המדור השבועי בשיתוף פוסט אפ, והפעם מוקדש כולו לחברי היכל התהילה החדשים. איתנו השבוע מידן בורוכוב, מתן גילור, משה דוידוביץ', אריק גנות ואורח מיוחד: ירון טלפז
האם רודי טומג'נוביץ' נכנס באיחור? או שמא כפי שביל סימונס טען, הוא ניצל שנתיים היעדרות של מייקל וזהו?
אריק גנות: רשימת המאמנים ב-HOF די מוזרה – רוב אוהדי הכדורסל לא יזהו שם כמעט אף אחד. מאמני ה-NBA שנמצאים שם כוללים אגדות כמו אאורבך וריילי, אבל גם מאמנים פחות ידועים כמו ביל פיץ', לני ווילקנס ולארי בראון.
טומג'אנוביץ' צריך להיות ברשימה הזו. נכון, בלי שתי האליפויות לא היו מדברים עליו בכלל, אבל גם לקחת אליפות מול הניקס הרעבים ומול אורלנדו הנהדרת של שאק ופני זה חתיכת הישג. ואסור לשכוח מדליה באולימפיאדה בלי שחקני NBA ומאזן מושלם באולימפיאדה שאחריה.
יוסטון שלו שיחקה עם ארבעה קלעי שלוש עשרים שנה לפני שזה היה פופולרי. ההגנה שלה היתה נהדרת. זה לא רק האקים ואין מייקל.
מתן גילור: נכנס באיחור לטעמי. מאמן שזכה באליפויות גב אל גב היה צריך להיכנס לפני. ממש לא חושב שהוא ניצל ויוסטון היו זוכים גם אם היה בליגה. צריך לקחת בחשבון ששיקגו עם ג'ורדן הפסידו לאורלנדו. עונה אחרי ההבדל בשיקגו לא היה ג'ורדן יותר טוב, אלא רודמן. וכמו שלא היה להם מי שיעצור את שאק ב-1995, קל וחמר שלא היה מי שיתמודד עם החלום.
מידן בורוכוב: כן, נראה שהוא נכנס באיחור. כמאמן שזכה בק טו בק באליפות ובמדליה אולימפית עם ארה״ב אז מגיע לו.
סיפור האליפות השנייה של יוסטון הוא בלתי נתפס עם 4 סדרות ללא יתרון ביתיות וניצחון בסדרות ומשחקים צמודים. מגיע כמובן קרדיט להאקים ודרקסלר אבל לרודי T יש מניות בהצלחה הזו. בכלל גם כשחקן הייתה לו קריירה לא רעה כך שהבחירה שלו לפחות מבחינתי היא נו בריינר.
משה דוידוביץ': אין דבר כזה "ניצל היעדרות." על כל אליפות אפשר להגיד ״דוראנט נפצע״ או ״כריס פול מתח שריר״ או היה איזה טרייד או מישהו פרש וכו וכו וכו.
יש כל כך הרבה כשרון בליגה וכך כך קשה לזכות באליפות שמי שעשה את זה, ועוד פעמיים רצוף, חייב לקבל את מלוא הקרדיט. בעיה של מייקל ששיחק בייסבול.
ירון טלפז: רודי טי נכנס באיחור ענק. היה צריך להיבחר בשנה הראשונה של הזכאות. מאמן שזכה בק-טו-בק, לפחות בראשונה עם קבוצה מוגבלת בכישרון. ניצח כמאמן 527 משחקים בקריירה, זכה בארד באליפות עולם 98' כמאמן ארה"ב ללא שחקני nba כמו וונדל אלכסיס ושנתיים מאוחר יותר בזהב אולימפי בסידני. לפני זה שיחק 768 משחקים עם ממוצעים של 17 ו- 8 כולל 5 פעמים אולסטאר. הקאם בק המדהים אחרי אותו אגרוף טראומטי ששלח אותו לבית חולים בסכנת חיים. שנים כעוזר מאמן, סקאוט ויועץ. מוטיבטור ולוחם אדיר. Basketball lifer. אה, לגבי אותן שנתיים בהן מייקל היה בחוץ? לדעתי היה זוכה לפחות באליפות אחת גם אם מייקל היה ממשיך.
איך אתה רואה את מיקומו בהיסטוריה ומורשתו של טים דאנקן? איך היה משתלב בכדורסל הנוכחי?
מתן גילור: לדעתי, מדובר על הפאוואר פורוורד הגדול בכל הזמנים ואחד מעשרת השחקנים הגדולים בהיסטוריה. סביב מקומות 6-8.
הכדורסל השתנה מאז האליפות האחרונה של דאנקן, אבל זה לא שינוי עד כדי כך גדול ואני חושב שהוא היה משלב נהדר גם היום. לא כל שכן כשלוקחים בחשבון שמדובר על שחקן חכם שהיה עושה התאמות מסוימות במשחק, ועל מנהיג.
