1# שסוד ההצלחה של ההיט הוא בסגנון המנהיגות של הכוכב מספר 1 שלהם
הדקה וחצי האחרונות בין הסלטיקס להיט, משחק מספר 2:
טייטום הולך לסל בבוסטון – באטלר סוחט ממנו עבירת תוקף.
בצד השני – גייב וינסנט מחטיא שלשה חופשית, אדבאיו מחזיר להזדמנות שניה, ג'ימי מחטיא ובאם מתקן בריבאונד נוסף ודאנק. 5 הפרש למיאמי.
בוסטון – שוב טייטום. סוחט עבירה בזריקה לשלוש, קולע את שלושת הזריקות מהקו. רק שתיים למיאמי.
אצל ההיט – שוב וינסנט. לוקח את טייטום בפיק-אנד-רול, מאט קצת וקובר ג'אמפר חשוב חצי דקה לסיום. שוב יתרון 4.
טייטום החזיר עם עוד שתי נקודות מהעונשין, לפני שוינסנט (מי אם לא הוא) ואחריו סטרוס סגרו עניין מהקו. 111-105 למיאמי בסיום. טייטום עם חמש נקודות לבוסטון בדקות האחרונות, את ההיט הובילו וינסנט עם 4 ומקס סטרוס שלוש נקודות. ואם רוצים להבין את ההבדל בין מיאמי ליתר קבוצות הליגה, זה המקום להתחיל בו.
הקסם של ההיט הוא בסינרגיה בין חלקי הקבוצה. יש לא מעט קולות באחרונה שמשבחים את ההיט על מציאת כישרון בשום מקום – אבל זו שטות גדולה. מקס סטרוס, קיילב מרטין, גייב וינסנט, רובינסון ואחרים לא היו ממלאים בשום מקום אחר תפקיד גדול יותר מזה שמקבלים על הבמה במיאמי. וינסנט, לדוגמה, הוא הרכז הפותח החלש ביותר מבין כל קבוצות הפלייאוף, ומרטין הוא סקורר חביב שיודע בעיקר לקלוע, ובין הרבה הופעות בינוניות בפוסט-סיזן הוא סיפק כמה תצוגות קליעה בלתי נשכחות. הסוד הוא ביכולת של כל אחד מהחלקים לצאת מהבינוניות בדיוק ברגע שצריך אותם, לתת סטרץ' קצר ומרשים בהתקפה, וביתר הזמן לשים מספיק מאמץ על המגרש כדי לכפר את כל ההחטאות והמוגבלות ההתקפית.
https://twitter.com/BenStinar/status/1657142417210986496?s=20
את כל זה מאפשר כוכב אחד וייחודי בליגה. כן, צריך לדבר גם על באם אדבאיו, ועל כמה שהקשיחות והאגרסיביות שלו – בהגנה, בריבאונד ובחסימות בהתקפה – מאפשרות את הכדורסל של ההיט – אבל המפתח המרכזי להצלחה הוא סגנון המנהיגות של ג'ימי באטלר. באטלר הוא רול-מודל של אלפא, מצד אחד, בקבלת אחריות אבסולוטית ומאמץ עילאי כשהכי צריך אותו. מצד שני, להבדיל מרבים אחרים בהיסטוריה שהשתמשו בכוח הזה כדי לסרס את החברים לקבוצה, באטלר משתמש בדוגמה האישית שלו כדי להעצים אותם. בזמן שהסלטיקס חיפשו את טייטום בכל מחיר בהתקפות האחרונות, כשאף אחד אחר לא חשב להסתכל על הסל, דווקא וינסנט סגר את המשחק בצד השני. אם אתה משחק ליד באטלר – אתה חייב לתרום 100% בכל רגע נתון, לא משנה מה התפקיד הרשמי שלך. אלו הסטנדרטים שהוא הציב, והוא עומד בהם כמו הורה תומך לילד שלומד ללכת – אני אתמוך בך וארים אותך כשתיפול, אבל בכל יתר הזמן, אתה חייב לעשות את המקסימום כדי ללכת כמו גדול.
