ככותבי תוכן לחלחל את הסבלנות הזו למטה עד כמה שאפשר. מהמדיה המסורתית אי אפשר לצפות כבר לכלום.
דרור האס: ונסה, הבנות ושאר המשפחות גילו על התאונה וגורל יקיריהן מ-TMZ. זה לא מצב תקין בשום צורה. המרדף אחר להיות הראשון שמפרסם יוצר מצבים רעים מאוד וכבר ראינו את זה גם פה כשאנשים מיהרו להפיץ חדשות בוואטסאפ. צריכה להיות אתיקה עיתונאית ואחריות בסיסית. למרות שפה זה כבר לא חוסר אחריות כמו חוסר אנושיות.
מידן בורוכוב: יום ראשון בלילה (שעון ישראל) היה חלום בהלות, הסיקורים השונים היו סותרים והמידע שנזרק לחלל המרשתת הה אכזרי וברובו לא מדוייק. בעידן של רשתות חברתיות למדיה יש תפקיד להיות השוטר האחראי והייתי מצפה לאמינות מעל לכל. המנטרה של הפייק ניוז בעלת השפעה הרסנית לא רק ברמת הספורט ותפסה מקום מרכזי גם בפולטיקה. מן הראוי שכל סיקור בעיקר דיווח על מוות יבדק לעומק. קשה לעמוד בקצב ולהיות מהיר ואמין כשיש טוויטר/פייסבוק/ווטסאפ לרוב גופי המדייה הגדולים לא רלוונטים כשה"חדשות" כבר לא כל כך חדשות. אם גופי התקשורת לא יהיו אמינים לכל אחד תהיה את האמת שלו וזה עלול להיות מסוכן.
אוריאל דסקל: היו הרבה גופי תקשורת שלא פישלו. אבל כן, אין ספק שהאכילו את החיה (היוזרים באינטרנט) בהרבה פייק ניוז וסרטונים – גם מגופי תקשורת רציניים יותר. אני מאמין שהדרך היחידה שתקשורת המיינסטרים האמינה יכולה לשרוד היא דרך התנתקות מהאינסטנט והאופי של הרשתות החברתיות והבאת הסיפור המלא והאמיתי. להיות יותר קתולים מהאפיפיור בכל הנוגע לאתיקה עיתונאית. זו שאלה גדולה ומורכבת הרבה יותר מהסיפור של קובי.
הפיל הלבן בחדר – קובי לאחר מותו הפך לקדוש מעונה, בעברו הוא נחשד באונס של חדרנית. האם צריך לדון בעניין או להחליק ולהתקדם?
אור עמית: צריך. חשוב. חובה. זה מצד אחד חייב להיות צד שמתקיים (ואם נגענו בנקודה הקודמת במדיה, אנחנו חייבים גם למצוא דרך לשקף תמונה מורכבת ולא חד מימדית) ובמקביל, צריך לראות איך גם בתוכנית הרוקיז מכינים שחקנים לדברים האלו. בלי להתפס למקרה הפרטי של בראיינט, שחקנים שומעים כל כך הרבה 'כן' מבחורות שהם לא יודעים להתמודד עם 'לא', ומצד שני ברור שיהיו נשים שמבחינתן זה מינוף לסחיטה. הליגה צריכה להכין את השחקנים גם לחיים מחוץ למגרש.
דרור האס: קובי נשאל על זה פעם ואמר: "כולנו אנושיים. כולנו אמרנו משהו שהתחרטנו עליו, עשינו משהו שהצטערנו עליו. כולנו מלאך, כולנו שטן. אנחנו בסה"כ בני אדם." יש שיגידו שהוא קצת מקטין את שעשה (אקט ככל הנראה בדסמי שהתחיל בהסכמה ובאמצע הפך ללא בהסכמה. כך לפי העדויות של שניהם. יש לזה הגדרה משפטית, נכון. נקסט) דביר בשן מדה סוויפ כתב על זה קטע מצוין. בסופו של דבר זה חלק ממנו. יצר את ה"ממבה מנטאליטי", הוביל לרצון שלו לכפר ולפצות. ואין את המלאך קובי בלי השטן קובי. ובסופו של דבר לכל אחד צריכה להיות אפשרות להזדמנות שניה. לגאולה.
