שש שנים עברו מאז שבוסטון סלטיקס ופילדלפיה סיקסרס נפגשו בפעם האחרונה בפלייאוף וגם שם זה קרה בחצי הגמר האזורי. אותה סדרה נגמרה אחרי שבעה משחקים לטובת הירוקים מהגארדן. שנה מאוחר יותר, בוסטון החלה בתהליך של פירוק והרכבה מחדש, בעוד הסיקסרס התחילו את "התהליך" שנראה בריא ומבטיח. שתי הקבוצות כאמור וכידוע, תיפגשנה שוב לסדרה שתחל כבר הלילה. כמה דומות, ככה שונות; האחת אוהבת לרוץ וכמה שיותר, ואילו השנייה ממושמעת למאמן. האחת עם סגל עמוק והשנייה חבולה וקצרה. עם זאת, מדובר על שתי קבוצות צעירות שיבואו לתת את כל מה שיש להן על המגרש.

לרוץ מהר לפני שיגמר

הפציעה של אמביד, שהשביתה אותו לשני המשחקים הראשונים של הפלייאוף, לא הלחיצה יותר מדי את הנפשות הפועלות בפילדלפיה, כיוון  שבן סימונס לקח פיקוד, כמו ברוב חלקי העונה, והראה שזה לא ילד זה. מילה על שנת השבתון של סימונס, פציעה יכולה לעשות טוב לשחקן, וזו שהשאירה אותו בחוץ בכל העונה שעברה, גרמה לסימונס לחזור מנטלית חזק יותר, כשהוא מראה אגרסיביות וקולניות בקרב חברי הקבוצה, וכמובן חוסר פחד מהמעמד או מהסופרסטארים שעומדים מולו. סימונס מראה שהוא כבר מזמן חלק מהליגה הזו, ולמרות שחיכה שנה בחוץ, הוא ידע הרבה יותר טוב מכל רוקי אחר לאן הוא נכנס ולמה מצפים ממנו.

החניכים של המאמן ברט בראון, סידרו לנו את אחת הסדרות היותר מורטות עצבים נגד מיאמי היט, שלפרקים התעלתה לרמה מאוד גבוהה של כדורסל, עם מהלכים גדולים הן בצד ההגנתי והן בצד ההתקפי.

הקלף של פילדלפיה בסדרה הקרובה הוא גם האויב הכי גדול שלה. כמה שאנרגטיים ונמרצים הצעירים מפילדלפיה, ככה פזיזים הם. לאחר סל של היריבה, ובעיקר בריבאונד הגנה, פילדלפיה מתעקשת לדחוף את הכדור. לדחוף אומר בעצם לרוץ במטרה שהיריבה שלה לא תוכל להסתדר למאצ' אפים הגנתיים, ולנצל את היתרונות הברורים שיש לבן סימונס במגרש הפתוח כדי שיוכל להגיע עד הצבע, שם הוא קלע יותר מ- 85% מהנקודות שלו (בסדרה מול ההיט). ובכלל, פילדלפיה כקבוצה לא מתאפיינת בהתקפות ארוכות, בכל הזדמנות שיש לה "לשטוף" את הפרקט, בזה היא תבחר. 30% מסך ניסיונותיה מהשדה מגיעים ב-6 השניות הראשונות של ההתקפה. אולם, חוסר הניסיון של רוב השחקנים במשחקי פלייאוף, אשר מלווה במשחק מהיר ולא שמרני, גורם להם לאבד הרבה מאוד את הראש ועם זה גם 16.5 כדורים בממוצע למשחק (הכי הרבה לקבוצה בפלייאוף עד כה). אם בוסטון תדע לנצל זאת לסלים, הסיקסרס יהיו בבעיה. נתון מעניין שלפניכם מציג את הפירוט של 6 השניות הראשונות בשעון התקפת ה-24 של הסיקסרס, מול 6 השניות הראשונות בהגנת בוסטון (או בהתקפת מילווקי) בסיבוב הראשון של הפלייאוף;

מכאן, בוסטון יורדת מהר יותר להגנה וכמעט לא נותנת למתקיפה מולה סלים מהירים בשתי שניות הראשונות של ההתקפה (העמודות הימניות). אולם, לאחר סל, שבא בדר"כ לידי ביטוי בארבע השניות המאוחרות יותר של ההתקפה (העמודות השמאליות), תוכל הסיקסרס להשתמש בנשק העיקרי שלה.

