נתחיל בחידה: ב-35 השנים האחרונות, כמה קבוצות זכו באליפות ה-NBA מבלי שכוכב הקבוצה, או לפחות אחד מהכוכבים הראשיים, נבחר על ידה בדראפט?
חשבתם? טוב, להלן התשובה.
אחת.
דטרויט פיסטונס זכו באליפות בשנת 2004 עם טישון פרינס כשחקן החמישייה היחיד שנבחר על ידי הקבוצה בדראפט. אבל הפיסטונס היו קבוצה חריגה בכל קנה מידה שהוא והיחידים שזכו באליפות ללא שחקן מהטופ בליגה.
ב-2016 היו אלו לברון ג'יימס (בחירה ראשונה של קליבלנד ב-2003) וקיירי אירווינג (בחירה ראשונה ב-2011) שלקחו את הקבאלירס לאליפות.
בגמר הם ניצחו את אלופת 2015, ששלושת השחקנים המובילים שלה – סטף קרי (בחירה שביעית ב-2009), קליי ת'ומפסון (בחירה 11 ב- 2011) ודריימונד גרין (בחירה 35 ב-2012) נבחרו על ידה בדראפט.
ב-2014 סן אנטוניו זכתה באליפות משכנעת עם קוואי לנארד (בחירה 15 ב-2011), טים דאנקן (ראשון ב-1997) וטוני פארקר (מקום 28 ב-2001) ככוכבי הקבוצה, וזאת מבלי להזכיר את מי שהיה הצלע השלישית באליפויות הקודמות – מאנו ג'ינובילי (מקום 57 ב-1999).
אפילו האלופות שנבנו דרך החתמה של שחקנים חופשיים וטריידים תמיד התבססו על שחקנים ביתיים. ספק אם לברון היה מגיע דווקא למיאמי אלמלא דווין וויד כבר לקח את הקבוצה הזו לאליפות ב-2006. בבוסטון פול פירס היה שם לקבל את פניהם של גארנט ואלן, ובל נשכח את התרומה של רג'ון רונדו וקנדריק פרקינס. לדירק נוביצקי זה לקח 14 שנה עד שדאלאס זכו באליפות וקובי בראיינט היה שותף לכל האליפויות של הלייקרס בשנות ה-2000.
אם הסיכוי להתמודדות על האליפות נמוך ללא בחירה בסופרסטאר, והסיכוי לזכייה באליפות אפסי ממש, מדוע רוב הקבוצות עדיין לא עלו על הפטנט? הסיבה המרכזית לכך היא הפחד מכישלון. אנשי מקצוע ואוהדי כדורסל מסתובבים עם רשימה קוגניטיבית של באסטים מהדהדים ושחקנים מאכזבים שנבחרו בבחירות הגבוהות. אנתוני בנט, גרג אודן, האשים ת'אביט ואחרים מהווים תמרור אזהרה למי שרוצה להתבסס על בחירות דראפט על מנת לבנות קבוצה.
הפחד מכישלון הוא הגורם מספר אחד ליצירתן של קבוצות בינוניות ונשכחות. הגורם השני הוא החשש מתהליכים ארוכי טווח. כשפילדלפיה של הינקי שקעה לתהומות הליגה (למרות שאם נהיה כנים, היא הייתה שם עוד לפני שהינקי הגיע) היה זה ברור לכל המעורבים כי בחירתו של כוכב היא רק שאלה של זמן. הצלחה בניסיון הראשון לא מובטחת – לא בדראפט, ולא בחיים. אבל מדובר בתהליך עם תוחלת זמן סבירה בהחלט.
נסתכל כמה שנים אחורה, כדי לבחון שחקנים שכבר הספיקו להוכיח את עצמם בליגה:
הדראפט ב-2012 הוליד את אנתוני דיוויס, דמיאן לילארד וכנראה גם אנדרה דראמונד כשחקני פרנצ'ייז שאפשר לבנות סביבם קונטנדרית. בראדלי ביל שזכה באחרונה לחוזה מקסימום יכול להיות ברשימה הזו, לו רק יפסיק להיפצע לעונה שלמה. (בל נשכח את דריימונד גרין, שעבורו לא היה צורך בבחירה גבוהה)
ב-2011 היו אלו קיירי אירווינג, קוואי לנארד וכנראה שגם קליי תומפסון
ב-2010 ג'ון וול, דמרקוס קאזינס ופול ג'ורג' הגיעו לליגה
על 2009 באמת מיותר להכביר מילים, מאחר וזהו הדראפט שבו נבחרו סטף קרי, ג'יימס הארדן ובלייק גריפין.
