כימיה למתחילים

הטור הזה עוסק באחד הנושאים החשובים ביותר שנוגעים ל-NBA ולספורט קבוצתי בכלל, ועם זאת, אחד הנשכחים בתחום. כולם שמעו אינספור פעמים את המושגים כימיה, או השלם שגדול מסך חלקיו, אך כמה שלא חוזרים על המושגים הללו יותר כך הם נשמעים ריקים מתוכן. למעשה, אין להם בסיס פרקטי בעולם השיח על ה-NBA. למעט אולי הספרס, ההצלחה או הכישלון של כל קבוצה מוסברת ביכולת של השחקנים שלה. שימו לב כמה מהר ההצלחה הקבוצתית של גולדן סטייט העלתה את כל אחד משחקני הליבה שלה לדרגה של שחקן על, בעוד שקווין לאב, זה שלפני שלוש שנים חצי מההנהלה של הלוחמים דחפה להעביר את קליי תומפסון כדי להביא אותו, כבר לא נחשב כזה. שימו לב איך ההצלחה של אוסף השחקנים שאף אחד לא רצה בבוסטון (עם חריג אחד בדמות הורפורד) לסיים במקום הראשון במזרח נתפסת ככל כך מובנת מאליה, שבראד סטיבנס לא נמצא ברשימת שלושת המועמדים האחרונים למאמן העונה.

אבל איך שלא נסתכל על זה, הסך הכול שנקרא קבוצה לרוב יהיה שונה מהערך האינדיווידואלי של השחקנים שבה, נניח במונחי דירוגי NBA 2K. צירוף כוכב נוסף לפעמים יכול לפגוע בקבוצה (בוגי קאזינס וניו-אורלינס? לא יכול להיות..). החלפת שחקנים זהים מבחינת יכולת, אבל שונים מבחינת התאמה לשיטה יכולה לשנות את גורלה של קבוצה. למרות הקשיים לכמת ולהעריך את ההשפעה הזו, בשנים האחרונות הנושא מתחיל לקבל תהודה ברמה האקדמית. רק לדוגמה, ניקולס כריסטאקיס, מבכירי חוקרי הרשתות החברתיות, מביא את הדוגמה להבדל בין פחמן ליהלום. לשני המבנים יש את אותו מספר האטומים. ההבדל הוא רק באופן שבו הם מחוברים אחד לשני. המחקר שלו, כמו גם עוד רבים אחרים מתחומים שונים, הם חלק מאלו בהם גם אני עוסק באקדמיה במסגרת הניסיון להבין מדעית את הדינאמיקות של יחידים בתוך קבוצה. בטור הזה, ובאלו שיבואו אחריו, אנסה להעביר בכל פעם עיקרון שיאפשר לנו להבין קבוצות ברמה גבוהה יותר מאשר רק השחקנים שמשחקים בהן.

הרעיון הראשון עוסק באחת ההבחנות המרכזיות בין הNBA לכדורסל האירופאי, והוא בהיררכיה שבה קבוצות מתארגנות. מובן? לא? מיד נתחיל.

 

המבנה ההיררכי

"היררכיה ברורה היא דווקא סימן לכימיה קבוצתית טובה מאוד. אי אפשר שיהיו 15 שחקנים שווים. אחד הדברים החשובים ביותר בכימיה קבוצתית זה להשיג היררכיה ברורה"

הציטוט הבא לקוח מהדיון שנעשה לפני מספר חודשים בפורום הכדור הכתום עם ירון ארבל, הסקאוט הישראלי של ניו-אורלינס ואדם שמחובר מאוד לשיח הפנימי בליגה. אם אתם רוצים להבין את ההבדל המרכזי בין הכדורסל האמריקאי לזה האירופאי, אזי לצד האתלטיות, ההבדל הזה הוא המבנה ההיררכי.

למה הכוונה במבנה היררכי? בקבוצות כאלו ישנו את הסופרסטאר המרכזי, הפרנצ'ייז פלייר, שהמשחק סובב סביבו. בעוד שלפרנצ'ייז פלייר יש את מידת החופש המקסימלית, חופש הפעולה של השחקנים האחרים יורד בהדרגה לפי מידת החשיבות שלהם, והפרמטר החשוב לגביהם הוא אופן ההתאמה לסופרסטאר.

