סן אנטוניו ספרס של עשרים השנים האחרונות הם יותר מקבוצת כדורסל. מדובר במוסד, או שמא תופעה. מאז 1997 מדובר במועדון המצליח ביותר בNBA ולא פחות חשוב, מועדון שעושה את זה בדרך שלו – הדרך של הספרס. העמקתי לתוך המועדון שחצי מקבוצות הליגה מנסות לחקות, בניסיון להבין מה הסוד הגדול מאחורי ההצלחה. התשובה אליה הגעתי מחולקת ל-3 חלקים, כל אחד מתמקד באספקט שונה שמייחד את המועדון. החלק הראשון עוסק בשחקן שמבטא טוב יותר מכולם את ערכה של עבודה קשה – קוואי לנארד

 

לפני דראפט 2014 התפרסם מוק-דראפט משעשע שסוקר את הבחירות הצפויות של כל קבוצה: קליבלנד, עם הבחירה הראשונה בדראפט, הייתה צפויה לבחור את "האיש הלא נכון". בבחירה החמישית נחזה שיוטה תבחר ב"בחור לבן כלשהו", אורלנדו ב"לייקר עתידי" (רפרנס לשאק והאוורד) וטורונטו בשחקן כנף סקורר. רוב הקבוצות זכו בעקיצה כלשהי, אבל לא האחרונה שברשימה. כי לסן אנטוניו, מהמקום ה-30 בדראפט, ניבאו לבחור את הMVP  של הגמר בעתיד.

 

1511622_909540395730119_6620366723654251967_n

 

קוואי לנארד הוא הבחירה הגבוהה ביותר של הספרס מאז ה-25 ביוני 1997, אז בחרה הקבוצה במקום הראשון את טים דאנקן. גם זה היה עקב טרייד – הבחירה הגבוהה ביותר של הקבוצה כתוצאה ממיקום בשנים הללו הייתה במקום ה-20. הטריו הגדול הושלם על ידי בחירת טוני פארקר במקום ה-28 ומאנו ג'ינובילי במקום ה-57. ללא שום בחירת לוטרי הקבוצה הזו זכתה ב-5 אליפויות באותה תקופת זמן בה וושינגטון וויזארדס לא הגיעו לגמר המזרח למרות 10 בחירות לוטרי, שתיים מתוכן במקום הראשון. ועדיין, אם את הגניבות של פארקר ומאנו אפשר לתרץ בעובדה שהספרס היו הראשונים שזיהו את הפוטנציאל בשחקן האירופאי, ההבאה של קוואי לא נכנסת לתוך שום שבלונה פשטנית.

 

לנארד היה פוטנציאל ביציאה מהקולג' ודורג שביעי בחלק מהמוק-דראפטים, אולם סדרה של סימני שאלה לגבי התפקיד שלו בליגה של הגדולים דירדרה אותו כלפי מטה. שנה לפניו נבחר אל פארוק אמינו, שחקן עם תכונות דומות לשל לנארד במקום השמיני ואכזב, מה שכנראה השפיע על התפיסה לגבי קוואי. האתר nbadraft.net הציב אותו במקום ה-15 תוך השוואה לשמות כמו לוק רישארד מבה-א-מוטה וג'ראלד וואלאס. קוואי היה אתלט מיוחד, אבל לא יציב ועם 29% לשלוש בעונתו השנייה והאחרונה בקולג'. "יש לי תחושה משונה – לא, אני יודע כעובדה – שאם קוואי היה מגיע למקום אחר, הוא לא היה אפילו קרוב לשחקן שהוא היום", אמר סוכנו בראיין אלפוס.

 

למזלו, הוא פגש באנשים הנכונים. הפסיכולוגית קרול דואק אחראית למה שמכונה "Incremental Theory", שגורסת לפיה אנשים שייכים לאחת משתי קבוצות: חלק מאמינים כי הצלחה היא תוצאה של יכולת פנימית. החלק השני מאמין כי הצלחה היא תוצאה של עבודה קשה. צ'פ אנגלנד, מאמן הקליעה של הספרס, שייך כמו לנארד לסוג האנשים שבקבוצה השנייה.

"האם אתה רוצה להיות טוב", שאל אנגלנד את לנארד, "או שאתה רוצה להיות מצוין"?