עונה לפני כן דריק רוז וראסל ווסטברוק, שחקנים שכל קבוצה הייתה חולמת לנעול ל-8 עונות, הצטרפו.
שניים – שלושה שחקנים כאלו בעונה זו כמות מספקת לקבוצה שעושה טנקינג כדי לסיים את שלב הירידה של התהליך ולעבור לשלב שבו הקבוצה מתחילה להיבנות כלפי מעלה. לפילדלפיה נדרשו שלוש שנים על מנת לבחור את בן סימונס, מי שלכל הדעות אמור להצטרף לרשימה המכובדת שלעיל. שנה אחת כדי לבחור את ג'ואל אמביד, שאם הגוף יאפשר לו להציג את הכישרון הטמון בו, מדובר בשחקן על בהתהוות. בדראפט של 2017 לפילדלפיה יהיו עוד שתי הזדמנויות בלוטרי, עם הבחירה המקורית שלה והבחירה של הלייקרס, כדי לנסות ולהוסיף עוד כוכב על לרשימה.
סיכון מחושב, לא רולטה
התבוננות נאיבית ברשימת השחקנים שנבחרו בבחירות דראפט גבוהות עלולה להעלות את המחשבה כי מדובר ברולטה. הנה רשימת השחקנים שנבחרו במקום השני בדראפט מאז 2008: מייקל ביזלי, האשים ת'אביט, אוון טרנר, דריק וויליאמס, מייקל קיד-גילריכסט, ויקטור אולדיפו, ג'בארי פארקר ודיאנג'לו ראסל. מבט על תחילת העשור מעלה שמות שנפלטו מהליגה כמו סטורמייל סוויפט ודרקו מיליצ'יץ. מלבד קווין דוראנט ולמרקוס אולדרידג', לא רק שאף בחירה שניה ב-עשרים השנים האחרונות לא הייתה שווה טנקינג של עונה, אלא רובן אפילו לא שוות את השחקן הממוצע בליגה. ארון ברזילאי, מהנדס מסטנפורד שעבד עם מספר קבוצות NBA, ניתח עבור הסיקרס את התפוקה המצופה עבור כל מיקום של בחירות דראפט. למען האמת, המציאות אכן מראה שמסגרת מצומצמת של מיקום הבחירה הגבוהה יותר לא מבטיחה שחקן טוב יותר. אין שום אינדיקציה לבחור בבחירה השנייה שחקן יותר טוב מאשר בבחירה החמישית. מצד שני, הפער הממוצע בין הבחירה החמישית והבחירות שאחריה הוא עצום.
אלא שהדראפט בנוי לא רק על ממוצעים, אלא גם על מומחיות. ההצלחה בדראפט איננה מקרית, ויעידו על כך ההצלחות הסיסטמתיות של מועדונים כמו אוקלהומה סיטי, גולדן סטייט וסן אנטוניו, אל מול הכישלונות העקביים של מועדונים כמו ממפיס, וושינגטון, מינסוטה וקליבלנד (אצל שתי האחרונות מדובר בעידן ההנהלות הקודמות). סם פרסטי מהת'אנדר והצוות שלו מכים את ממוצע הליגה בכל דראפט מחדש. אם הבחירה בדוראנט הייתה נו-בריינר, מאז הם הספיקו לבחור את ראסל ווסטברוק במקום הרביעי, את סרג' איבאקה ורג'י ג'קסון בעשירייה השלישית ואת הסנטר מהלך האימים סטיבן אדאמס במקום ה-11. פרסטי הוא גם האיש שאחראי לבחירה של הספרס בטוני פארקר לקראת סוף הסיבוב הראשון.
חלק מההצלחה של פרסטי בדראפט אפשר לייחס לראייה רחבה של מגוון תכונות ואיכויות, והתעלמות משיקולים קונבנציונאליים ומידיים. גם בבחירה בווסטברוק וגם בזו בפארקר, רצו שני המאמנים של הקבוצות שחקנים אחרים. אחרי האימון של טוני פארקר בסן אנטוניו, הבהיר גרג פופוביץ' לסוכנו כי הצרפתי הצעיר רך מדי עבור הקבוצה. ב-2008 פי ג'יי קרליסימו רצה את ברוק לופז כסנטר של סיאטל דאז. אבל מוסר העבודה של ווסטברוק שהתבטא בעובדה שהגיע לאימון 45 דקות לפני פרסטי עצמו, והאופי החיובי שלו הובילו את המועדון לבחור בו.
