אתמול בעדכונים דרור סיפר לכם שESPN סוגרת את גראנטלנד. ביל סימונס היה המקים של גראנטלנד, ואחרי שהוא עזב את ESPN שטף את האתר גל עזיבות בחודשים האחרונים. צריך לזכור שהאתר עצמו לא היה רווחי. אין לי את המספרים המדוייקים אבל הוא לא החזיר את ההשקעה בו, ומספר הקוראים (חיפשתי באינטרנט, לא מצאתי, זכור לי כ6-7 מליון קוראים) לא משתווה לכמות הקוראים בESPN עצמו. לכן, למי שהיה בקיא בעניינים בזמן האחרון ההודעה של מוגול הספורט לא הייתה מפתיעה.

בשישי השתתפנו בספורט על הבר, לכבוד הוצאת הספר מה עשה הנוער (מומלץ), עשו שם פאנל על הכדורגל. מכיוון שחלק גדול מהמשתתפים הם אנשי תקשורת, הם דיברו גם על רדידותה של התקשורת. גראנטלנד היה הרבה דברים חוץ מרדוד, וסגירתו אולי סוגרת פרק על מה שסימונס ניסה ליצור : ניתוחי עומק, סיפורים איכותיים. אין לי ספק שזאק לואו המצויין לא יתקשה למצוא מישהו שישלם לו לכתוב, ואין לי ספק שהכתבות שלו ימשיכו להיות 2500 מילה. ובכך אולי סימונס העניק לנו מתנה שתשאר. השאלה היא איך יוולד הזאק לואו הבא? האינטרנט מלא בבלוגרים שמנסים למלא את הפער שנוצר בגלל רדידות התקשורת. חפשו את כדורגל שפל המעולה, או את נבדל המעולים. הכדור הכתום והופס מנסים לתת אלטרנטיבה למיין סטרים בכדורסל. השאלה היא האם זה יחזיק מעמד לאורך זמן.

בזמן שאתרים כמו ONE מצליחים, ותקשורת המיין סטרים מרדדת את הNBA לקליבלנד ושאר הקבוצות, אני עדיין מקווה שזה תלוי בנו האוהדים, הקוראים, הצרכנים. אנחנו צריכים להעלות את הרף שלנו, ולא להוריד אותו. להתעקש לא להכנע לקליק בייטס (תודה אמ;לק), ולמחות נגד כתבות שמתעסקות בתפל ולא בעיקר. למחות נגד טלוויזיה שכל מטרתה היא תחרות צעקות בין פנליסטים שיודעים להיות בוטים.

אנחנו מודים לכל הקוראים שנותנים לנו את האנרגיה להמשיך. היום, נוריד את הדגל לחצי התורן. זהו יום עצוב לתקשורת שאנחנו רוצים לקבל. הפער הזה יתמלא, כי האינטרנט לא מאפשר לחורים האלה להשאר ריקים, ויהיו לנו ימים שמחים.