 

אנגלנד הוא האיש ששכנע את הנהלת הספרס שהקליעה של לנארד לא כל כך רעה כפי שהיה נראה בתחילה. המכניזם שלה היה שגוי, אבל לא שבור לגמרי. נדרשו שעות שהפכו לימים שהפכו לשבועות, אבל לנארד הוא בדיוק השחקן שלא יירתע מאתגרים כאלו. זו הייתה עונת ההשבתה, ולרוקי היה המון זמן חופשי להתאמן. כשהם נפגשו בסופו של דבר, אחרי שהשחקנים והבעלים הגיעו להסכם והליגה חודשה, הייתה ללנארד זריקה משופרת. את עונת הרוקי הוא סיים עם 37.5% מהשלוש אבל חשוב הרבה יותר – הוא קלע 45% בפלייאוף. העונה בדצמבר ובפברואר הוא קלע מעל 50% מהטווח. המהפך הושלם, אבל לא הסתיים שם.

 

Kawhi Leonard Shots Breakdown

הגרף לעיל מראה את הפיכתו של קוואי מספוט-אפ שוטר לשחקן התקפה שלם שמשיג נקודות במגוון דרכים. בעונת 13-14 קוואי קלע 13 נקודות למשחק, ומעל למחצית מהזריקות שלו הגיעו לאחר החזקה של 2 שניות ומטה בכדור. העונה המספר הזה ירד ל-45% וקרוב ל-12 אחוז מהזריקות הגיעו לאחר החזקה של למעלה משש שניות בכדור (לעומת 4.2% בעונת 13-14). את אותה התבנית אפשר לראות על פי מספר הכדרורים לפני הזריקה – בעונת 13- 14 הוא כדרר 3 כדרורים ומעלה לפני עליה לזריקה רק בקצת יותר מ-20% מהזריקות, מספר שכמעט והוכפל בשתי העונות האחרונות. אחרי שבדו"ח הסקאוטינג נכתב רבות על הקושי שלו ביצירה מכדרור, גם השינוי הזה הוא תוצאה של עבודה קשה, והרבה ממנה. שלוש פעמים ביום הוא מגיע לאולם להתאמן, ועובר על אותם המהלכים שוב ושוב. "הוא כמו ספוג", אמר עליו פופוביץ', "תופס את זה מהר. והוא רוצה בזה. הוא ימשיך להשתפר אפילו יותר".

 

שימו לב למגוון ההתקפי של קוואי כשהוא מצליח לעמוד בקצב של קווין דוראנט. לא מעט מהנקודות הגיעו אחרי מהלכים ביד שמאל, זו שלפי דו"ח הסקאוטינג "especially shaky handling the ball"

 

אז איפה היה קוואי לנארד היום אילו הוא לא היה מגיע לסן אנטוניו? ללא ספק הוא היה שחקן מצוין. אתלטיות אי אפשר ללמד, ולקוואי יש את היכולת להיות ריבאונדר עילית גם מעמדת הסמול וגם הפאוור פורוורד. יש לו תשוקה עזה למשחק ורצון עצום ללמוד, אבל לא בכל קבוצה הוא היה יכול למצוא את מי שילמד אותו. קבוצות רבות בליגה קצרות בסבלנות עבור כישרונות צעירים ולא לכולן יש מערכת מתפקדת לפיתוח שחקנים. ההגנה האישית של לנארד כיום היא אולי הטובה בליגה, אבל בתור שחקן מכללות הוא לקח לא מעט החלטות רעות בצד הזה של המגרש והיה זקוק להדרכה כדי להגיע ליכולת הנוכחית. על הפרויקט ההתקפי – שכולל לקחת שחקן עם כדרור סביר וקליעה רעה ולהפוך אותו למי שיכול להיות גו-טו-גאי של מתמודדת לאליפות – אני לא חושב ששום קבוצה אחרת הייתה חושבת.

 

קוואי לנארד הוא כיום מי שמיועד להיות הפנים של הספרס בעשור הקרוב. מעבר להיותו השחקן הכי טוב בקבוצה, הוא מייצג בצורה הטובה ביותר את הרוח הקיימת בה. לפני כמה שנים פופוביץ', ששונא את נאומי המוטיבציה השגרתיים והצפויים, החדיר בקבוצה סיפור על חוצב אבנים שמכה באבן מאה פעמים ללא שום תגובה. במכה ה-101 האבן נשברת. המסר הוא שבעבודה קשה והתמדה אפשר להשיג כל מטרה, מסר שלנארד מהווה דוגמה חיה עבורו. או שאולי, האבן שלו עוד לא נשברה. ויש למה לצפות.

 

אגב, השחקן שנבחר במקום ה-30 באותו הדראפט לא יהיה MVP  של סדרת הגמר. קייל אנדרסון הוא שחקן מאוד מיוחד, אבל לא כוכב. זהו בדיוק מסוג השחקנים שבקבוצה אחרת היו נפלטים מהליגה, אבל בספרס כבר מייעדים לו את התפקיד של גיבור הפרק השני בסדרה – בוריס דיאו.