הסודות המדויקים כיצד לבחור את השחקן הנכון נותרים אצל הקבוצות, וגם למוצלחות שבהן אין מתכון שעובד תמיד. קל יותר לזהות בחירה רעה כשהיא מתרחשת. דיון וויטרס היה שחקן רווי מגבלות במכללה בה לא לימדו לשמור אישית. היו אלו שלוש מילים שהזניקו אותו עד למקום הרביעי בשבוע שלפני הדראפט. "פוטנציאל דווין וויד" (dwyane wade potential), שלוש מילים שהובילו לטמטום קולקטיבי ולהעדפתו על פני לילארד, דראמונד והריסון בארנס. ג'אליל אוקאפור הוא לא בחירה רעה, אך כנראה כזו שקבוצות עם הבנת דראפט טובה יותר לא היו מבצעות.
"אנחנו לא יכולים להבטיח שנצליח בבחירות הדראפט, אז אנחנו מוודאים שיהיו לנו כמה שיותר מהן", סיפר הינקי בהזדמנות. על אף התכנון האסטרטגי הנכון, הרגישות לענייני הכדורסל הייתה בעוכריו של הינקי. נרלנס נואל הראה (ועדיין מראה) סימנים של שחקן מאוד מיוחד. אמביד הוא פוטנציאל נוסף בעמד הסנטר. לאוקאפור יש תנועות פוסט שמאמנים ומנהלים ריירו עליהן לפני 20 שנה, אך הוא נטל הגנתי ושחקן מוגבל דווקא בתקופה שבה הגבוהים המוצלחים בליגה הם או רים פרוטקטורים או שחקנים מגוונים עם טווח קליעה ויכולת יצירה. לפילדלפיה לא הייתה שום סיבה לבחור אותו וליצור פקק לא ריאלי בעמדת הסנטר. אם בבחירה השלישית בדראפט פילדלפיה הייתה בוחרת את פוזגרינגיס, הינקי עדיין היה המנג'ר.
הערכת השחקן שהקבוצה בוחרת הוא רק חלק אחד שנדרש כדי להפוך שחקן לכוכב. הגורל של מרבית השחקנים בעלי הפוטנציאל תלוי באווירה ששוררת במועדון ובעבודה שהצוות המקצועי עושה איתם – גם מקצועית וגם פסיכולוגית. בודדים היו מצליחים בכל קבוצה: לברון, כריס פול וראסל ווסטברוק הם כמה דוגמאות של שילוב ייחודי בין כישרון ובין אופי, שחקנים שההצלחה שלהם מובטחת כך או אחרת. גורלם של תשעה מתוך כל עשרה שחקנים אחרים תלוי במועדון עצמו. רק חמישה מתוך עשרים השחקנים שנבחרו במקומות 1-10 בדראפט האחרון ובקודם לו סיימו מעל לעונה אחת בקולג'. רק שניים, באדי הילד ופרנק קמינסקי, סיימו ארבע עונות בקולג'. השחקנים הללו מגיעים בוסריים והמשחק שלהם זועק לשיפור ועיצוב. באחת הכתבות על סן אנטוניו תיארתי את המקרה של קוואי לנארד – שחקן שאיש לא האמין ביכולת שלו להיות כוכב, אולי כולל אותו עצמו, אשר ההכוונה של המועדון לצד המוכנות לעבודה קשה מצידו הובילה להיווצרות אחד השחקנים הטובים בליגה כיום שזכה ב-MVP של הגמר בגיל 22.
שחקני משנה בטיימינג המתאים
החשיבות של בחירות הדראפט לא מסתכמת בסופרסטארים, ולא נעלמת אחרי שמשיגים את הכוכב הגדול. החלק הקודם עסק ברווח של קבוצה שמסוגלת לאפשר לעצמה שחקנים איכותיים בזול. ההבדל בין שחקנים כמו האריסון בארנס, פסטוס אזילי וטימופיי מוזגוב בשנתם הרביעית ובין שנתם החמישית הוא קטן מבחינת יכולת, ולמעלה מעשרה מיליון דולר מבחינת שכר. בשנתם הרביעית הם יכולים לשחק לצד סופרסטארים, בשנתם החמישית הם אוכלים בעצמם את המשכורת של הסטארים.