מידן בורוכוב: התקרית בקולורדו ספרינגס היא חלק מהמורשת של קובי. אי אפשר להתעלם מזה ואסור בשום פנים ואופן "לדלג". בימים האחרונים קראתי (והרבה) על התקרית. לא שופט אבל תלוי במידע שקראתי. היו כתבות שאמרתי לעצמי – איזה אפס הבן אדם והיו כתבות שגרמו לי לחשוב בצורה קצת שונה. חבל שקובי לא הוכיח את חפותו בבית המשפט, אנס או לא זה לא משנה את העובדה שמבחינה מוסרית הוא נאף, שיקר ולא יצא הכי מזוקק בעולם. קיימת נטייה שלא לדבר בגנות המת, על אחת כמה וכמה אם הוא מת באופן טרגי, אבל במקרה של קובי אני חושב שראוי לדון בנושא ולא לטאטא תחת שולחן המזכירות.
אוריאל דסקל: ברור שצריך לדון בעניין הזה. וכחלק מהדיון על המורשת שלו. בדיוק כמו התקופה שלו עם שאקיל אוניל והיחס שלו לשחקנים שהיו איתו. האונס הוא חלק חשוב מהאישיות שלו כאדם וכשחקן. לפי רמונה שלברון, אחת מהכתבות המקורבות ביותר אליו, המקרה "היה אירוע ששינה את חייו, אירוע שהוא הפך למיתולוגיה האישית שלו – דרישה מעצמו לטהר את עצמו אבל לדעת את החושך שיש לו באישיות". "הממבה מנטלטי" המפורסמת שלו הגיעה משם. וצריך גם להזכיר שהוא הביע חרטה, שהוא התחיל בתיקון, בסיוע והעצמת ספורטאיות וגם גידל ארבע בנות חזקות ועצמאיות. זה הכל חלק מהדמות המורכבת הזו שנקראת קובי בראינט.
ערן סורוקה: כשאתם הולכים לסרט, תחזו בכל התהליך שעוברת הדמות הראשית – בחלקים הטובים וברעים. סיפור משפט האונס של קובי בראיינט הוא כתם נורא על הקריירה שלו, פגיעה ממשית באדם אחר. בתקופה של היום יש סיכוי שהוא היה פורש מהליגה לשנה-שנתיים. אבל הסיפור הזה שינה אותו ב-180 מעלות בסופו של דבר, ובשנים האחרונות אין סופרסטאר גבר שפעל יותר ממנו לקידום ספורט נשי וליצירת הזדמנויות לספורטאיות, עד רגע מותו. בראיינט גם נקנס בעבר על קללה הומופובית לעבר שופט, והפך מאז לפעיל מאוד בעד סובלנות, עד שזכה להוקרה מארגון GLAAD. קובי חטא וכנראה פשע, ועשה כל מה שאפשר, ואז עוד קצת, כדי לתקן.
אני תחת הרושם שקובי קיבל אהבה קצת מוגזמת מהמדיה לאחר האסון – צביעות או רגש אמיתי?
דרור האס: קובי פרש רק לפני 3 שנים אחרי ששיחק 20 שנה. כל מי שבענף גדל עליו, עבד\שיחק\התאמן איתו נגדו או כל דבר אחר. זה מאוד הגיוני, בטח כשזה קורה בנסיבות כאלו טראגיות שזה יהיה הלם עבור כולם, והגיוני בהחלט שתהיה תגובה כזו. גם מי שקילל או שנא אותו כשחקן. בספורט אתה נמדד על פי היריב שלך, ואמר פעם מישהו שאתה חי עם הנמסיס כמו בן זוג. וגם אם שנאת אותו, כשהוא הולך, משהו שהיה מהותי בחיים שלך, הולך איתו.