שאין לסלטיקס שני כוכבים שווים, אלא כוכב על אחד, ואחר שצריך להוכיח את כוכבותו ואז הסלטיקס כן יכולים לקחת את הסדרה הזו
ג'ייסון טייטום לא ראוי לקטילה שמקבל. הוא לקח את האחריות, כמו שאוהבים המבקרים, עשה את הנקודות שלו מצד אחד וגם מסר אסיסט גדול לגראנט וויליאמס. הוא לא האשם בכך שבזמן שמיאמי הציבו חצי מההגנה שלהם עליו, מאזולה אפשר לבאטלר לשחק אחד על אחד מול וויליאמס. התלות שפיתחו הסלטיקס בטייטום בדקות ההכרעה לא מוצדקת ועוד יותר מכך לא מחוייבת, וזה יעשה רק טוב גם לו וגם לקבוצה אם המטרה תהיה לקחת את הזריקות הטובות ביותר ולאו דווקא שהסקורר הטוב ביותר ייקח אותן.
אני עדיין חושב שבוסטון יקחו את הסדרה, אם כי בהינתן הובלה של 2-0 וביתיות למיאמי, הסיכויים קרובים הרבה יותר לפיפטי-פיפטי. הבדלי הכישרון כל כך גדולים שיש בסלטיקס, על בהרכב ועל הספסל, בערך 3-4 שחקנים שכל אחד מהם יכול להיות השחקן השלישי הכי טוב בהיט, ויש לכך הרבה משמעות בסדרה של הטוב מ-7 משחקים. השחקן שאני מסמן בהקשר הזה הוא ג'יילן בראון – הוא מקבל ריספקט של כוכב, למרות שהתקפית הוא שחקן טוב, אבל לא שחקן טוב מאוד. בהתקפה עומדת הוא משיג 0.98 נקודות לפוזשן, שזה ממוצע לשחקן ממוצע בליגה והרבה פחות מבאטלר (1.12) ומטייטום (1.06), אבל גם משחקני התקפה טובים אחרים שאינם סקוררי על כמו טוביאס האריס (1.04) ו-מלקולם ברוגדון (1.06). או שנראה את בראון מנצל טוב יותר את המבטים שמתפנים לו בעקבות ההתמקדות בטייטום, או שנראה את האגרסיביות שלו מתועלת במקומות אחרים במגרש (עדיין חושב שהוא יכל לשמור את באטלר יותר טוב מוויליאמס באחד על אחד), או שנראה את מיאמי בגמר.
שאחרי ההדחה של מינסוטה התחילו לדבר על אנתוני אדוארדס כאחד ה-MVP's הבאים של הליגה, אבל יש במשחק שלו יותר מדי ליקוים מכדי שיהיה ראוי כרגע לסימון הזה. וטאונס, לעומת זאת, עובר עליהום שהוא לא בהכרח ראוי לו
לכל קבוצה יש שחקנים טובים, ההבדל הוא בכוכבים.. ואנתוני אדוארדס, הוא לא הולך להיות כוכב, הוא הולך להיות סופרסטאר (he's not gonna be a star, he's gonna be a superstar)". צ'ארלס בארקלי הוא רק אחד מאלו שהתמוגגו מהכוכב הצעיר של הוולבס אחרי הסדרה מול דנבר. מאט בארנס כינה אותו "סופרסטאר בהתהוות". האנט-מן בעצמו בטוח שהוא רודף אחרי מייקל ג'ורדן. באותה העת, מי שהיה כוכב הוולבס ונציגה בתור לקהילת הסופרסטארים המתהווים, קארל אנתוני טאונס, חוטף את כל האש. בהמשך לטור מהחודש שעבר, אני רוצה לשים את הדברים בפרופורציה.
אדוארדס אכן נתן סדרה מעולה לילד בן 21. הוא סיים את הסדרה מול דנבר עם 31.5 נקודות, 5 ריבאונדים ואסיסטים לצד 2 חטיפות במשחק, על איבוד וחצי ומעל 60% יעילות. יש לו שילוב נדיר בין עצמה פיזית, כח מתפרץ וניתור, וכשהוא מתחמם מבחינת קליעה אין ליריבה הרבה מה לעשות. במשחקים 2 ו-3 הוא נתן מחציות שניות של 27 ו-23 נקודות, בהתאמה, נראה בלתי עציר למשך רגעים ארוכים ושם את מינסוטה משום מקום בעמדת ניצחון, למרות שהפסידו בסופו של דבר. כשהוא טוב, הוא נראה כמו הביאה השנייה של דווין וויד. אז איפה הבעיה כאן?