לבחירות בסיבוב הראשון יש סיכוי גבוה לסיים בתור שחקני חמישייה, אם רק יקבלו את ההזדמנות המתאימה להתפתח. כמו במקרה של הבחירות הראשונות, רק חמישה מתוך ה-20 שנבחרו במקומות 11-30 השנה סיימו לפחות שלוש שנים במכללות. פוטנציאל, הוא מילת הקסם שמובילה GM'ים לבחור שחקנים. המצרך שהם צריכים במיוחד הוא זמן משחק, והמצרך הזה יקר עקב נסיבות כמו שאיפות פלייאוף של קבוצה או מאמנים שדוגלים ברוטציה קצרה. הפוינט גארד קנדל מרשל, השחקן האהוב עליי בליגה, מהווה דוגמה נהדרת לשחקן שכזה. ב-2012 הוא נבחר במקום ה-13 בדראפט על ידי פיניקס, אבל לא קיבל הזדמנויות בקבוצה. בחורף 2013 הוא הגיע ללייקרס הפצועה והראה שהוא יודע לשחק כדורסל מעולה, כשהוא מוסר כמעט 9 אסיסטים ב-29 דקות משחק (קצב של 11 אסיסטים ל-36 דקות) וקולע ב-40 אחוזים מהשלוש. בגיל 23 הוא הוחתם במילווקי והחל לתרום בהדרגה, עד שנפצע ונפלט שוב.
שחקנים ב-NBA מגיעים לשיאם בסביבות גילאי 25-30. בגיל 20 מדובר בגרסה מוקדמת שיכולה לרמז בלבד על היכולת שיציגו בשיאם. תהליכים של קבוצות ללא שאיפות מידיות לנצח הן בדיוק המקום לשחקנים כאלו ללמוד, להתפתח לאט וללא לחץ. שחקן שנבחר בגיל 20 יגיע לעונה הרביעית בחוזה הרוקי כשחקן בוגר בהרבה בגיל 23. עם זאת, יש דוגמאות טובות מפילדלפיה לפיתוח שחקנים כאלו – יוטה ובוסטון למשל עשו זאת טוב יותר.
בעוד שבתחילת הדרך נבחרי דראפט הם מציאה, בתום העונה השלישית מגיע השלב שבו קבוצות מתחילות לראות שחקנים צעירים שפרצו בשלב מוקדם מדי כנטל. אילו אורלנדו הייתה במאבקי האליפות, ויקטור אולדיפו על חוזה רוקי יכול היה לעשות את ההבדל. מאחר ואורלנדו עדיין בשלב הבוסרי של התהליך, החתמת אולדיפו על חוזה מקסימום הוא צעד רע לשאיפות העתידיות של הקבוצה וזו הייתה הסיבה להעברתו בטרייד עם אוקלהומה. יש גם מקרים קיצוניים יותר שבהן קבוצה פשוט נפטרת מהשחקן במהלך העונה הרביעית עבור תמורה אפסית.
כשפילדלפיה העבירה את מייקל קרטר – וויליאמס, נשמעו קולות שטענו שמטרת הצעד הזה הייתה "לעזור" לקבוצה להפסיד. אבל הטענה הזו לא נכונה. קרטר – וויליאמס היה רוקי שפרח מוקדם מכדי לסייע לפילדלפיה להתמודד על האליפות, אך לא מספיק טוב כדי שהקבוצה תשלם לו את החוזה הגבוה אותו הוא צפוי היה לדרוש לאחר ארבע עונות. לכן הסיקסרס פשוט "גילגלו" אותו תמורת בחירת דראפט עתידית וגבוהה יותר לכל הדעות. צעד מעולה שלא זכה להערכה מספקת בזמנו. כאשר לקבוצה כבר יש כוכב לבנות סביבו, הערך של השחקן שיבחר בבחירה הזו גבוה בהרבה מהערך שלו בתחילת התהליך.