יחד עם זאת כפי שאמרנו בפודקאסט עליו: הוא לא חלל צה"ל. אין סיבה להעלותו בדרגה (או בדירוג) לאחר מותו.
מידן בורוכוב: כשקראתי את חלק מההספדים לקובי היתה לי לפעמים תחושת אי נוחות. לפתע כולם מפרגנים ומספרים כמה בעצם הם אהבו אותו למרות שרק לפי עשור קיללו אותו לאחר כל סל שקלע. קובי היה שנוי במחלוקת ואולי לנצח. היכולת שלו על המגרש מעולם לא הקנתה לו זכות על דיוני ראשמור של הכדורסל ולפתע הוא קונצזסוס. לאורך השנים השתתפתי בדיונים עקובים מדיו של דפי סטיטסיטקה שדיברו בגנותו של האיש, שלטעמי היה הווינר האולטימטיבי והשחקן עם הביצים הכי גדולות ששיחק את המשחק אי פעם. המוות הטראגי של קובי העצים את פועלו של האיש. עבור אוהדי הליייקרס תמיד יהיה אגדה ועכשיו הוא הקובי של כולנו.
אוריאל דסקל: לא חושב שהיתה צביעות ברוב הסיקור. אנשים באמת היו בהלם – אני ממש לא מקנא באנשים שסיקרו אותו וחיו אותו באופן כל כך אינטנסיבי ופתאום צריכים לדבר עליו כמת. משימה מאוד קשה. עם זאת, צריך לציין שקובי בראיינט היה בעל קשרים עם מעצבי התודעה והכתבים הבכירים. הוא בנה את הנרטיב שלו בעצמו בצורה מאוד מתוחכמת ועם הרבה סמסמים ואי-מיילים מפתיעים באמצע הלילה, ישב לבירה עם זאק לואו, קירב כתבים וכתבות בשיחות אוף דה רקורד רבות. הוא ידע את העבודה.
ערן סורוקה: רגש אמיתי. בכל השנים האחרונות, כשנקודת המפנה היא אולי Dear Basketball, ראינו כמה אהבה קיבל קובי בכל מקום. גם האנשים שלא אהבו אותו כשחקן, התקשו להישאר אדישים לנוכח ההתמסרות שלו לקריירה של בתו וההגעה איתה למשחקים, לצד הבחירה באפיקים של תרבות, וכתיבת ספרים ופודקאסטים לילדים. אלה, בתוספת ההדרכה שהעניק לספורטאים ובעיקר לאלה שחוו משבר, ריככו את תדמית הנבל שעוררה אנטגוניזם בזמנו, ונתנו תחושה שהוא באמת רוצה לעשות עולם טוב יותר. והדרך בה נהרג, כשהוא בדרך לאימון עם בתו, יוצא מחיינו בסערה כפי שנכנס אליהם, היתה גם המוות – כמה שיישמע מוזר להגיד את זה – הכי הירואי שהיה יכול לבקש.
אור עמית: קובי הפך – גם אחרי האליפויות, בעיקר אחרי הפציעה – לאהוב על ידי המדיה. הפציעות, החולשה שהקרין ולא מעט גם היחס לבנות שלו אחרי הפרישה הפך אותו לדמות נגישה בהרבה ממה שנתפס קודם לכן. מצד שני – בהקשר של השאלה הקודמת – יותר מדי בחרו בתקשורת לא לעסוק בצדדים הפחות חיוביים באישיות שלו. האונס הוא כמובן נקודת הקצה, אבל אפילו סיפורים כמו של לו וויליאמס (שסיפר שקובי זרק את נעלי הקובי של חבריו לקבוצה אחרי הפסד כי 'הם לא ראויים לנעול אותן') הוא סיפור שנשמע מצחיק בהתחלה, אבל כנראה היה מאד לא נעים בזמן אמת (נניח שראסל ווסטברוק היה עושה אותו דבר לחבריו בת'אנדר)
Fan Tribute Video For Kobe Bryant
Thank you, Kobe. Mamba Forever. (via NBA on TNT | Howard Beck)
Posted by Bleacher Report on Tuesday, January 28, 2020
לשחק או לא לשחק? ביום האסון המשחקים שוחקו כרגיל, הדרבי של אל איי בוטל. האם הליגה נהגה נכון?