מידן בורוכוב: אצל דאנקן השלם עולה על סך חלקיו, הוא נחשב ל-PF הגדול בכל הזמנים למרות שחצי מהקריירה שלו הוא שיחק כסנטר.
מבחינתי המורשת של דאנקן היא שהוא דוגמא ומופת לספורטאי, יריב וחבר לקבוצה.
כיום הוא כנראה היה משתלב מצויין אבל כסנטר. הרמה הגבוהה שלו ניכרת ב-2 צידי המגרש. מעבר ליכולת הגבוהה הוא היה מנהיג שקט וכזה הוא היה גם כיום.
האם הוא היה נזכר כגדול הסנטרים בכל הזמנים? כנראה שלא. לפעמים טיימינג זה עניין של תזמון.
משה דוידוביץ': טים דאנקן לדעתי השחקן השביעי הכי טוב בהיסטוריה. אפשר להתווכח על מיקום מדוייק אבל אי אפשר להוציא אותו מהעשירייה – קריירה ארוכה, מנהיגות למופת, חמש אליפויות עם קבוצות שונות, לא תמיד משופעות בכישרון, שחקן הגנה מהגדולים בהיסטוריה ועוגן של הקבוצה תמיד. הנה הצהרה שלא תרד לכמה אנשים טוב בגרון – לדעתי הוא לפני קובי ברשימת הגדולים של כל הזמנים.
ירון טלפז: טופ 15 בהיסטוריה. כל מה שאפשר לבקש מפרנצ'ייז פלייר. מנהיג הרבה יותר גדול ממה שנותנים לו קרדיט. שחקנים תמיד סיפרו כמה הוא כריזמטי ואפילו מצחיק בחדר ההלבשה. לא סתם גרג פופוביץ' כל הזמן מייחס לדאנקן את כל תארי האליפות שלו. הוא היה יכול לרדת על דאנקן בפני שאר השחקנים ובכך "להרוויח" את האמון שלהם בשיטה. דאנקן היה תותח גם בכדורסל של היום. התקפית היה מגדיל קצת את הטווח, אבל כנראה שלא עד כדי שלשות בצורה קבועה. הגנתית עדיין היה נחשף בחילופים אבל הנזק היה מזערי. ובפוסט? כל כך יעיל שהיו משתמשים גם היום.
אריק גנות: זה כנראה קונצנזוס שטימי הוא ה-PF מספר 1 בהיסטוריה, ונותן פייט לסנטרים הגדולים. הייתי ממקם אותו מתחת לקארים אבל איפשהו יחד עם שאק – הוא לא היה דומיננטי כמו שאק בשיאו, אבל היה מצוין לזמן הרבה יותר ארוך. העובדה שהוא נתן בערך אותם מספרים פר 36 על פני עשרים שנה היא חסרת תקדים.
הוא לא חידש הרבה בכדורסל – הבנק שוט שלו לא חילחל הלאה וגם הוא נטש אותו די מהר. המורשת שלו היא בעיקר בגישה – המקצוענות חסרת הפשרות לצד גישה חיובית ולא מתעמתת. בעיני דאנקן הוא גם האתלט המושלם וגם הג'נטלמן המושלם.
כיום היה הסנטר מס 1 בליגה.
עד כמה תרם קווין גארנט ל"חדי הקרן" שיש היום? 7 פוטרס שעושים הכל על המגרש?
מידן בורוכוב: גארנט היה אול אראונדר בעיקר בשנים הראשונות שלו, בהמשך הקריירה הוא שימש בעיקר כסנטר. גארנט היה יוצא דופן בשנות ה 90 בגלל לא מעט סיבות. הוא היה ארוך כמו איטריה עם מוטת ידיים אדירה עם לב ענק. אני לא חושב שהוא אב טיפוס או תרם לתופעת חדי הקרן. הג׳אמפ שלו היה נקי אבל מוגבל מבחינת הריינג׳ אם היה מגיע לליגה כיום כנראה שהיה זורק וקולע יותר מ-3.
נקודה שלא מדברים עלייה הוא היא ריבאונדר התקפה בינוני ומטה.
משה דוידוביץ': קווין גארנט היה שחקן עצום. זוכרים לו בעיקר את האליפות עם בוסטון אבל צריך לזכור לו את 2003 ו-2004 ששם הוא היה כנראה השחקן הכי טוב בליגה בקבוצה שבה טרנטון האסל (מי?) פתח 74 משחקים בעונה במינסוטה העלובה שאולצה הוא הביא לקצה גבול הפוטנציאל בעצמו. הוא ידע לעשות הכל על המגרש והיה אב טיפוס לדור הנוכחי של הפאאור פורוורדים. הוא בעיני גדול יותר מקרל מאלון ובארקלי ודירק אפילו במאבק על מספר 4 השני הכי גדול (אחרי דאנקן).