הבדיחות של הליגה
אף תכנית אינה שלמה בלי החלק של "מה קורה למי שלא עושה..". למזלנו, יש כמה מועדונים שייזכרו לדיראון עולם בזכות קיצורי הדרך שניסו לעשות, ולא הובילו לשום מקום. כשאנתוני דיוויס הגיע לניו-אורלינס, היה ברור לכל שבתוך כמה שנים החד-גבה הזה יתפתח להיות אחד השחקנים הטובים בליגה, ושניו אורלינס צריכים לתת לו להתפתח ובזמן הזה לאסוף סביבו איכות מספקת שתאפשר לו להתחרות על התארים בבוא העת. כמובן שמה שהפליקאנס עשו בפועל הוא להחליף את בחירת הדראפט הגבוהה שלהם (נרלנס נואל, בחירה שישית) בשחקן מוכח (ג'רו הולידיי) ולוותר על הדרך על עוד בחירה עתידית (שהצמיחה את אלפריד פייטון \ דריו סאריץ'). אם כבר, אז כבר. נשארו עוד בחירות? כי לעומר אסיק יש עוד שנה בחוזה, ולמה לחכות לקבל בחינם סחורה כשאפשר לתת עליה בחירת סיבוב ראשון?
באופן אירוני התפרסמה לפני הדראפט האחרון כתבה ב-ESPN שכותרתה: ניו אורלינס שוב בצומת דרכים – האם להחליף את הבחירה השישית בשחקן מוכח? ארבע שנים אחרי שלקחו את הפניה הלא נכונה בצומת, הקבוצה חזרה לאותו המקום בדיוק. נרלנס נואל ודריו סאריץ' או אלפריד פייטון היו לא רק מהווים התאמה נהדרת לדיוויס, אלא שגם העלות הזולה שלהם הייתה מאפשרת לפליקאנס לרדוף אחרי כל שחקן בו היו רוצים בקיץ האחרון: סמול פורוורדים שקולעים מבחוץ כמו צ'נדלר פארסונס והריסון בארנס, גארדים (אוון פורנייה, דווין וייד) או אפילו אל הורפורד. ההבאה של באדי הילד נכונה, אבל מאוחרת מדי. השעון מתקתק לאחור, ואלא אם כן יקרה משהו חריג דיוויס יעזוב בקיץ 2020, כשחקן-על רגע לפני שיא הקריירה שלו.
לברון ג'יימס נתן לקליבלנד שבע שנים וגמר NBA אחד בקדנציה הראשונה שלו באוהיו. אפשר לבקר אותו על אפס האליפויות, אבל באותה מידה אפשר להתפעל מהעובדה שהוא הצליח לקחת לגמר קבוצה שכוכב המשנה שלה היה זידונאס אילגאוקאס. בעונה האחרונה שלו במועדון, 2009-2010, אנת'וני פארקר בן ה-35 היה אחד מחמשת השחקנים הטובים בקבוצה הזו. לברון עשה פלאים עם סגל שבלעדיו היה כנראה הגרוע בליגה, ולא נותר אלא להתפלא כיצד ההנהלה של הקאבס, במשך שבע עונות, לא הצליחה להעמיד סביבו שום שחקן שאפשר להצמיד אליו את התואר "שחקן משנה" מבלי לגחך.
הפרט המצער בסיפור הוא שקליבלנד לא פישלו במיוחד עם בחירות הדראפט שלהן. הם פשוט מכרו אותן בזול. ב-2007 היו לקבוצה שתי בחירות פוטנציאליות בסיבוב הראשון ואת שתיהן הם העבירו: אחת תמורת סשה וויאצ'יץ', השנייה תמורת ייז'י וולש.
אחרי הטור הקודם קיבלתי ביקורות לפיהן המטרה בספורט היא לנסות לנצח בכל מצב, ולא משנה מהם הכלים. זו אכן צריכה להיות המטרה של הספורטאים שנמצאים על המגרש. אבל הכללים הללו לא תופסים מבחינת האנשים בפסגת הפירמידה. GM שינסה לנצח באופן מיידי בוגד בקבוצה שלו ובשחקנים שלו, ורוב הסיכויים שיאבד את הכוכבים בנקודת היציאה הקרובה.
ואולם, בסופו של דבר צבירת הכישרון המתאים לא מספיקה. קבוצות צריכות להתחיל לנצח. איך עוברים מהשלב הבנייה להתמודדות על האליפות? מתי הזמן להתחיל להתנתק מהתיאוריה ולעשות את הצעדים "הלא נכונים"? זה הנושא של הטור הבא.