המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם הצטרפו: אריק גנות, דני אייזיקוביץ', נמרוד כהנוב והאורחים: ינון בר שירה מג'אמפבול ודור בן דוד מ דאבל טים.
רשמים משלב הבתים של הגביע?
דור בן דוד: להזיק זה לא יכול, לא יודע אם לקבוצות באמת אכפת מהמשחקים האלו יתר על המידה אבל כשיגיעו שלבי הנוקאאוט זה בטוח ידגדג להן ויעלה את רמת האינטנסיביות.
מקווה גם שהחוויה בווגאס תהיה כיפית כמו בשנה שעברה, כמו כן מקווה שגם שם טיפלו במגרש המזעזע.
אריק גנות: גביע ה-NBA הוא רעיון ממש מוצלח בסך הכל. העובדה שיש על מה לשחק מוסיפה עניין לשלב יחסית משעמם של הליגה. המגרשים הצבעוניים גם כן מוסיפים עניין וכיף.
מילווקי ממשיכה את ההתאוששות שלה. היה סביר שהיא תבוא, אבל הפתיע שקבוצה שנראתה מפורקת לגמרי הצליחה להגיע למאזן חצוי ול-3-0 מושלם בראשות הבית שלה בגביע, גם אם היריבות הן בסך הכל מיאמי, טורונטו ואינדיאנה.
במערב ספרס ממשיכים להיראות טוב מהצפוי ונמצאים בשוויון בראשות הבית שלהם עם פיניקס והלייקרס. ההגנה שלהם מתחברת יפה אחרי שבשנה שעברה היא היתה מהגרועות בליגה, למרות הנוכחות של וומבי. ניצחון על פיניקס מבטיח להם את השלב הבא.
ינון בר שירה: הרושם הראשוני החשוב ביותר שלי משלב הבתים בגביע הוא שבניגוד לדעה הפופולרית- זה ממש עובד!
יש איזושהי נטייה בסיסית שרווחת ברשתות החברתיות לנגח את כל מה שחדש ו"אחר". הכי קל להגיד שהטורניר החדש מיותר, הפרקטים מכוערים וש"את אף אחד זה לא מעניין.". בפועל, גם השנה כמו בשנה שלפניה קבוצות נלחמות להעלות את ההפרש ומשחקות בכל כוחן בשביל לעלות שלב. לראות את פיניקס משאירה את החמישייה ב25 הפרש מול הלייקרס ברבע הרביעי היה דוגמה בולטת לכך שלקבוצות איכפת, הן רוצות לנצח.
אז תפסיקו להיות טהרנים! בתקופה הזו בנובמבר, להוסיף עוד עניין למשחקי העונה הרגילה זה רעיון לא רע בכלל.
נמרוד כהנוב: בדומה לשנה שעברה, גם השנה טורניר אמצע העונה מספק לא מעט עניין בליגה ומראה שהרעיונות החדשניים כדי לחדש ולהוסיף דברים חדשים לליגה הותיקה (שהפורמט שלה די עתיק בתכלס) יכולים לעבוד. בנוסף לזה, אנחנו חוזים בקבוצות שלאו דווקא ציפינו מהם להרבה שמוכיחות שהן יכולות לנצח וללכת עד הסוף (הלייקרס שנה שעברה, יוסטון ושיקגו השנה).
אין לי צל של ספק שהפרוייקט הזה, שהיו לא מעט קולות נגדו, אוכלים כרגע את הכובע כי לא כולם יכולים לזכות בתואר בסוף העונה או להגיע לפלייאוף וכאן יש לכולם הזדמנות פחות או יותר שווה, וזה מרגיש שכולם משחקים באופן תחרותי. שימשיך ככה!
דני אייזיקוביץ': סלחו לי שאני לא מתרשם מהטורניר, לי זה מרגיש כאילו שמדובר במשחקי עונה סדירה עם פרקט בצבע שונה. בשלבים המתקדמים יותר, פתאום קבוצות קצת יותר נלחמות, אבל אנחנו עדיין לא שם.
