מי שקורא את הכותרת בטח חושב לעצמו שהכתבה הזו הולכת לעסוק ברדיפות אחרי שיאים וסטטיסטיקות, או כתבה על היהירות של גולדן סטייט או סתם כתבה על ג'יימס הארדן, אבל אלו לא סוג האלמנטים עליהם אני רוצה לדבר כאן.
אין כמו שבוע בלי משחקי NBA, בשביל לגרום לי לחשוב על הדברים שהכי משגעים אותי בליגה. אני מדבר על הדברים שמסביב למשחק, שלא בהכרח קשורים ישירות למה שמתרחש על הפרקט, אבל אלו דברים שעלולים להשפיע על תוצאות משחקים, מיקומים בפלייאוף ולפעמים להשפיע על העונה כולה. 
אבל מה זה בכלל "דברים"? קשה להגדיר "דברים", לכל אחד יש את ה"דברים" שלו. זה סובייקטיבי. לכן לא ניסיתי אפילו להגדיר את הקריטריונים באופן מדוייק, אבל אתם כבר תבינו. מוזמנים להוסיף את "הדברים" שלכם בתגובות.

אז להלן, חמשת הדברים שמשגעים אותי ב-NBA:

1. העומס סביב קווי המגרש (ובעיקר הצלמים שנמצאים כ"כ קרוב לקווים) – 

כמה פעמים כבר ראינו במשחק NBA רגעים כאלה וחשבנו לעצמנו "אוווו…איזה חמוד".

אבל מה עם במקום לסיים בחיוך ודאגה לצלמת, דונצ'יץ' דורך עליה, נוקע את הקרסול ומפסיד חצי עונה?
סיפורים כאלה הם כמובן לא דימיוניים. אחד האירועים הזכורים ביותר קרו בסדרת הגמר(!) בין קליבלנד לגולדן סטייט ב-2015. במשחק מס' 4 בגמר, בוגוט ביצע עבירה חזקה על לברון, לברון איבד שיווי משקל ונכנס עם הראש במצלמה של צלם שישב על הקווים. לברון "זכה" בחתך על הראש, קיבל טיפול וחזר לשחק, אבל האירוע יכל להסתיים בצורה הרבה יותר גרועה.

ברור שאין ספורט בלי סיקור, וככל שהסיקור קרוב יותר כך הוא יותר טוב, אבל עדיין נשגב מבינתי, איך שחקנים של מליוני דולרים נמצאים בסכנה כ"כ מוחשית של פציעה מדי משחק ומשחק, והדבר מתקבל בקלות ראש על ידי קברניטי הליגה.

2. פסקי הזמן שמצילים איבוד כדור –  

דמיינו סיטואציה: חוזרים מטיים אאוט, רגע מכריע של משחק, הקבוצה במינוס 2 נקודות, 19 שניות לסיום כשהכדור בידי היריבה. השחקן היריב מקבל את הכדור, מצפה שתגיע עבירה שתשלח אותו לקו, אך במקום זאת מגיעה מלכודת מתוחכמת בפינת המגרש שעוד רגע תגרום לו לאיבוד כדור קריטי.
תארו לכם עוד, שבמקום לאבד את הפוזשיין הזה, כל מה שהשחקן צריך לעשות הוא לסמן טיים אאוט ולקבל שוב את הכדור בצורה נוחה (אה, וגם לא להיות כריס וובר ולדעת שאכן יש לו טיים אאוט נוסף).
עכשיו תתארו לכם, שסיטואציה כזו קוראת במשחקים ב-NBA כל יומיים.
או משוגע יותר, סיטואציה כזו בגמר ה-NBA:

אני באמת לא מצליח להבין, איך זה יתכן שתהיה הטייה כזו של הסיטואציה על ידי אלמנט שלא קשור למה שקורה על המגרש באותו רגע. ברור שהאופן שבו הליגה מאפשרת לקחת טיים אאוט גם על ידי שחקן על המגרש מוסיפה עניין למשחק, אבל לדעתי צריך למצוא שיטה בה שחקן לא יוכל לקרוא לטיים אאוט אם שחקן של הקבוצה היריבה נמצא צמוד אליו ברגעים מכריעים של המשחק.

3. השינוי באורך פסקי הזמן לפי הסיטואציה במשחק –

עובדה 1: לאחר השינוי שעשו בפסקי הזמן השנה אין יותר פסק זמן ארוך או קצר. כולם אמורים לערוך 75 שניות.
עובדה 2: פסקי הזמן בשלושת הרבעים הראשונים במשחק NBA עורכים כ-3 דקות בעוד ברבע האחרון הם עורכים כ-75 שניות.
פסק זמן הוא חלק קריטי שמשפיע על המשחק, אם ביכולת של המאמן לתת הוראות או לתת מנוחה חשובה לכוכבים. כמו כן, הוא אלמנט מאד מדיד, בכמות ובזמן. לכן זה בלתי מתקבל על הדעת שאלמנט כ"כ חשוב ומדיד לא יהיה אחיד לאורך המשחק. בליגה החליטו שכל עוד המשחק לא ברגעיו "הקריטיים" הם יכולים לעגל פינות.
אבל מה, לאורך פסקי הזמן אפשר לשדר פרסומות ופרסומות מכניסות עוד כסף, אז למה לא?

4. 82 משחקים בעונה – 

לכולם ברור שזה מוריד מאיכות העונה, גורם לפציעות חמורות שמשפיעות על הפלייאוף, פוגע באוהדים שמשלמים עבור משחק ואז רואים את הכוכבים נחים.
וכמה אפשר להתרגש ממשחק עונה בין טורונטו למילווקי, כשמחרתיים בא עוד אחד כזה?
רק בדבר אחד זה לא פוגע – בהכנסות. ולכן, כמו בסעיף 3, אנחנו ממשיכים לראות יותר מדי משחקים שמורידים את היחודיות של כל אחד מהם.

5. ג'יימס הארדן –

טוב, כי חייבים.