במקרה חשבתם על קליבלנד? נציגת המזרח בגמר היא דוגמה נהדרת למודל הזה. הכדורסל של הקאבס מרוכז סביב לברון ג'יימס, שהוא היוצר ומנהל המשחק המרכזי של הקבוצה. הריכוזיות הזו היא שמאפשרת למספר 2 בהיררכיה, קיירי אירווינג, את הפריחה אותה הוא חווה בשנתיים האחרונות. קיירי הוא סקורר קטלני מעמדת הפוינט גארד, אבל אינו מנהל משחק ברמה של הפוינט גארדס הטובים בליגה. הריכוזיות של לברון דווקא מאפשרת לו להתמקד בחלק החזק של המשחק שלו, כולל לעשות את הנקודות בדקות שקליבלנד צריכה אותן יותר מכל.

חשוב להבין שהמיקום של שחקן בהיררכיה קובע במידה רבה את מה שאנחנו נתפוס בתור היכולת שלו. הסגנון הזה מושלם עבור רול פליירס שסגנון המשחק שלהם משלים את זה של הכוכב הראשי. עבור קייל קורבר וצ'אנינג פריי, אין טוב יותר מלשחק סביב יוצר כמו לברון, מה שמוריד מהם את הצורך ליצור בעצמם ומשאיר להם בעיקר לקלוע את הזריקות החופשיות שהוא מסדר להם. לגבי קווין לאב, ההשפעה הפוכה. מי שהיה סופרסטאר בתוך מספר 1 בהיררכיה במינסוטה, מצא את עצמו מתדרדר להיות השלישי בשרשרת המזון בקליבלנד. בעוד שבמינסוטה ההתקפה של הקבוצה נבנתה בעיקר סביב לאב, ובאופן שמאפשר את הביטוי המקסימאלי שלו, בקליבלנד לאב הוא יותר גורם שאחראי לריווח של לברון ולמסירות הארוכות לכוכב שלו, ובאותו האופן ההצלחה שלו היא יותר ההצלחה הקבוצתית מאשר ההצלחה האישית. רבים הטוענים ש"לאב הוא לא אותו כוכב שהיה במינסוטה לפני שלוש עונות", אבל הוא בדיוק אותו שחקן. זו הסיטואציה, או יותר נכון מקומו בהיררכיה, שהשתנה.

דוגמה נהדרת נוספת היא וושינגטון. המשחק של הוויזארדס נשלט באופן ריכוזי על ידי ג'ון וול, וההתקפה שלהם תלויה במידה רבה במה שוול ייצור בה. זה לא רעיון רע, אגב, לרכז את ההתקפה בידיים של אחד הרכזים הטובים בליגה, במיוחד כשהוא אחד המוסרים הטובים בליגה כמו גם מסיים נהדר. בעונה האחרונה הוויזארדס בנו סביבו את המבנה האידיאלי לשחקן כמוהו, שכולל יוצר משנה שהוא גם סקורר נהדר (ביל), פורוורדים מגוונים שמסוגלים לרווח (פורטר ומוריס) וסנטר שמצטיין בפיק-אנד-רול. ההיררכיה האידיאלית בקבוצה הזו לבדה הספיקה כדי להמר בתחילת העונה על הוויזארדס בבטחה כאחת הקבוצות הטובות בקונפרנס.

כמעט כל הקבוצות בליגה מסודרות בצורה היררכית. זו הדרך שבה הליגה מתנהלת, ובה שחקנים יודעים לשחק. זו גם משמעות החלוקה בין כוכבים ורול פליירס. קבוצות רודפות אחרי סופרסטארים לא בגלל שהם יותר יעילים מהאחרים (במרבית העונות שלו, קובי בראיינט לא הגיע ל1.1 נקודות לפוזשן) אלא בגלל שההתמקדות בהם הופכת את החיים של שחקני המשנה לקלים יותר. מי בלקלוע שלשות חופשיות, מי בלהוריד ריבאונדים ולעשות הגנה.

 

המבנה השיתופי

עכשיו אנחנו מגיעים לאירופה. כמה קבוצות כאלו יש ב-NBA? לא הרבה. יש קורלציה בין הקבוצות שמשחקות במודל השיתופי, ובין מאמנים יוצאי סן אנטוניו. הספרס הם השם הראשון שאפשר לחשוב עליו בהקשר למודל הזה, אבל בחלק גדול מהתקופה הם בעלי מאפיינים היררכיים– באליפויות הראשונות, כשהמשחק סבב בעיקר סביב טים דאנקן, ולפרקים גם השנה, כשקוואי לנארד הופך להיות האיש המרכזי שעל פיו יישק דבר. עם זאת, אפשר לראות עד כמה המשחק של הספרס עדיין שוטף כששחקני המשנה עולים על המגרש, ואיך כשהשחקנים משחקים כקבוצה, גם השם הפחות גדול בחבורה יכול לתפור 20 נקודות ביום נתון.

