בשנים האחרונות התואר הזה מקבל יותר ויותר כבוד, ואפשר לשים לב ששני השחקנים האחרונים שנתנו סדרת גמר הגנתית אדירה, זכו גם בסופו של דבר בתור ה MVP של הפיינלס (לנארד ואיגואדלה). 

גרג פופוביץ' אמר את זה מזמן, כדי לקחת אליפות צריך שני דברים: לשחק כקבוצה, לרדת להגנה.

“Stop by stop by stop. Play aggressively. Sprint back on ‘D’ and pay attention to how we’re supposed to guard as a team” – Gregg Popovich

 

לא רק פופוביץ' הבין את זה, ולצד הספרס שנותנים עוד עונה הגנתית ברמות היסטוריות אפשר למצוא את אטלנטה שנמצאת כרגע בכושר מטורף הרבה בזכות הגנת ברזל (שנייה אחרי הספרס בדירוג ההגנתי) וגם גולדן סטייט שמתהדרת באחת ההתקפות הטובות ביותר בהיסטוריה היא עדיין קבוצת הגנה מצויינת (מדורגת חמישית). לאלו מכם שעדיין מתרפקים על שיקגו האדירה אולי שווה להזכיר שגם הם החזיקו 3 שומרים אדירים בחמישייה אחת: פיפן, ג'ורדן ורודמן כמובן. 

 

אז איך בעצם בוחרים את תואר שחקן ההגנה? במשך שנים התואר הזה היה שנוי במחלוקת והתבסס בעיקר על חטיפות, חסימות וכמות הנקודות שקבוצה ספגה במשחק. למרות זאת היום אנחנו מבינים שהמדדים המתקדמים יותר, אלו שמנרמלים את המספרים ל 100 פוזשנים הם הרבה יותר משמעותיים. שחקן ההגנה הוא לא בהכרח החוסם הטוב ביותר בליגה (חסן וויטסייד) או החוטף הטוב ביותר (תופתעו לשמוע שקארי מוביל גם כאן). אולי הוא למעשה השומר המגוון ביותר שיכול לשמור על כל עמדה במגרש (דריימונד גרין) או שאולי לא צריך להיות שומר כל כך מגוון, פשוט צריך להיות סטופר שנועל את ההגנה הקבוצתית באופן מושלם כמו קוואי לנארד?

 

אז זה בדיוק מה שאנחנו ננסה לברר ב 800 המילים הבאות, אבל לא לפני שנחמם קצת את האווירה עם קלאסיקה אמיתית:

 

כדי לתת קצת בסיס פרמטרי לדיון ההשוואתי, ריכזתי את כל הנתונים הרלוונטיים בטבלה אחת. קודם כל הדירוג ההגנתי האישי של השחקן, לאחר מכן הדירוג הקבוצתי (שמצביע למשל על כך שחסן וויטסייד לא כל כך משמעותי להגנה הקבוצתית כמו לנארד ודריימונד גרין לקבוצות שלהם) וכמובן קינחתי בנתונים המסורתיים של חסימות וחטיפות. כמות הנקודות שקבוצה ספציפית סופגת הוא פחות רלוונטי מכיוון שהוא מושפע מאוד מקצב המשחק של הקבוצה. 

שחקן ההגנה

 

כמעט נכנסו:

לברון ג'יימס (קליבלנד):

המספרים של לברון מראים שיתכן שגם השנה היה מגיע לו להכלל בחמישיית ההגנה. הוא מוריד את היריבים שלו ב 7.1% מהשדה. גם העונה הוא תורם הרבה גם בצד הריבאונד עם 7.5 ריב' למשחק מעמדת הסמול פורוורד וגם העונה אפשר היה לראות אותו שומר מגוון שחקנים מעמדות 1 עד 4 וגם מהלכי צ'ייס דאון מרשימים שהסתיימו בחסימות.

אז למה דווקא העונה הוא בחוץ?

