לנץ לשלוש – חושבים בקטן

שלוש נקודות לדיון מהשבוע האחרון בNBA: האם המזרח סוף סוף מרים את הראש? האם האליפות של הווריורס שנה שעברה מחזקת את מגמת השלשות בליגה? האם הסמול בול השתלט על הליגה?

 

המזרח השתפר או שזה המערב שנחלש?

 

מאז פרישתו של מייקל ג'ורדן שסימנה את סוף עידן הבולס, הליגה נשלטה בידי הקונפרנס המערבי. 12 אלופות הגיעו מהמערב לעומת 5 בלבד שייצגו את המזרח, אבל זה לא רק הנתון הזה. זה בעיקר המאזן החד צדדי שנשמר כמעט ברציפות מאז שנת 2000 (בעונת 2009 קבוצות המזרח ניצחו 51% מהמשחקים) בו קבוצות המערב מנצחות לפחות 54% מהמשחקים נגד קבוצות המזרח.

העונה אחרי 69 מפגשים בין קבוצות מקונפרנסים מנוגדים, המזרח מחזיק במאזן המרשים 37-32. על אף שמדובר במדגם קטן יחסית, ביום המקביל בעונה שעברה המערב החזיק במאזן של 45-19 ועונה לפני כן במאזן של 44-17. האם השינוי הוא אמיתי? האם המזרח התחזק או שהמערב נחלש?

 

המגמה הזו היא לא הבלחה פתאומית של החודש הראשון של העונה הזו. כבר בעונה שעברה אפשר היה לחזות בתחילתה של מגמה, המערב פתח את העונה עם מאזן של 68-27 מול המזרח ב95 המשחקים הראשונים, אבל ביתר העונה הקרב היה צמוד הרבה יותר עם 195 נצחונות למערב לעומת 160 של המזרח ובמובן מסוים פתיחת העונה הנוכחית היא המשך של אותה מגמה שראינו בחצי השני של העונה שעברה. האם המזרח השתפר?

 

ישנם שני גורמים שיכולים לעמוד מאחורי שיפור ביכולת של המזרח ביחס למערב, אחד הוא כמובן מעבר של שחקנים משמעותיים מהמערב למזרח והשני הוא שיפור ביכולת של שחקנים צעירים והגעה של רוקיז עם אימפקט מיידי. את האפשרות הראשונה אנחנו יכולים לשלול די בקלות, השחקן הכי משמעותי שעבר מהמערב למזרח השנה הוא ניק באטום ועם כל החיבה שלי כלפיו הוא לא שחקן שיכול להשפיע בצורה כזו על היכולת של שארלוט, או ההיחלשות של פורטלנד. פורטלנד איבדה 80% מהחמישיה שלה בעונה שעברה.

מה לגבי שחקנים צעירים שפרצו לזירה? ובכן קריסטאפס פורזינגיס בהחלט מרשים בעונת הרוקי שלו והניקס ניצחו ארבעה מחמשת המפגשים שלהם מול קבוצות המערב. ג'אליל אוקאפור נותן עונת רוקי מרשימה בפילדלפיה, אבל פילדלפיה הפסידה בכל המשחקים שלה העונה והמועמד המוביל לרוקי השנה הוא בכלל אנטוני-טאונס שמשחק במערב. גם כאן אין הסבר.

 

גם כשמסתכלים על שיפור פנימי בקבוצות המזרח קשה למצוא הסברים משכנעים, דטרויט והניקס עשו התקדמות משמעותית השנה, אבל מהצד השני מילווקי ואטלנטה נחלשו. אינדיאנה קיבלה חזרה את ג'ורג' ונותנת עונה טובה אבל מחזיקה במאזן של נצחון בודד מול שני הפסדים במפגשים נגד קבוצות מהמערב.

 

אז האם המערב נחלש?

כן. הסבר הרבה יותר משכנע למה שאנחנו רואים הוא שהרבה מאוד קבוצות עילית במערב פתחו את העונה בצורה קטסטרופלית. יוסטון שהגיעה לגמר המערב שנה שעברה כבר פיטרה את המאמן שלה ומחזיקה במאזן מביך של 5-9. הקליפרס, שרואים את עצמם מועמדים לאליפות, פתחו את העונה עם מאזן לא מרשים של 6 נצחונות מול 7 הפסדים. הפליקנס שהגיעו סוף סוף לפליאוף שנה שעברה, והגיעו לעונה עם הר של ציפיות על הגב הצנום של אנטוני דיוויס, התרסקו מיד בפתיחה ומחזיקים במאזן שנראה מרשים רק ליד זה של פילדלפיה. גם פורטלנד הפכה מקבוצה שנאבקת על יתרון ביתיות בפליאוף לקבוצת לוטורי עם מאזן שלילי. אפילו ממפיס ששמרה על הסגל שלה במלואו וציפתה לדבר שוב חזק בצמרת, מגרדת בקושי מאזן של 7-7.