הרעיון במבנה שיתופי הוא ליצור משחק התקפה שבו לחמשת השחקנים יש תפקיד, והאיום אינו נובע דווקא ממעמד השחקן בקבוצה אלא מההזדמנות שנוצרה כתוצאה מהמשחק הקבוצתי. במודל כזה יש לכל אחד מהשחקנים תפקיד רחב יותר ואחריות רבה יותר, מה שמהווה את הסיבה שרוב המאמנים נמנעים מלשחק באופן הזה. באופן אידיאלי, נדרשים חמישה שחקנים אינטליגנטיים בכל רגע נתון על המגרש. או לפחות, נדרש תיאום גדול בהרבה בין החמישה. במקום להתאים את עצמו לכוכב, שחקן המשנה צריך לנוע בהתאם לארבעת האחרים שנמצאים על המגרש בו זמנית. וזה מסובך, ודורש אימון רב ואיכותי. מה גם שהאינסטינקט, גם של הצופה בבית וגם זה שעל ברכיו חונכו מרבית השחקנים בליגה, אומר שאם יש לך שחקן שמסוגל לעשות סל בקלות – פשוט תן לו את הכדור.

ועדיין, שתיים-שלוש מתוך ארבעת הקבוצות שהגיעו לגמרים האיזוריים פועלות לפי המודל הזה. כדאי להתעכב רגע על בוסטון. ג'יי קראודר, אייברי בראדלי ואחרים הם שחקנים שבקבוצות אחרות כנראה שהיו מקבלים תפקיד מוגדר שקרוב להגדרה של 3 &  D. בבוסטון הם זוכים לנתח נכבד בהנעת הכדור ומזריקות בתוך שטף המשחק. לפני שלוש עונות, בעונה הראשונה של בראד סטיבנס כמאמן, הסלטיקס היו אמורים לסיים בתחתית הליגה. דווקא הטרייד שהעביר את רג'ון רונדו לדאלאס, לכאורה במחיר הפסד יחסית לשוויו של רונדו, עזר לקבוצה הזו להפתיע את כולם ולהגיע לפלייאוף. מאז, הציפיות מבוסטון התיישרו כלפי מעלה, למרות שהסגל עדיין אינו מרשים ברמה האינדיווידואלית. ההבאה של אל הורפורד, שלא משפר את הסלטיקס בפרמטרים החלשים שלהם (כמו ריבאונד), מתאימה כמו כפפה למודל הקבוצתי. הורפורד הוא כוכב סופר קבוצתי, לא ריכוזי, שמאפשר למשחק של הסלטיקס לזרום בצורה חלקה עוד יותר. כשרואים את שטף המשחק של הסלטיקס במיטבו, כמו למשל בקאמבקים בחצי גמר המזרח מול וושינגטון, מפתה לחשוב שיש בבוסטון סגל עמוק ואיכותי וששחקנים כמו בראדלי וקראודר התקדמו משמעותית בעונות האחרונות. במידה מסוימת זה גם נכון. אבל יש עוד מרחק רב בין איכות הסגל בבוסטון ובין המקום הרביעי בליגה. אפילו אייזאה תומאס, שהוזכר בדיוני ה-MVP של העונה, הוא פוינט גארד שאינו טוב בניהול המשחק (קצת כמו קיירי, לא? רק שלקיירי יש ארסנל רחב יותר), שסקרמנטו בחרו לא להשאיר ופיניקס שחררו ממש בזול. בסופו של דבר, מגיע לבראד סטיבנס קרדיט עצום על העבודה שלו בבוסטון. לא רק על ההצלחה של הקבוצה, אלא על העובדה שההצלחה הזו מגיעה במודל שזר לרוב קבוצות הליגה.

 

המבנה הכאוטי

כאן אנחנו נכנסים לעולם ספקולטיבי קמעה. המודל הקבוצתי הכאוטי הוא בעצם גרסה מורכבת של המבנה השיתופי, גרסה נדירה שמגיחה בליגה מפעם לפעם ואז נמוגה. זה בעצם הטוטאל-פוטבול המפורסם מעולם הכדורגל, הרעיון לפיו כולם עושים את הכול. הרכב המוות של גולדן סטייט הוא כזה – עם דריימונד גרין בסנטר, האפשרויות של החמישייה הזו – התקפית והגנתית – כל כך רחבות שאין כמעט שום דרך לשמור עליהם. הסיטואציה הכאוטית יוצרת עבור הקבוצה מיסמאצ'ים בלתי פוסקים, אך גם דורשת אינטליגנציה גבוהה ותיאום כדי לנצל את היתרונות שההגנה נותנת בניסיון להתמודד עם המיסמאצ'ים הללו. בעוד הווריורס מכונים לעיתים בלעג "קבוצה של שלשות", הכינוי הזה מתעלם לחלוטין מהעובדה שמדובר בהתקפה ייחודית ומורכבת לביצוע, שממקסמת את היתרונות של השחקנים המוגבלים יחסית בקבוצה – בין אם זה הרכז הלא אתלטי (קרי), השוטינג גארד בעל יכול הכדרור הבינונית או הפאוור פורוורד הנמוך שיתקשה ליצור לעצמו מצב קליעה.