כי השנה יותר מכל עונה אחרת זכורים מהלכים כאלה:

או כאלה:

שחקני הגנה גדולים לא משחקים הגנה מתי שמתחשק להם, והעונה יותר מכל עונה אחרת לברון פשוט לא היה מספיק עקבי הגנתית. המספרים החיוביים שלו קצת משקרים, מכיוון שבדקות רבות מדי ראינו את לברון שומר על השחקן שמחביאים במקום את הכוכב של היריבה. 

 

טים דאנקן (סן אנטוניו): 

קשה להאמין, אבל גם בגיל 40 דאנקן הוא אחד השומרים הטובים ביותר בליגה. אין לו חסימות מרהיבות כמו של חסן וויטסייד, דיאנדרה ג'ורדן או רודי גובר, אין לו מהלכי חטיפות יוצאים מהכלל אבל הדירוג ההגנתי שלו עדיין הגבוה ביותר בליגה. למעשה כל החמישייה של הספרס נותנת עונה היסטורית ובכל זאת דאנקן כרגע עם הדירוג הטוב מכולם. אם מנרמלים את המספרים שלו ל 36 דקות, אזי הוא חוסם 1.8 וחוטף 1.2 למשחק. רספקט לביג פונדמנטל. 

 

בלינק, טימי מראה ירידה טובה להגנה ואחלה חסימה:

 

אנדרה דראמונד (דטרויט): 

דראמונד הוא אזכור ראוי בעיקר בגלל שהוא חוסם לא רע בכלל, חוטף לא רע בכלל והריבאונדר הטוב בליגה (14.9 למשחק). למרות זאת הדירוג ההגנתי האישי שלו והקבוצתי שלו מראים שבינתיים זה עדיין לא זה. 

 

פול מילסאפ ואל הורפורד (אטלנטה):

מילסאפ והורפורד מובילים את אטלנטה לעונה מוצלחת ביותר ונכון לכתיבת שורות אלו אטלנטה נלחמת על המקום השלישי במזרח אחרי פתיחת עונה חלשה למדי. מצד שני, אטלנטה נחלשה השנה והתחושה היא שהם סה"כ בסדר, לא מרגשים במיוחד באף צד של המגרש. המספרים גם מספרים את אותו הסיפור. 

רודי גובר (יוטה): 

רודי גובר סיים את העונה שעברה בסערה ביחד עם יוטה כולה. הציפיות היו שהעונה הזו תפתח באותה תנופה ויוטה תעשה צעד גדול קדימה. ביחד עם ההיחלשות של המערב נוצר וואקום גדול למדי שיוטה יכלה והייתה צריכה לצעוד לתוכו. רודי החמיץ העונה לא מעט משחקים ולצד עלייה טבעית במספר הדקות שהעלתה גם את כמות הריבאונדים לא ראינו עלייה נוספת במספר החסימות ובאופן כללי גובר של העונה הנוכחית שומר פחות טוב מזה שראינו בסוף העונה שעברה. 

פול ג'ורג' (אינדיאנה):

ג'ורג' חזר השנה מפציעה לא פשוטה בכלל והיו לא מעט סימני שאלה סביב היכולת שלו לחזור לרמות הגבוהות שהיה בהן לפני הפציעה. הוא פתח את העונה בסערה ואפילו נכנס לדיון על ה MVP, אבל אז הגיע דעיכה מהירה מהצפוי וביחד איתו דעכה אינדיאנה כולה. כמו כן, העונה ג'ורג' שהיה מאז ומתמיד אחד השומרים הטובים ביותר באינדיאנה הוא כבר לא העוגן הראשי. יאן מהינמי הפך להיות שומר מצויין וזה שההגנה של אינדיאנה מסתמכת עליו יותר מהכל וגם מיילס טרנר הצעיר הראה המון ניצוצות בהגנה. דווקא לצד שניהם, היינו מצפים שג'ורג' ימצא את הזמן לנוח בהגנה ולשפר את הסטט' ההתקפיים או להפוך את ההגנה לנשק הסודי של אינדיאנה בדומה לתהליך שהתרחש בספרס. 

בינתיים זה לא קרה, אבל פול ג'ורג' הוא עדיין אחד החוטפים הטובים בליגה.