ירון טלפז: תרומה סופר משמעותית. אני זוכר כשהוא יצא מהתיכון והתחילו לדבר כולם על כדורסל חדש – ללא עמדות, בו יכולים לשחק חמישה שחקנים בגובה 2 מ' יחד – ועם גארנט אפשר גם שאחד יהיה בגובה של סנטר עם תנועתיות וזריזות הגנתית כמעט של גארד. זרק מבחוץ יותר ויותר ככל שהקריירה נמשכה. הגבוה המודרני, אותו סנטר עם מבנה גוף דק וזריז שקבוצות רוצות כיום, בנוי על המודל של KG. התקפית ובעיקר הגנתית.
אריק גנות: לא הרבה. בדרך כלל המושג "יוניקורן" מתייחס לשחקנים שיודעים גם להגן על הצבע, בפרט על הטבעת, גם לנהל התקפה וגם לזרוק שלשות.
גארנט עשה רק אחד וחצי מאלה. הוא כמעט לא זרק שלשות. יכולת המסירה שלו היתה מצוינת, אבל בירד, מלון ובארקלי עשו את זה לפניו – וגם אצלם אלה היו בעיקר מסירות בתוך הצבע או מחוץ לפוסט לשחקן חופשי ולא הכדורסל השוטף שאנחנו רואים היום. הגנת הטבעת שלו, כמובן, היתה מעולה.
זה מאוד שונה ממה שדוראנט, יאניס ופורזינגיס עושים היום. אין הרבה גארנט במשחק שלהם.
מתן גילור: יש הבדל גדול בין שחקן כמו פורזינגיס שלדעתי כמעט לא מזכיר את גארנט בכלום חוץ מהגובה, לעומת דייוויס שמשחק בסגנון דומה עם סט יכולות די דומה. בניגוד לשחקנים כמו ג'ורדן או קרי, כמות האנשים בעולם מעל 2.10 מ' קטנה מדי כדי שנוכל לדעת כמה בדיוק גארנט השפיע, אבל ברור שאותם שחקנים רואים גם קלטות שלו ולומדים מהן.
נמנע מאיתנו הנאום של קובי בכניסה להיכל התהילה. איך דמיינת שהוא יראה?
משה דוידוביץ': קובי בטח היה מתנצל על תקרית האונס, מודה ששאקיל היה גדול ממנו, ומודה שבעונות האחרונות שלו הוא היה אגואיסט נודניק.
סתם, שום דבר מזה לא היה קורה. הוא היה נושא נאום מהוקצע, משוייף, על הימים הטובים שהיו והימים הטובים שיגיעו, בלי להעליב אף אחד אבל עם מחמאות סמויות לעצמו.
זה קובי.
ירון טלפז: השאלה הראשונה היא מי היו מלווים אותו ואני מהמר שהיה בוחר בפיל ג'קסון, שאק ומייקל אבל באותה מידה לא הייתי מופתע אם היה הולך על מג'יק וקארים כדי להראות שהוא לייקר יותר מכל דבר אחר. לשמחתנו, קיבלנו הצצה לאותו נאום בסירטון המפורסם שזכה באוסקר. היה מדבר על החיים סביב המשחק. התשוקה הלא נגמרת. הגלובליות. חושב שהיה נותן עוד יותר משקל לעבודה עם ג'יג'י ואיך הוא לא פוסל דווקא המשך קריירה סביב כדורסל הנשים כדי לתרום לפריחתו – דרך הבת שלו. עצוב כל כך שזה נמנע מאיתנו.
אריק גנות: קובי כנראה היה נותן נאום שנראה היה כמו הקריירה שלו – עם (יחסית) הרבה טפיחות עצמיות על השכם, תודה לחברים/ יריבים מהעבר (שאק!), ואולי מילה על מקומו בהיסטוריה. הוא שחקן שתמיד ראו כמו חשוב לו להיחשב לגדול מכולם, וכמעט הגיע לשם.
מתן גילור: מניח שמשהו דומה לפואמת הפרישה. המשמעות של הכדורסל בחייו: החל מהתאהבות ראשונית במשחק, דרך שנות הילדות, ממחשבה לגוף ומרוח לנשמה. על התקופה בלייקרס: השנים הראשונות, האליפויות, העונות בלי פלייאוף, שוב אליפויות ועד הפרישה. הדבקות במטרה ואימונים סזיפיים ובלתי מתפשרים, לרבות הכאבים וההקרבה. הדמויות המשמעותיות בקריירה (ג'קסון, אוניל, גאסול) ובחיים (משפחה). ולסיום, מה המשמעות של קבלה להיכל התהילה שכולל את כל גדולי כל הזמנים שפרשו.