נתון מעניין זה שהלייקרס שוב מתמודדים גבוה (מקום שני אחרי פיניקס בבית B במערב), כמו כן נראה שגולדן סטייט ויוסטון מרשימות מאוד עד כה (כל אחת עם 3-0) וגם הפתעה גדולה למדי בדמותה של מילווקי. אחרי פתיחת עונה נוראית הם פתאום ב 3-0, ומובילים בית. מבחינתי זה רק מוכיח כמה הכל כאן מקרי לחלוטין. הדבר שהכי בולט לי, זה שהאוהד הממוצע לא מצליח לעקוב אחרי הטורניר.
https://www.youtube.com/watch?v=IcMgrYeKcsc&pp=ygUHTkJBIENVUA%3D%3D
עד כמה צריכים להיות מודאגים מהעתיד של זאיון וויליאמסון?
דני אייזיקוביץ': מהיום הראשון של זאיון בליגה נושא הבריאות ריחף סביבו. הבחור אולי הכי מוצק שאנחנו זוכרים בנ.ב.א., זה לא השמנה, אבל זה כן עומס על הרגליים. קשה לי להעביר ביקורת על האופן שבו הוא מתאמן, כי כן ראינו אותו מעלה ומוריד במשקל ומנסה כל מיני דברים כדי לשחק יותר.
הבעיה הכי גדולה שהוא כבר עונה שישית בליגה, הוא רק בן 24 והפציעות לא עוזבות. בנוסף, הוא לא פיתח שום אלמנט חדש במשחק (נניח קליעה מבחוץ) מה שמכריח אותו שוב ושוב להעמיס על הרגליים ובאופן שלא מפתיע הוא שוב ושוב נפצע. העתיד של זאיון נראה כרגע מדאיג למדי.
דור בן דוד: מאוד, אחרי שבעונה שעברה הוא שיחק 70 משחקים ונתן את המשחק הכי גדול בקריירה שלו מול הלייקרס בפלייאין היה נראה שאנחנו סופסוף מקבלים אותו במלוא הדרו, אבל שם הוא נפצע בהמסטרינג ואותה ההמסטרינג משביתה אותו גם העונה.
אחרי העונה האחרונה בניו אורלינס באמת האמינו שהם יכולים לבנות סביבו, ולראיה הטרייד עבור דז'ונטה מארי ושאר שחקני המשנה הפנטסטיים שסביבו, כשהקבוצה הזו בריאה היא אחת העמוקות בליגה – לאף קבוצה אין משהו שאפילו מתקרב למרפי ומקולום מהספסל – אבל הוא וחבריו פצועים כל הזמן וייתכן שגם הצוות הרפואי אשם בזה לא מעט. חבל.
אריק גנות: זאיון כבר עבר את שלב הדאגה. אנחנו בעונה השישית שלו בליגה, לפחות השישית שבה הוא מקבל משכורת. בשש העונות האלה היתה בדיוק אחת שניתן לתאר כבריאה, וגם בה הוא נפצע בפליי אין. מספר ההופעות שלו בפלייאוף בתקופה הזו: אפס עגול, למרות ששיחק עם טאלנט לא רע כמו אינגראם ומקולום.
גם כשהוא משחק, הוא אל הסופרסטאר שחשבו שיהיה. היכולת ההתקפית שלו מצוינת וןמעטים מסוגלים להגיע מבחות פנימה ולסיים בליי אפ כמוהו, אבל ההגנה לא תמיד שם, הריבאונד בינוני וקשה להצליח עם שחקן שאין לו קליעה משלוש אבל הוא גם לא סנטר. קשה לדמיין אותו לוקח תפקיד מוביל בריצת פלייאוף עמוקה.
ינון בר שירה: . צריכים להיות מודאגים מאוד. זה מתחיל קודם כל במבנה הגוף הייחודי שלו, שקשור ישירות לאופי הפציעות שלו. בנוסף לזה- לא כל הפציעות נולדו שוות. ישנן פציעות "מקריות" שיכולות להיות הרסניות. התנגשות בין ברכיים שמובילה לקרע ברצועה הצולבת (ACL) למשל. פציעה שכזו, בטכנולוגיה של היום אמנם קשה, אך לא מעידה בהכרח על המשך הקריירה של השחקן
זאיון חוזר שוב ושוב לאותה פציעה בשריר הירך האחורי ( המסטרינג) ומתקשה מאוד לחזור מהפציעות האלו בזמן סביר. נוסף לזה, גם כשהוא חוזר הוא לא אותה שחקן. נסו לצפות בסרטונים שלו ממכללת דיוק ותראו כמה האתלט המדהים שם רחוק מזאיון של היום.