 

מעט מאוד כשרון עבר מהמערב למזרח, מעט מאוד כשרון צעיר הגיע על מנת להפיח רוח חדש בקונפרנס המזרחי, מה שאנחנו חוזים הוא בלתי צפוי וקצת מוזר. קבוצות שמחזיקות בסגל כמעט זהה לזה של שנה שעברה (ממפיס) וקבוצות שעל הנייר השתפרו משנה שעברה (יוסטון הביאו את לוסון, הקליפרס הביאו את פול פירס ג'וש סמית ולאנס סטיבנסון) פתחו את השנה בצורה נוראית. המערב הפך מקונפרנס בו בשלב הזה עונה שעברה לפחות 6 קבוצות ראו את עצמן מועמדות לאליפות למגרש המשחקים של הווריורס והספרס.

 

מכיוון שאין הסבר אמיתי מאחורי השינוי, ההימור שלי הוא שהמגמה בין הקונפרנסים תתהפך והמערב ינצח עונה נוספת. עם כל הכבוד, פורזינגיס הוא לא סיבה מספיק טובה לחשוב שהשינוי אמיתי.

 

מסתדרים בשלשות

 

כבר הרחבנו בעבר על כך שבעידן הסטטיסטיקה המתקדמת קבוצות הNBA הבינו כי הזריקה היעילה ביותר במשחק היא השלשה. שלשה שנקלחת עם 40% סיכוי להכנס, מקבילה ביעילות שלה ללי אפ והרבה יותר קלה להשגה. אחרי האליפות המרשימה של הווריורס שנה שעברה, רצינו לבדוק האם המגמה קיבלה בוסט נוסף וקבוצות זורקות עכשיו אפילו יותר משלוש?

לפני שנתיים קבוצות זרקו בממוצע 21.5 שלשות למשחק וקלעו 7.74, בעונה שעברה נקבע שיא חדש וקבוצת NBA ממוצעת זרקה 22.4 שלשות למשחק אבל באחוזים נמוכים יותר כשמספר הקליעות עלה רק בעשירית ל7.85. השנה אחרי חודש אנחנו רואים שהמגמה לא רק נמשכת היא אפילו מתחזקת כשמספר השלשות שנזרקות בממוצע קפץ ל23.54 למשחק ואחוזי הקליעה לא נפגעו כך שהעליה בשלשות שנקלעו למשחק משמעותית אפילו יותר עם 8.12 למשחק.

 

יתר על כן, אם ננתח את הנתונים על מספר הנקודות הממוצע שקבוצה קולעת לכל זריקה לסל (Points per weighted shot) אפשר לראות בקלות את הקורלציה בין יעילות התקפית למספר הזריקות לשלוש. אם נחלק את הליגה ל3 קטגוריות לפי מספר השלשות למשחק, 10 הקבוצות שזורקות הכי הרבה קולעות 1.228 נקודות לזריקה, הבינוניות קולעות 1.189 ועשרת הקבוצות שממעטות לזרקות שלשות מייצרות רק 1.175 נקודות לזריקה. מכאן שברור לכולם (למעט ביירון סקוט) שהמטרה מספר אחת של התקפת כדורסל מודרנית היא לייצר זריקות נוחות לשלוש. אתה לא חייב שסטף קרי ישחק אצלך כדי ששלשה תהיה המהלך המשתלם ביותר וכנראה שעם הזמן נראה רק יותר ויותר זריקות מחוץ לקשת.