העובדה שהמודל הכאוטי דורש משחקנים לצאת מהרוטינה שלהם, להגיב בזמן אמת להתרחשויות ולהפעיל אינטואיציית משחק גבוהה, כמו גם אובדן שליטה מסוים על ידי המאמן, הן הסיבות שהופכות את המודל הזה לכה נדיר. אבל במקרים הנדירים שבהם זה עובד, מדובר בכדורסל יעיל ומהנה במיוחד. עם ג'ייסון קיד כרכז, בנה ריק קרלייל בדאלאס התקפה פלואידית שמערבת פיק-אנד-רול רנדומלי עם קבלת החלטות בזמן אמת של השחקנים על המגרש. הכדורסל של הקינגס ב-2002, כמו זה של הספרס ב-2014, היה כאוטי ותאווה לעיניים, וכלל גבוהים בעלי יכולת מסירה יוצאת דופן (וובר ודיבאץ' בקינגס, דיאו בספרס).

כלפי העתיד, בחוגים מסוימים מסתובב הרעיון של ה Positionless Basketbal, שכולל חמישה שחקנים באיזור ה-2 מטר גובה, שמסוגלים לעשות הכול מהכול. הקסם ברעיון הוא האפשרות להחליף אוטומטית הגנתית, וליצור כמה שיותר מיסמאצ'ים התקפית. גולדן סטייט הם כנראה הדבר הקרוב ביותר לכך בליגה, אבל כדאי לשים לב למילווקי, שעם יאניס, קריס מידלטון, ג'בארי פארקר בריא, ת'ון מייקר ואחרים בהחלט במסלול הנכון להציב חמישייה כזו משלהם. ג'ייסון קיד, הרכז של קרלייל בהתקפה הפלואידית שלו, הוא גם מוח כדורסל מוערך (לפחות במילווקי) שחושב קדימה במונחים של כיצד המשחק ייראה בעוד כמה שנים, ואחרי שהפך את יאניס לרכז הגבוה בהיסטוריה, נראה שעתיד צופן טובות לקבוצה של קיד.

בוידיאו – הנעת כדור נפלאה מצד דאלאס של 2014. המהלכים הללו תוכננו בצורה כללית בלבד, בהתקפה שנתנה דרור לאינסטינקטים של השחקנים

כלפי הגמר הקרב ובא עלינו לטובה, אני נתקל יותר ויותר בשאלה "מדוע קבוצה של 73 ניצחונות הייתה צריכה את דוראנט". אם קראתם עד לכאן, התשובה צריכה להיות פשוטה. גולדן סטייט היא לא קבוצה ששווה, מבחינת הרכב אינדיווידואלים, שבעים ושלושה ניצחונות בעונה. הלוחמים משיגים זאת על ידי מבנה קבוצתי ייחודי שמאפשר לשחקנים שלהם לפרוח התקפית (והגנתית, אבל זה כבר מעבר ליריעה של הטור). אבל בסופו של דבר, כשהכסף נמצא על השולחן, קשה לעמוד בפני הפיתוי של לתת את הכדור לשחקן הטוב ביותר שלך ולסמוך עליו שישים את הכדור בסל. לקליבלנד יש שניים כאלו. אצל גולדן סטייט, כפי שראינו בשנה שעברה, ברגע שהמשחק המתואם חורק ומתפרק ל 1 על 1, זה פשוט לא זה. דוראנט אמור לתת גם ללוחמים יכולת כזו. אמנם 73 ניצחונות מהווים עדות להצלחת המודל, אבל בגמר האחרון ראינו את החורים שדורשים שיפור. בתור מועדון שמנוהל היטב – הווריורס אכן פעלו כדי לסתום אותם.

 

עד כאן הטור הראשון בנושא. כל התחום שנוגע ל"כימיה קבוצתית" או שיתוף פעולה הוא תחום פורה ומרתק, ואפשר לכתוב עוד רבות על הליגה מנקודת המבט של הניתוח הקבוצתי – על קבוצות בתור מודלים דינאמיים, למשל. כל תגובה, הערה והצעה לשיפור או לכיוון התקדמות עתידי תתקבל בברכה.

לחלק השני בסדרה – על התמחות