נמרוד כהנוב: יש למישהו ספק שאנחנו חוזים בעוד בחירה מאוד גבוהה שתתבזבז בגלל פציעות?
אחרי כל כך הרבה אכזבות כמו גרנט היל, פני הארדווי, דרק רוז וגרג אודן, אנחנו חוזים בעוד שחקן עם פוטנציאל היסטורי שהולך פשוט להיזכר כשחקן של "כשהוא היה בריא הוא היה וואו, אבל…"
אני לא יודע איך ומה אפשר לעשות אם אני ניו אורלינס: מצד אחד, מדובר בשחקן נהדר שמביא ניצחונות כשהוא משחק, אבל כמו שכשאמרתי – הוא משחק מעט מדי כדי שאפשר יהיה לבנות עליו קבוצה.
אם אני זאיון, הייתי מתמקד בשינוי פיזי משמעותי כדי להקל על השרירים והעצמות שלי ומתחיל לפתח יכולות שימעיטו את כמות הפציעות שלו
https://www.youtube.com/watch?v=Rynmzk6M9Cc
לא מעט פציעות העונה אך גם לא מעט קאמבקים (שחלקם כבר נפצע שוב): מוראנט, לונזו ואחרים. הקאמבק המרשים בינתיים? החשוב?
נמרוד כהנוב: הקאמבק החשוב ביותר לקבוצה שבה הוא נמצא זה קריסטאפס פורזינגיס.
נגענו כבר בשחקנים נהדרים שלא ממצים את הפוטנציאל שלהם בגלל פציעות, אז הנה אחד נוסף כזה. אבל, וזה אבל גדול, שנה שעברה הוא היה יחסית בריא והיה אחת הסיבות העיקריות לזכייה של בוסטון. עצם העובדה שיש לך שחקן בעמדה 5 שיכול לזרוק ולקלוע 2 מטרים מאחורי הקשת בקלות יחסית מאפשרת לקבוצה לשחק בצורה אחרת בהגנה (כי בהתקפה הם יזרקו תמיד 50 שלשות בערב). היכולת המרשימה ביותר היא בהגנה היות והוא גבוה שמסוגל לחסום לא מעט זריקות באזור הצבע.
אם זינגיס יהיה בריא בפלייאוף, אני לא רואה קבוצה שתעצור את בוסטון.
דני אייזיקוביץ': ממפיס מזכירה העונה את הקבוצה הצעירה והנהדרת שהייתה שם בדיוק לפני שנתיים, קבוצה שכיף לצפות בה. החזרה של מוראנט הייתה נהדרת, אבל האמת שגם בלעדיו הם היו 5-3. גם שני האחים בול חזרו השנה כאשר לאמלו בינתיים נראה בעיצומה של עונת שיא למרות ששארלוט נראית נורא, אבל החזרה הכי מעניינת לטעמי היא של שנגון.
הוא אמנם קולע פחות והאחוזים ירדו, אבל יוסטון איתו הפכה לכוח ומי היה מאמין שהוא רק בן 22. הם למדו להשתמש בו נכון בהגנה, ולפחות כרגע הוא נראה כמו השחקן הכי משמעותי שחזר העונה מפציעה, מהסיבה הפשוטה שיקום זה שהימר על יוסטון בתור הקבוצה השלישית במערב.
דור בן דוד: אני חושב שהחזרה של ג'ה חשובה, אבל בעיקר גם חשובה החזרה של שאר השחקנים המשלימים בממפיס שיכולים להחזיק את הקבוצה בלעדיו כי הוא עדיין נפצע המון.