 

בולטים בהיעדרם:

אנתוני דיוויס ומארק גאסול. שניהם ביחד ולחוד חוו עונה מלאה בפציעות והחמיצו חלקים חשובים ממנה. כמו כן, נראה שגם כאשר הם שיחקו, לשניהם הייתה ירידה מאסיבית במספרים האישיים והקבוצתיים. 

 

 

במקום החמישי: דיאנדרה ג'ורדן (לוס אנג'לס קליפרס)

דיאנדרה מסיים עונה יחסית סולידית. המספרים שלו טובים עם 13.9 ריב' ו 2.3 חסימות. למרות זאת, אחרי קיץ מתוקשר מאוד אפשר לומר שהעונה שלו הייתה בעיקר נחמדה. דיאנדרה הוא עדיין שחקן היילייטס נפלאים ואחד המטביעים הטובים בליגה, בטח אם "מרים הקרנות" שלך הוא כריס פול. 

דיאנדרה עדיין קונה את הדקות שלו בצד ההגנתי הרבה לפני הצד ההתקפי והוא בלי ספק אחראי להצלחה של הקליפרס בהיעדרו של גריפין. 

למרות זאת, כל אלו שנמצאים מעליו נמצאים שם בצדק ובכלל כשחושבים על דיאנדרה רוצים לתת היילייטס לדאנק ואנחנו נמצאים כרגע בשיחה על שחקן ההגנה. 

 

במקום הרביעי: מרכוס סמארט, ג'יי קראודר ואייברי בראדלי

בוסטון נחשבת לאחת ההפתעות הנעימות של העונה. אחת הסיבות לכך היא צוות הבולדגים של הקבוצה. קשה מאוד להתעלם מסימן ההיכר של בוסטון ומצד שני קשה מאוד גם לבחור שחקן אחד שהוא זה שמנהיג את הקבוצה הכל כך סימטרית הזו. לכן אחרי שהחמישייה של אטלנטה זכתה בתארים אישיים בעונה שעברה החלטתי שגם אנחנו יכולים לתת לחבר'ה של בוסטון מקום משותף בחמישייה.

ההגנה של בוסטון היא אחת הקבוצתיות שיש וכמעט כל שחקן בקבוצה ראוי לאזכור מסיבות שונות, אבל בניסיון לנקז את המנטליות ההגנתית שלהם אפשר אולי למקד ולראות אותה קודם כל אצל כל מרכוס סמארט. הסיפור הוא שאצל סמארט אין יום לא טוב בהגנה, אין יום עייף ואין יום שאי אפשר להשתטח בו על הרצפה.

כאשר קראודר נפצע, סמארט היה הראשון להזרק לחמישייה מאוד נמוכה מתוך הנחה שהוא יכול להתמודד עם שחקנים שגבוהים ממנו ביותר מראש ומצא את עצמו שומר דקות ארוכות מאוד על שחקנים כמו קווין דוראנט.

המהלך הבא הוא אחד המהלכים הכי מאפיינים של סמארט שצולל לרצפה ולוקח את הכדור פעמיים משני אגדות כדורסל שונות, דאנקן ופארקר במהלך אחד:

כשסמארט משחק בכזו אגרסיביות קשה שלא להדבק בהתלהבות שלו ולכן הוא זה שזוכה לקרדיט על המנהיג ההגנתי של בוסטון. אה, ויש את הקטע הזה שהם ניצחו את גולדן סטייט והקשו עליהם מאוד במשחק נוסף שנגמר ב 2 הארכות. 

 

 

במקום השלישי: חסן וויטסייד (מיאמי היט), בזכות המספרים

וויטסייד נכנס הופיע פתאום באמצע העונה שעברה ומהר מאוד הפך ללהיט בגלל יכולת החסימה והריבאונד שלו. היום הוא כבר הפך להיות הציר שעליו מתבססת החמישייה השנייה והעליה שלו מהספסל נתנה להם איזון נוסף, כשהוא עדיין מקבל את הדקות שלו (30+ למשחק). 