 

יצאו קטנים

 

סטיב קר לא המציא את הסמול בול. דון נלסון בשנות ה90 העליזות נהג לשחק עם הגדרות העמדות שהיו נהוגות עד אז בליגה ולשחק עם חמישיות נמוכות (או לשלוח את מנוט בול לזרוק שלשות), הפיניקס סאנס של מייק דאנטוני לקחו את ה"נלי בול" צעד אחד קדימה והמציאו את התקפת ה"שבע שניות או פחות" בהנהגתו של סטיב נאש שסחפה את פיניקס ל62 נצחונות והביאה לו את תואר מאמן העונה. אבל עד שנה שעברה, הסמול בול וה"ראן אנד גאן" (שהיום כבר נקרא "Pace and space") מעולם לא הצליחו בפלייאוף, גם הקבוצות של דון נלסון וגם הסאנס של דאנטוני היו מלהיבות והיה כיף לצפות בהן משחקות אבל הן נעצרו בפלייאוף על ידי קבוצות גדולות וחזקות מהן פעם אחר פעם.

 

עד שהגיע הגרסה המודרנית לסמול בול, דריימונד גרין בסנטר, בארנס בפאור פורוורד ואיגואדאלה בסמול פורווד כיכבו בהרכב שריסק את שאיפות האליפות של הקאבס בגמר, וסחף את גולדן סטייט לתואר. הNBA באופן ידוע היא ליגה של מעתיקנים, בדרך כלל אם שיטה מצליחה כולם ינסו ללמוד ממנה ולהעתיק אותה כדי להתאים את עצמם. אז כולם זורקים עכשיו מלא שלשות ונראה שכולם גם מוותרים על משחק הפוסט.

 

יש לא מעט דוגמאות בולטות לתופעה השנה בליגה, באינדיאנה פול ג'ורג' הועבר לעמדה 4 ונראה שהשינוי עשה טוב לפול עצמו שנראה מעולה בפתיחת העונה (וקבר 40 נקודות על הראש של הויזרדס) ולאינדיאנה בכלל שנמצאת במקום הרביעי במזרח. אפילו סן אנטוניו המופלאה החליטה להצטרף למגמה, והיום טים דאנקן שחקן הפוסט היחיד בקבוצה ולפרקי זמן ממושכים למרקוס אולדריג' משחק בעמדה 5 עם קוואי לאונרד בעמדה 4. הורסטיליות של הספרס בעקבות ההבאה של לאונרד מעלה עניין רב ביכולת שלהם להתמודד עם הווריורס. אולדריג' מרווח את המשחק כמעט כמו דריימונד גרין, קוואי ב4 הוא יתרון משמעותי על בארנס ודני גרין יעשה את המוות לסטף קרי כשהוא מנסה להתפתל דרך חסימות בנסיון לראות אור יום. בינתיים זה נראה מרשים והספרס צמודים לווריורס כמה שאפשר להיות צמודים לקבוצה שעוד לא הפסידה השנה.

 

הדוגמא בעיני הכי בולטת למגמה היא השינוי שעבר על הבולס לעומת ההתעקשות של ממפיס. בשיקגו הבינו שהשיטה לא תביא אותם לארץ המובטחת, הם פיטרו את ת'יבודו על מנת להגביר את קצב המשחק, הורידו לספסל את ג'ואקים נואה והכניסו במקומו לחמישיה את מירוטיץ' כדי לרווח את המשחק. על אף שלקח לשחקנים זמן ללמוד את המערכת החדשה ואת התפקידים החדשים שלהם ולמרות שדרק רוז שוב נפצע, הבולס מחזיקים במאזן של 9 נצחונות מול 4 הפסדים במקום השלישי במזרח.
בממפיס מצד שני מסרבים להודות שאסטרטגיית הגריינד שלהם לא עובדת בכדורסל המודרני, הם עדיין עולים בחמישיה עם גאסול ורנדולף ביחד ועדיין משחקים כדורסל איטי שמבוסס על הכנסת כדור לפוסט כמעט בכל פוזשן. הם קיבלו שיעור ראשון כשחטפו 50 הפרש מהווריורס ואחרי פתיחת עונה כושלת הם הצליחו "להתאושש" ולגרד מאזן של 50% נצחונות. כדורסל איטי ומשחק פוסט פשוט לא יעיל מספיק ובטווח הארוך לא יכול לנצח את הכדורסל המודרני. ממפיס כנראה תצליח לחזור לפליאוף כי היא מאוד מוכשרת ומשחקת המון שנים ביחד, אבל חוסר ההתאמה שלהם ממחיש יותר טוב מהכל עד כמה אבד הקלח על שחקני הלואו פוסט המסורתיים.

זאת כמובן עד שיגיע המאמן שימציא מחדש את משחק הפוסט ויזכה באליפות. אז כולם יחקו אותו ונחזור לראות חפירות בצבע.