ביין וסמארט היו פצועים כמעט כל העונה שעברה וחזרו לתת תפוקה השנה, ברנדון קלארק חזר מקרע באכילס שהשבית אותו כל העונה, ובנוסף הגריזליס שוב הוכיחו שבפיתוח שחקנים הם אולי מספר 1 בליגה עם הברקות כמו ג'יילן וולס, ג'יי האף וסקוטי פיפן ג'וניור – שמתגלה כגרסה האתלטית של טיוס ג'ונס.
ממפיס כרגע במקום הרביעי במערב עם מאזן 12-7, ואין סיבה להאמין שהיא לא תסיים בטופ 6 בסוף העונה בהיעדר קטסטרופה.
אריק גנות: הקאמבק של פורזינגיס מרשים גם מהבחינה הרפואית וגם מבחינת כדורסל. הוא סבל מפציעה נדירה שחשבו שתשבית אותו לרוב העונה, אבל חזר לפני דצמבר ונראה מצוין. כשהוא משחק, הסלטיקס עוברים מלהיות קבוצה מצויינת למשהו בסגנון צ'יט קוד – כולם קולעים, מוסרים, שומרים, מניעים כדור, אין אף אחד שאפשר לרמות ממנו ויש המון סנטימטרים בהגנה.
הקאמבק החשוב הוא של דוראנט וביל בפיניקס. הסאנס התחילו את העונה בצמרת, נראו מצוין, ביל שיחק ברמה גבוהה ונראה אחרי הפציעות של העונה שעברה, אבל הם התדרדרו בלי שני הכוכבים שלהם. נראה שהמהלכים בקיץ ייצבו קצת את קבוצה ואם הם ימשיכו לשמור על בריאות הם קונטנדרים אמיתיים.
ינון בר שירה: הקאמבק המרשים ביותר בעיני הוא הקאמבק של לונזו, שחששתי מאוד שלא נראה יותר על הפרקט. נכון, הוא לא מקבל הרבה דקות עדיין ויש לו עוד דרך לעשות בשביל לחזור להיות השחקן שהיה אבל לפתע יש תקווה, הוא משחק כדורסל ברמות הגבוהות ובינתיים עומד בזה.
הקאמבק החשוב ביותר בעיניי הוא של אחיו הצעיר לאמלו. לאמלו סבל במשך שנתיים ברצף מפציעות קרסול שהשכיחו מאיתנו כמה מלהיב הוא יכול להיות. האם הוא משחק כרגע כדורסל מנצח? לא. בכלל לא. הוא זורק ללא הכרה וללא מצפון. אבל עם ההכוונה הנכונה הוא עדיין יכול להיות אחד הרכזים הטובים בליגה
כמעט רבע עונה עברה, איזו תחזית שהייתה לך מתחילת העונה השתנתה הכי הרבה?
ינון בר שירה: פול ג'ורג' לא הצליח להכנס לעונה, מקסי בינתיים מאכזב.
אך כל זה מתגמד לעומת מצב הברכיים של אמביד, העובדה שהוא היה צריך שוב להשבית את עצמו אחרי מספר זעום של משחקים מעלה חששות כבדים שאולי לא נראה יותר את אמביד הדומיננטי של לפני הפציעה במיניסקוס. אם זה לא יקרה, שום דבר לא משנה
לפחות אוהדי הסיקסרס יכולים להתנחם בג'ארד מקיין שהוא נקודת האור הבודדת והזוהרת שלהם העונה
נמרוד כהנוב: שהניקס יוכלו להתחרות בסלטיקס.
אני מחסידי ת'יבודו, בעיקר כי הוא מזכיר לי קשיחות (לאו דווקא רעה) של פעם והגנה אימתנית. אמנם הם לא רעים, אבל אני לא חושב שכרגע הם יכולים להוות איזושהי תחרות להגמוניה הירוקה ולקבוצה הצעירה של קליבלנד.
שוב, לא חסרים להם כלים, לא הגנתיים ולא התקפיים, אבל בינתיים הם עוד לא שם ובאופן אישי הייתי בטוח שהם יראו טוב יותר. נגעתי בזה בטור אחר כאן בעמוד – הם יראו טוב יותר. אני משוכנע ומאמין בזה. אבל יכול להיות שהקצב שבו ציפיתי מהם להתגבר על התוספות השונות היה צריך להיות מהיר יותר.