פשוט אי אפשר להתעלם מהמספרים שלו. הוא מוביל את הליגה בפער עצום בכמות החסימות למשחק, אבל יותר מזה, פר 36 הוא חוסם מספר בלתי נתפס של 4.6 חסימות למשחק. היסטורית הוא מדורג רק במקום ה 30 בגלל תקופות שבהן שחקנים כמו מארק איטון, מאנוט בול וגם דיוויד רובינסון היו שולטים ברחבות, אבל אם משנים את החיפוש שלנו ל 15 העונות האחרונות אזי, הוא מדורג במקום השני אחרי סרג' איבקה שנתן עונה היסטורית ב 2011-2012 עם 3.7 חסימות למשחק. 

אבל לא מדובר רק בחסימות, וויטסייד הוא ריבאונדר מרשים עם 11.8 ריב' למשחק (רביעי העונה ולעומת 7.5 של איבקה באותה עונה היסטורית) ומייצר כמעט את כל הנקודות שלו בדומיננטיות מוחלטת מתחת לסלים.

 

אז למה רק מקום שלישי?

אחד המספרים המוזרים לגבי וייטסייד הוא הדירוג ההגנתי של מיאמי כשהוא על המגרש, והדירוג ההגנתי של הקבוצה כשהוא על הספסל. הבדל של 0.1 נקודות. איפה ההשפעה שלו? תזכרו שמי שמחליף אותו זה אמארי סטודאמייר, חור הגנתי ידוע. כשמסתכלים למשל על ג'אסטיס ווינסלו, רואים הבדל משמעותי( 98 איתו, 105 בלעדיו). אז למרות מספרי החסימות המרשימים, אם איתו או בלעדיו אין הבדל, האם אפשר לבחור אותו לשחקן ההגנה? השניים שמדורגים לפניו עושים הבדל גדול.

ראוי גם לציין שהאתר basketball reference מדרג אותו הרבה יותר גבוה ולמעשה הוא ראשון בליגה בדירוג ההגנתי, כן לפני דאנקן. 

https://www.youtube.com/watch?v=uAWDm82NwIQ

 

קואץ' מייק מנתח את הסיבות להגנה המוצלחת של וויטסייד:

 

במקום השני: דריימונד גרין (גולדן סטייט ווריורס)

מספרים: 13.9 נק', 9.6 ריב', 7.5 אס', 1.5 חט', 1.4 חס', ומקום ראשון בליגה במדד הפלוס מינוס עם 13.3+. 

נכון, לא כל המספרים קשורים לצד ההגנתי של המגרש אבל הם ממחישים באופן יוצא מהכלל את הוורסטיליות שלו ואת האופן שבו הוא משפיע על המשחק של גולדן סטייט. גרין הוא למעשה השחקן שמאפשר לגולדן סטייט לשחק את הרכב הסמול בול המהיר שלה והוא נכון להיום השחקן היחידי בליגה שיכול לשמור על כל העמדות. העובדה שהוא כל כך וורסטילי הגנתית מאפשר לנצל את המהירות שלו ויכולת המסירה שלו גם בצד ההתקפי והיא זו שהפכה את הרכב הסמול בול של גולדן סטייט לכל כך מרשים. 

 

גרין מגן על הטבעת עם 46.6% מרשימים למרות שהוא רק 2.01 ס"מ ושומר רוב הזמן על שחקנים שגבוהים ממנו בהרבה. בנוסף הוא מוריד את אחוזי הקליעה של היריבים שלו ב 5.6% וזה למרות שאפשר לראות אותו שומר על הרבה מאוד שחקנים במהלך משחק ספציפי.

בלינק הבא אפשר לראות איך הוא מתמודד עם שחקנים כמו טאונס שגבוהים ממנו בכמעט ראש שלם ויש להם יד רכה מבחוץ. גרין פשוט לא נותן לטאונס לדחוף אותו לתפוס עליו את העמדה שהוא אוהב ושם גוף לאורך כל המהלכים ההתקפיים של טאונס:

 

עוד נתון מרשים לטובתו של דריימונד גרין זו העובדה שהוא בדרך לעשות היסטוריה עם מדד הפלוס מינוס המצטבר הטוב ביותר בהיסטוריה (נכון לשורות אלו 1007+, ג'ורדן החזיק בשיא עם 980+ בעונת 95-96 הידועה). העונה שלו עד כדי כך מרשימה שיש כאלו שאפילו חושבים שלמעשה הוא ה MVP של העונה הסדירה ולא קארי.