מידן בורוכוב: שאלה מעניינת, מי היה מכניס אותו להיכל? שאק, גאסול אולי מייקל?
קובי לא היה איש של מילים, הוא היה חד וקצר. בטוח שהיו שם ירידות על שאק (איך לא) ופרגון לפאו גאסול ומייקל. אם הלייקרס הייתה לוקחת אליפות זאת הייתה בכלל חגיגה.
יכול להיות שהיה נאלץ להתמודד עם כמה מפגינים/ות של מי טו שהיו מעיבים על הטקס.
סומך על קובי שהיה עושה את זה בצורה שלא ישכחו.
לאיזה שחקן או מאמן הגיע הזמן שיוכנס כבר ועדיין לא בהיכל?
ירון טלפז: טוני קוקוץ'. "מג'יק הלבן". הרכז האמיתי כפי שכינה אותו ג'רי קראוס כשחיזר אחריו כמה שנים ברצף. בארה"ב הדיבור הניצחי הוא על שחקנים כמו כריס וובר, טים הארדוויי, קווין ג'ונסון ובן וואלאס, מהם אני הכי מתחבר דווקא לוואלאס, הכי פחות מוכשר עם הכדור – כדי לקדש תרומה בריבאונד והגנה. קוקוץ' מוזכר קצת פחות – קריירת ה- nba שלו לא מספיקה, אבל קריירת הכדורסל – לגמרי כן. הערכים שהביא למשחק כחד קרן שמנהל משחק מגובה עצום, הערכים של קבוצתיות, ניצחון והתארים מעל הכל – הוא היה הקסם של יוגופלסטיקה הגדולה עם שלושה תארים רצופים ואחרי זה דבק סופר משמעותי עם הבולס.
אריק גנות: מישהו מדטרויט הגדולה של 2004 חייב להיות שם, למרות שקשה לבחור מי. בעיני זה צריך להיות בן וואלאס. הדומיננטיות ההגנתית שלו לא דמתה לאף שחקן אחר שראיתי משחק – אני מניח שביל ראסל היה סיפור אחר, אבל זה לפני תקופתי. למרות כל הבעיות שהיו שם, לקיחת האליפות מהלייקרס של הת'ריפיט היא הישג עצום שדורש הנצחה.
מתן גילור: יש כמה וכמה, אבל הדגש שלי הוא על צ'ונסי בילאפס. FMVP + חמישיות עונה + חמישיות הגנה. מנהיג. שחקן שאנדרייטד שגרם לכך שהשחקנים לידו יכלו לתת יותר בשני צדי המגרש. שחקן שלאורך רוב שנות הקריירה די זלזלו בו ובכל זאת ידע לתרום לקבוצה המון והעמיד מספרים מרשימים ביחס לקריירה כה ארוכה וביחס לכך שתחושתי היתה שהסטטיסטיקה האישית לא מעניינת אותו. אמנם כוכב מעט אפור, אבל כוכב. מקומו בהיכל.
מידן בורוכוב: יש לא מעט שחקנים שאני חושב שהם ראויים, בעיקר בגלל ששחקנים כמו מיץ׳ ריצ’מונד ודינו ראדג׳ה בפנים.
עם כל דיוני הטוני קוקוץ. אני חושב שמגיע להוראס גראנט כאחד השחקנים החשובים של השושלת הראשונה של הבולס שידע הצלחה גם באורלנדו ובשלהי הקריירה לקח עוד אליפות עם הלייקרס. נראה שהחברים לשעבר מייקל ופיפן לא זורקים מספיק מילים טובות.
שחקנים נוספים ראויים להכנס- בן וראשיד וואלאס, פז׳ה סטויאקוביץ', קווין ג'ונסון וטום ציימברס. (הוא בין הבודדים עם 20K נקודות בקריירה שלא בהיכל)
משה דוידוביץ': לדעתי יש יותר מדי אנשים בהיכל התהילה ולא פחות מידי. במקום להיות hall of fame, זה נהיה hall of very good.
אם לא זכית באמויפי, או לפחות 3-4 פעמים היית בפירסט או סקונד אול אנביאיי – אין צורך שתהיה שם.
לכן השאלה הנכונה מבחינתי היא לא מי צריך להיות, אלא את מי צריך לנפות – ויש יותר מדי כאלו.
דיונים נוספים על חברי היכל התהילה החדשים שלנו בפרקים האחרונים של הפודקאסט:
פרק על רודי טומג'נוביץ' עם ניב שכטר מ'פוסט אפ'
ופרק על קובי, דאנקן וגארנט עם אורן לוי, הדורבן ואריאל טייב