את תחילת המשחק ותחילת המחצית השנייה מתחילים הסיקסרס בלחפש את רדיק. המטרה העיקרית היא שהוא יזרוק, ומיד אחרי חימום הוא הזמן הטוב ביותר להוציא או לשחרר קלעי לזריקה, ולכן בראון דובק בגישה החיובית של להשאיר מעורב את הקלעי הכי טוב שלך, דבר שיכול לסמל את החבל הדק בין קבוצה של גמר או חצי גמר מזרח. העמדה שרדיק מרגיש הכי בנוח היא חצי הפינה השמאלית, שם הוא קולע באחוזים הגבוהים ביותר שלו מעבר לקשת. לכן לכיוון הזה שוחקו רוב התרגילים בשבילו ככל שהסדרה מול מיאמי התקדמה. הגארד הוותיק סיים ראשון בטבלת הקלעים של פילדלפיה בסיבוב הראשון של הפלייאוף עם 20 נק' בממוצע. עם זאת, ג'יי ג'יי אמור לבוא לידי ביטוי יותר במשחק העומד, כשתרגילים מסודרים משוחקים והעדיפות היא כמובן לשלשה, אך לא מן הנמנע שגם בזמן שפילדלפיה דוחפת את הכדור נראה את רדיק מסדר רגליים לשלוש.

בקו הקדמי, אמביד לא נותן למסיכה להשפיע עליו, וחזר למשחק 3 בסדרה עם האנרגיות הנכונות ובכושר מצוין. לפני שנדבר על החשיבות שלו בהגנה, התרומה ההתקפית שלו מגיעה יחד עם 18.7 נק' ב-41% מהשדה, אך גם חמישה איבודי כדור בממוצע למשחק בפלייאוף. הסיקסרס מצד אחד מנסים להפעיל את אמביד כמה שיותר דרך חסימות רוחב עבורו מתחת לסלים, שמשאירות אותו בפוסט למשחק של גב לסל, אך מצד שני גם נותנים לו חופש פעולה המגיע לו עם הפנים לסל. פילדלפיה מרבה לבודד את אמביד עם אחד הקלעים (רדיק או בלינלי) באחד מצידי המגרש. מאחר והמגן של האחרונים ימעט לעזור מחשש שאם יעשה זאת, אמביד ימצא את אחד מהם פנוי לשלשות חופשיות, וכך זה מאפשר לגבוה הדומיננטי לשחק אחד על אחד גם עם הפנים לסל.

קצר וקולע

מלכתחילה, בוסטון הגיעה לפלייאוף עם שמיכה קצרה, ואם גם זה לא הספיק, ג'יילן בראון כיווץ את שריר הירך האחורי במשחק 7 מול מילווקי, והוא בספק למשחק הראשון בסדרה מול פילדלפיה. זה רק מראה כמה מאמץ משקיעים שחקני הסלטיקס ואיזה שיעור לקריירה מקבלים הצעירים הללו, מבחינת איך לדעת לאזן את העומס של כל העונה, כיצד להגיע מוכן לפלייאוף, והדרך להתמודד עם האינטנסיביות של שבעה משחקים. סטיבנס, כמו מאמן גדול (יש יאמרו גאון, תכף תבינו מדוע) לא מתבכיין על שום חלב שנשפך (ועוד איך נשפך), אלא יוצא למלחמה עם מה שיש, בינתיים החבורה שלו בחיים.

אם עד עכשיו חשבתם שתוכלו לראות משחק מהיר בשני צידי המגרש, הצחקתם את סטיבנס. הביג (צעיר אמנם) בוס בגן ילדים של הגארדן יודע שהסגל שלו קצר הרבה יותר במאבק הקרב ובא, ולכן נותן הוראה לשחק על השעון, עם התקפות ארוכות (ולעיתים משעממות), שתעבורנה הרבה ידיים בדרך אל היעד. הטקטיקה של בוסטון נראית מסובכת, כאשר ההתקפה יכולה להתחיל בכל מקום על המגרש ובשלל תנועות ותרגילים. אבל, קבלת ההחלטות תמיד (אולי כמעט תמיד) תגיע מהאמצע. שם יתבצע מהלך בין שניים, חוסם גבוה וגארד עם הכדור אשר יוביל לחלוקה על המגרש בה יהיו עוד שני שחקנים בצד הקרוב לכדור (הצד החזק) ועוד שחקן בצד הרחוק מהכדור (הצד החלש). כך זה אמור להיראות רגע אחרי ביצוע החסימה:

*העיגולים הגדולים מציינים את שחקני ההתקפה והעיגול הקטן והמלא הוא הכדור

מכאן, לסלטיקס יש שלוש אפשרויות עיקריות להשיג נקודות: (1) למסור לגבוה, שכמעט תמיד זה יהיה הורפורד, כאשר הוא מתגלגל לכיוון הטבעת או פותח זווית מסירה ב"היי פוסט", וכך בעצם, הירוקים מסדרים עמדה מצוינת למהלך של סל או עבירה לשחקן שהפך להיות כל כך חשוב אצלם. (2) האפשרות שאולי סטיבנס הכי מעדיף, וזו התשובה למה הוא מאמן כל כך חכם. המאמן הצעיר מאוד זקוק להתקפות ארוכות בכדי למנוע התקפות קצרות או משחק של קצב מהיר שלא בטוח שהסגל הקצר שיש לו יוכל לעמוד בו. לכן, האפשרות היא להעביר את הכדור חזרה לצד החלש בו ממוקם שחקן אחד, שלאחרון יש את הורפורד למשחק פוסט אפ או לחילופין תנועה ללא כדור בצד השני של המגרש, דבר שנקרא משחק inside out. כשהכדור עושה את הדרך הזו, כולם יוצאים מרוצים, גם הגארדים ללא הכדור, גם הורפורד ששוב מעורב כשחקן פנים, וגם סטיבנס ששרף יופי של 15 שניות לפחות בהתקפה. (3) כדורסל מודרני, NBA טהור, הוא משחק אחד על אחד של הגארד עם הכדור.

בווידאו תוכלו לראות כיצד ילד בן 19 מזהה מיס מאץ':

הרכבים, מאצ' אפים, וכל השאר…

אצל הסיקסרס, אין וגם לא צריך לשנות שום דבר הגנתי. קובינגטון, ששמר נהדר את דראגיץ' בסיבוב הראשון יוצמד תחילה לטייטום או בראון, ויעבור לווריד של רוזייר, כאשר ג'יי ג'יי רדיק יירד לנוח. מה שכן צריכים לדאוג ממנו בהגנת פילדלפיה זו האקטיביות של הורפורד וכיצד אמביד יתמודד איתה. ג'ואל אמביד הוא שומר גדול, ויותר מזה חוסם ענק, אבל גם מרבה להסתבך בעבירות. כפי שכבר דובר, התקפת הסלטיקס משחקת המון בשביל הורפורד ושם אמביד חשוף למה שיכול להוות מכשול לו ולקבוצתו.

בצד השני, ישנה ציפייה מסוימת לשינוי בהרכב של בוסטון. מרכוס סמארט, שחזר תוך כדי הסדרה מול מיאמי, אמור לשחק יותר ויותר ככל שסדרת חצי הגמר תתפתח, ואף לעלות בחמישייה במקומו של אוג'יליי, שעשה עבודה טובה על אנטטוקומפו אבל לא הוכיח עצמו כאיום רציני בהתקפה. מבחינת הגודל, הזריזות, ובעיקר הקשיחות, סמארט הוא אולי השחקן שהכי מתאים לשמור על סימונס, אם זה באזור הצבע או כשהאחרון מוביל כדור.

פילדלפיה מול בוסטון היא יריבות בלי אהבה שקיימת שנים על גבי שנים בליגת ה-NBA ובספורט האמריקאי. למרות שאין לדעת לאן הסדרה הזו תתפתח מעצם היותה סדרה, מנקודת מבט של משחק ראשון, לפילדלפיה יש עדיפות על בוסטון. כל עוד היא תמשיך לשחק את הכדורסל המהיר שלה ולא תאבד ביטחון בעצמה, שם הסלטיקס יכולים ליפול על עייפות שהצטברה בסדרה של שבעה משחקים מתישים, ושתגרור להחלטות לא נכונות וקריטיות. וכל זאת במידה שתצליח לשמור על אמביד נקי מעבירות. מעבר לכך, לביתיות תהיה תפקיד מרכזי בקרב בין שתי הקבוצות, ו"גניבה" של משחק במגרש חוץ יכולה להיזכר כנקודת ה-אל חזור.