 

אם כל זה לא מספיק, אז גרין הוא גם השחקן של גולדן סטייט שיצלול לרצפה וגם המנהיג הקולני שלהם.

 

 

אז למה בעצם גרין לא זוכה למקום הראשון?

כי הספרס נותנים השנה את אחת העונות ההגנתיות המרשימות שהיו להן אי פעם ולמעשה עד פגרת האולסטאר הם היו עם ה defensive rating הכי גבוה שראינו מאז עונת 2003-2004 שבה הספרס כמובן סיימו עונה הגנתית בלתי נתפסת עם דירוג הגנתי של 90.6 (העונה הם מובילים את הליגה עם 96.1). בעונה שבה הספרס שומרים כל כך טוב התואר חייב ללכת (שוב) לשומר הטוב ביותר כיום בליגה בעמדות 1-4. 

 

במקום הראשון: קוואי לנארד (סן אנטוניו ספרס)

 

לנארד נחשב לעוגן הגנתי אולי הכי חשוב של הספרס כבר כמה עונות. למעשה הוא זכה בתור ה MVP של הפיינלס בגלל תצוגת הגנה היסטורית על לברון ג'יימס. בנוסף הוא אמור היה להיות זה שלוקח את המושכות וההובלה של הקבוצה כבר בשנה שעברה, אבל רק העונה הוא באמת עשה את קפיצת המדרגה והפך להיות הכוכב של הקבוצה בשני צידי המגרש.

למרות שהוא עשה קפיצה התקפית משמעותית (21.1 נק' לעומת 16.5, 51% מהשדה לעומת 48%, 46% מהשלוש לעומת 35%, ו 88% מהקו לעומת 81% בעונה שעברה) הוא עדיין משחק באותה אינטנסיביות הגנתית שהפכה אותו לעוגן כל כך חשוב בספרס.

הדירוג ההגנתי שלו הוא מספר 2 בליגה, שני רק לטים דאנקן עם 93.8 (דריימונד עם 97.5 והשחקן הראשון שאיננו שייך לספרס). לנארד גם מחזיק במדד פלוס מינוס מרשים של 16.2 (שלישי אחרי דריימונד וקארי) ומוריד את היריבים שלו ב 5.6% למשחק. בנוסף לנארד מוביל את הליגה ב defensive win share עם 0.74. 

 

מסתבר שאנחנו לא היחידים שחושבים שלנארד הוא שחקן ההגנה של השנה וגם מערכת החדשות המאוד לא משוחדת של San Antonio Express News כבר נתנה לו את התואר.

מוטת הידיים הארוכה של לנארד מאפשרת לו לשמור על שחקנים נמוכים וזריזים ממנו כמו דמיאן ליליארד, ולעצור אותם גם אחרי שהוא איבד אותם:

 

ואם יש לכם קצת יותר כוח וסבלנות, אז בלינק הבא תבינו באמת למה לנארד הוא השומר הטוב ביותר בליגה כיום וגם התקווה האמיתית של הספרס להאט את גולדן סטייט. לנארד שומר כמעט בכל משחק על הכוכב של היריבה, ובהרבה מאוד פעמים על המנוע שלהם בעמדות הגארד (ליליארד, כריס פול, קיירי, קארי ועוד…), וכך זה נראה:

הבעיה הכי גדולה של שחקן ההגנה של השנה היא שבסדרת הגמר האמיתית (נו אתם יודעים, מה שיקרה במערב) הוא יפגוש את ה MVP המכהן וגם הנכנס (כנראה) ולמרות שהוא עשה עליו (ביחד עם דני גרין) עבודה לא רעה במשחק מספר 2. 

 

בראשם של רבים מאוהדי ה NBA חקוק דווקא המהלך הבא של קארי מהמשחק הראשון ביניהם. אז האם ההגנה היא באמת הצד שלוקחים בו אליפויות? הקרב בין קארי לקוואי יהיה זה שיכריע את מאמר הקלישאה.