רק שישארו בריאים עד לפלייאוף
דני אייזיקוביץ': הניקס. אמנם מוקדם מאוד לסכם, אבל אני חייב להודות שטעיתי בענק בחשיבות של הרטנשטיין.
לא ציפיתי שהם ישחקו כל כך גרוע, בזמן שכולנו היינו עסוקים בברונסון ואיזה חיזוק נהדר זה ברידג'ס להגנה בכנפיים לצידו של אנונובי, והדמיון על הארט וטאונס כמשלימים לחמישייה הזו והייתה תחושה שהניקס הולכים לטרוף את הליגה, אז הקלפים התערבבו לגמרי כאשר הניקס הפכו לאחת ההגנות הרעות בליגה (25 בדירוג ההגנתי).
עוד קבוצה שטעיתי לגביה זו הקאבס. חייב להודות, לא האמנתי שאם הרביעייה (מיטצ'ל, גארלנד, מובלי ואלן) תהיה בריאה הם יפרקו את הליגה, פשוט כי הם דורכים אחד לשני על העמדה. טעיתי. קרדיט לצוות האימון.
דור בן דוד: הייתי בטוח שפול ג'ורג' הוא החתיכה החסרה בפאזל של פילדלפיה, ושאיתו הסיקסרס לפחות יצליחו לשבור את מחסום גמר המזרח. אבל כרגע הוא ואמביד פשוט לא מסוגלים להישאר בריאים ופילי כבר עכשיו בבור של 3-14 שאני לא יודע איך אפשר לצאת ממנו.
ג'ארד מקיין לפחות נראה כמו שחקן טוב לעתיד, אבל פרט אליו וליאבוסלה כל שחקן שפילדלפיה הביאה הקיץ מתגלה כנפילה – מרטין, דראמונד, גורדון, לאורי ושות' פשוט לא ברמה הנדרשת. ויצטרך לקרות נס אמיתי כדי שהקבוצה הזו תגיע לפוזיציה שהיא יכולה להתחרות בפלייאוף, כרגע להגיע לשם בכלל נראה כמו חלום בלתי אפשרי.
אריק גנות: מינסוטה. אחרי הפלייאוף בעונה שעברה, אחרי ההשוואות המוגזמות-אך-לא-לגמרי-בלתי-מבוססות של אדוארדס למייקל, אחרי ההגנה הנהדרת, חשבתי, כמו הרוב המוחלט של הפרשנים, שמינסוטה תהיה בצמרת הגבוהה של המערב. גם הטרייד על קא"ט לא אמור היה לשנות את הדברים בצורה מאוד דרמטית – רנדל בכל זאת שחקן טוב, ודיוינצ'נזו אמור היה לפצות לפחות חלקית על אובדן הקליעה. הגנתית, בפרט לא אמור היה להשתנות הרבה.
ובכן. ההגנה שלהם נפלה מצוק, והיא עכשיו בינונית בלבד, יחסית להגנה הנהדרת של שנה שעברה. ההתקפה לא השתפרה. דיוינצ'זו לא ממש תורם וכבר יש שמועות שהוא בדרך החוצה. אדוארדס בא בטענות פומביות לקבוצה. זה לא מבטיח.
פרנץ ואגנר מוביל את אורלנדו בהיעדרו של בנקרו. האם מצדיק את החוזה? האם ההשוואה שעשו השבוע (דה רינגר) לסקוטי פיפן מוצדקת?
אריק גנות: ווגנר מוביל קבוצה שאיבדה את שחקן ההתקפה הכי טוב שלה, ושאין לה שחקן אחד שהוא מעל ממוצע הליגה מבחינה התקפית, למאזן השישי בטיבו בליגה. הוא עושה את זה כשהוא משתפר מבחינה סטטיסטית כמעט בכל קטגוריה בכל שנה שבה שיחק. הוא הוא 23 כרגע, עם עבר מאוד מרשים של הימנעות מפציעות. והוא מצליח לשמור על יעילות התקפית סבירה למרות שהוא מוקף בכל כך מעט טאלנט שכמעט כל שחקן בליגה היה מתקשה להצליח איתו. קשה להצדיק יותר חוזה מקס אחרי חוזה רוקי.