כדי לקבל תחושה על ההשפעה שלו על מינסוטה, שימו לב למהלך הבא, מתוך הרבע האחרון במשחק 5 של הוולבס נגד דנבר
עברו שלוש שניות מהרגע שבו טאונס מתחנן לכדור, עד לרגע שאדוארדס גם שם לב אליו וגם מחליט למסור לו את הכדור. ואז טאונס מתחיל מסע כדרור של 9 מטרים מול אארון גורדון, שנגמר בסל ופאול. וזו רק דוגמה אחת קטנה לאיך שהאנט-מן עושה את הנקודות שלו, אבל עושה את העבודה קשה יותר לכל היתר. וגם בתור סקורר מוביל, המשחק שלו רחוק מלהיות שלם. אדוארדס אמנם מנצל מעולה את הפיק-אנד-רול, אבל עושה רק 0.93 נקודות במצבי בידוד (בשליש האחרון לשחקנים עם לפחות 3 במשחק) וקולע פחות מ-45% אפקטיבי מכדרור. לשם השוואה – בגילו, שיי גילגאוס אלכסנדר קלע 50% מכדרור. דונובן מיטשל קלע 44%, אבל זו הייתה עונת הרוקי של מיטשל – ועד העונה השלישית כבר קלע אותן ב-48%. וכמו שדרור האס כתב באחרונה ובצדק – הוא מסיים באחוזים נמוכים בצבע ומתקשה בהתקפה עומדת, בטח מול איזורית. ישנם רק שני שוטינג גארדס שהובילו קבוצה לאליפות בעידן אחרי ג'ורדן – קובי בראיינט ודווין וויד. אדוארדס יכול, אולי, להתקרב לשניים הללו מבחינת יכולת סקורינג, אבל לא מראה מספיק אינטיליגנציית כדורסל לחלוק את הקבוצה ביעילות עם כוכב נוסף.
וכמה משפטים על קארל אנתוני טאונס. את אותו רבע אחרון של הוולבס העונה הוא בילה בעיקר על קו השלוש, וסיים אותו עם 10 נקודות ואסיסט אחד מופתי לרודי גובר. פעמיים הוא לקח את הכדור כל הדרך מהשלוש, וסיים עם סל ופאול. מי שהיה השחקן הכי טוב של מינסוטה בפליי-אין, וסיים את 7 המשחקים עם קצת מעל 20, 10 ובלוק וחצי למשחק ביעילות גבוהה, הפך לשחקן הכי מושמץ של הפלייאוף. טיפה בצדק, אבל בעיקר לא
מה שהביקורת עליו מפספסת לפני הכל, זה ששחקנים גבוהים בליגה צריכים שיפעילו אותם כמו שצריך. רואים את זה על אנתוני דיוויס בלייקרס, רואים את זה לפרקים על באם אדבאיו בפלייאוף, ואנחנו רואים את אותו הדבר על טאונס. זה נחמד לצפות משחקן בגובה 2.13 שיקבל בכל פעם את הכדור על השלוש, יסמן לכל האחרים לזוז הצידה ויעשה מזה סל. במציאות לשחקנים הללו יש יתרונות מובהקים, אבל צריכים להפעיל אותם. בעונת השיא שלו טאונס היה הגבוה המסיים ב-4 פיק-אנד-רולים במשחק. במהלך העונה הרגילה הנוכחית, המספר הזה ירד ל-2 למשחק. בפלייאוף? 0.8 פעמים בתור הרול-מן. הנגיעות שלו בצבע נחתכו מ-5.7 למשחק לפני שלוש עונות, ל-2.3 נגיעות העונה. לא סתם אני עדיין חושב שיש לו את הכלים להיות אחד מעשרת השחקנים הכי טובים בליגה – הכלים עוד שם, ההפעלה לא. במינסוטה שמו את הכדור בידיים של אדוארדס, ואת הצבע בידיים של גובר, וטאונס מצליח לעשות לא רע עם מה שנשאר.
והנה שאלה. כולם מדברים על טרייד על טאונס, מה לגבי טרייד על אדוארדס. לוקה דונצ'יץ יכול לצאת מהחוזה שלו בדאלאס בעוד שלוש עונות, בעוד שהקבוצה שמחזיקה באדוארדס יכולה לסגור אותו ל-6 העונות הקרובות. הסיכויים שדאלאס יצליחו לבנות משהו סביב לוקה ב-3 עונות, בלי נכסים, נמוך מאוד. נגיד ואפשר לסדר טרייד של לוקה תמורת אנט-מן מבחינת כל סידורי השכר – מי אומרת לא? ולמה?