מידן בורוכוב: הליגה נהגה וממשיכה לנהוג בצורה מגוכחת, הידיעה על המוות של קובי הותירה את חובבי הכדורסל בעולם המומים. האם היה מקום לשחק כדורסל? לדעתי, גם בעולם של ההצגה חייבת להמשך, היה מקום לתת זמן לעכל את האינפרומציה והדיס אינפורמציה לגביי מותו. הדחייה של הדרבי של לוס אנג'לס לא במקום כי זה צריך להיות ה-משחק למי שהיה בן העיר. זה פשוט יותר קל מבחינה לוגיסטית לדחות משחק של קבוצות מאותה העיר. אם אפשר לשחק 3 דקות אחר הידיעה על מותו אפשר לשחק גם 3 ימים לאחר מותו. בכלל שמישהו יעצור את היוזמות והמחוות הדבילות לזכרו במשחק האולסטאר שמזמן לא מעניין אף אחד.
אוריאל דסקל: קובי כנראה היה רוצה שישחקו ולכן היה צריך לשחק. אבל הקבוצות באמת היו צריכות לוותר על "השואו". לתת ספיישליים על קובי ולוותר על השמנמנים הרקדנים במחצית, ההופעות והצ'ירלידרס. האווירה החגיגית ביציעים לצד התחושות הנוראיות שהרגישו האוהדים האמיתיים של המשחק, השחקנים והמאמנים – זה ממש לא היה במקום. זה היה קשה לראות. ה-NBA מלאה באמריקאים שלא יכולים לאלתר גם אם החיים שלהם היו תלויים בזה – אז אולי הם צריכים פרוטוקול ל-3-4 ימי משחקים אחרי מוות כזה.
ערן סורוקה: נכון בשני המקרים. אמת, הליגה כולה היתה בהלם. אבל חלק ממורשת קובי זה לחשוק שיניים ולהמשיך הלאה. לראות את דוק ריברס בוכה, את דמאר דרוזן רועד, את טייסון צ'נדלר מתפרק – המחזות לא היו פשוטים, אבל סיפרו מהו היחס האמיתי, ללא פילטר, של שחקני הליגה למי שהיה עבורם אליל ומודל לחיקוי, ועד כמה קובי היה אישיות ושחקן ענק. גם המחוות הספונטניות של שעון ה-24, הכיתובים על הנעליים וה-8 של טריי, היו חלק מהאירוע המתגלגל ומתרבות האבל האמריקנית. אז למה את הדרבי היה צריך לדחות? כי עיר אחת, ומועדון אחד, בכל זאת חוו הכל בצורה קשה יותר, כזו שדורשת יותר טיפול וסבלנות.
אור עמית: כן. אני שמח שהשאלה האם לקיים משחק ביום המוות שלו בסטייפלס סנטר (כשעוד מוקדם מדי להגיב) לא הייתה על הפרק. אני חושב שהדרך הכי טובה לכבד את זכרו היא להמשיך לשחק. הדחייה של המשחק של הלייקרס נדחה בגלל בקשה של הקבוצה, לא בגלל שהליגה החליטה. טוב שהליגה כיבדה את הבקשה, אבל אני לא חושב שהיא הייתה צריכה לבטל את המשחקים.
דרור האס: הליגה פעלה מצוין. דמיאן לילארד אמר שמורשת קובי היא להתחרות ולא משנה מה, ואכן לאחר התיעצות אף קבוצה לא רצתה לבטל או לדחות את המשחק. ואין ספק שזה היה הדבר הנכון לעשות. חלק מאבל זה להמשיך בשגרה וזה נכון לאוהדים וזה בטח נכון לשחקנים. יחד עם זאת אין ספק שהלייקרס זה מקרה מיוחד, ולמזלם המשחק הבא היה נגד הקליפרס ששתיהן באותו עיר ויהיה קל למצוא מועד חדש.