ההשוואה לפיפן מאוד מוקדמת. כרגע הוא שחקן צעיר ומרשים, שינצח סדרת פלייאוף לפני שניכנס להשוואות היסטוריות.
ינון בר שירה: ההשוואה של ואגנר לסקוטי פיפן תמוהה בעיניי, בעיקר בגלל הפער ההגנתי העצום. פרנץ שומר לא רע אך הוא לא הסיבה העיקרית להגנה הנפלאה של המג'יק שבנויה על השילוב הנהדר בין הגארדים הנושכים בפרמטר (סאגס, בלאק) , רים פרוטקטור טוב (ביטאדזה) ושומר על כמו אייזיק.
נוסף לזה מבנה הגוף שלהם שונה לחלוטין, פרנץ, למרות שהוא לא נראה כך הוא בגובה של סנטר (2.08) לעומת ה2.03 של פיפן שמחפה על כך בזריזות ואתלטיות
אני כן רואה דמיון התקפי מסויים ביכולת של שניהם להוביל כדור ולייצר לעצמם ולאחרים מעמדת הווינג/פורוורד אך כאן זה מסתיים בעיניי
נמרוד כהנוב: אני מאלו שמאוד מאמינים בואגנר הצעיר, בעיקר בעובדה שזה שחקן שמוכיח השנה את סט היכולות המאוד מרשים שלו.
מה שמפריע לי בהשוואה הזו היא שפיפן היה שחקן הגנה לא הגיוני ושחקן התקפה חכם בצורה בלתי רגילה. ואגנר שחקן נהדר, אולסטאר בפוטנציה ויכולת אתלטית מפתיעה מאוד. אבל מכאן ועד השוואה לשחקן השני בחשיבותו בשני ת'ריפיטים היסטוריים? אנחנו עוד לא שם…
יש לו עוד המון שנים לשחק בליגה, להשתפר הגנתית ולהפוך את אורלנדו ביחד עם באנקרו לקבוצה שמבוססת על שני סטארים בעמדות הפורוורד, אך עדיין לי אין ספק שיש לו עוד כברת דרך לעבור עד להשוואה הזו.
דני אייזיקוביץ': ההשוואה הייתה לעונת 93-94, שבה פיפן קיבל את המושכות. אני מאוד אוהב את ואגנר, אבל…
התקפית הם דומים, 23.3 (ואגנר) לעומת 22.0 (פיפן, בהתחשב בתקופה אפשר לומר שאולי פיפן היה מרשים יותר, גם באסיסטים מאוד דומים, אבל בריבאונד פיפן מנצח בענק עם 8.7 לעומת 5.4. זה בצד החלש שלו.
בהגנה פיפן חטף 2.9 לעומת 1.4, חסם יותר ונחשב לשומר הפרימטר הכי טוב באותה תקופה. ואגנר שומר מצויין, אבל לא שם.
אז אורלנדו נהדרת, ואגנר משחק נהדר, ויתכן מאוד שבסיכום הקריירה יהיה ראוי להשוואה לסקוטי פיפן, אבל נכון לכתיבת שורות אלו לטעמי זה יותר החיבה האמריקאית לשים כתרים בכל הזדמנות שאפשר.
דור בן דוד: אין ספק שפרנץ ואגנר הוכיח העונה שהוא שווה כל סנט מהחוזה העצום שקיבל בקיץ. הייתה לי ביקורת לגבי החוזה הזה בזמן אמת, אבל נראה שהוא נתן לו את הביטחון הנדרש כדי להשתקם מעונה מאכזבת ותצוגת פלייאוף נוראית ולהפוך לשחקן ברמת אולסטאר שמוביל קבוצה בצמרת המזרח, גם אם המזרח חלש מהרגיל.
באנקרו הוא עדיין השחקן הטוב מבין השניים לטעמי, ואני אוהב את ההשוואה לפיפן כי סגנון המשחק של שניהם באמת דומה. לא יודע אם ואגנר שחקן הגנה ברמה הזו אבל הוא בהחלט שומר חיובי, הקבוצה הזו היא אחת המעניינות בליגה לטעמי. עבודת בנייה מעולה.
