את סדרת הכתבות הנבחר ולהיפך אולי קראתם ואולי לא. אחרי הגמר נשארנו עם הנבחר, הלא הוא לברון ג'יימס.

*בתמונה – סטף מוחא כפיים למלך.

 

אין ספק שהגמר היה מרתק, מרגש (גם עצב הוא רגש), מפתיע, והיווה שיא נוסף לעונה הזו. לברון ג'יימס מגשים את החלום ומביא את האליפות הנכספת לקליבלנד. הרבה מילים נשפכו בשנתיים האחרונות על לברון. הרבה קשקשת. במחי סדרה אחת, לברון מחק הכל. אותו דבר גם בצד השני של המשוואה, הצד שנעלם מהכותרת (הסדרה הייתה הנבחר ולהיפך) ונעלם מהגמר. אחרי עונה מופלאה, סטף קרי מסיים בגמר מגומגם, והרבה סימני שאלה. מהשחקן שכל העונה היה מדהים את הצופים, נשאר הבלגניסט שלא פוגע. כל העונה הוא זרק זריקות שרק תפסנו את הראש. מה הוא עושה? יופי של סל. בגמר נשארנו רק עם השאלה.

 

תוכנית המשחק של קליבלנד לגמר הצליחה מעל המשוער. קליבלנד הגיעה לסדרה הזו במטרה לעצור את הספלאש ברודרס, ששחקני המשנה ינצחו אותה. ליווינגסטון עשה את זה במשחק הראשון, גרין בשני. ברביעי הייתה התפרקות של התוכנית ההגנתית, אבל בסוף זה עבד. עם כל הכבוד לליווינגסטון וברבוסה, ואפילו גרין ואיגודלה, בשניות המכריעות של הגמר הזה, הכדור לא היה בידיים שלהם. הוא היה בידיים של סטף קרי, או לפחות השחקן שהתחזה לסטף קרי. סטף קרי האמיתי נעלם. בצד השני קליבלנד הלכה לבידודים, ולברון היה לברון. ההבדל משנה שעברה היה קיירי אירווינג, האיש שקלע את הסל שהכריע את סדרת הגמר. 

עכשיו חוזרים על המנטרה שאליפות לא מנצחים בשלשות.בעיני זה שטויות. מעבר לעובדה שקליבלנד ניצחה עם השלשה מלמעלה של קיירי, כנראה שאם גולדן סטייט הייתה מנצחת, היו כותבים לכם שבודדים לא מנצחים קבוצה. צריך לכתוב משהו, צריך איכשהו להצדיק את המציאות. אליפות מנצחת הקבוצה הטובה יותר, והעונה זו הייתה קליבלנד. הייתה לה תוכנית משחק מסודרת, היא הלכה איתה עד הסוף, ולא התביישה במה שהיא. היא שמה את הכדור בידיים של לברון וקיירי והסתכלה. היא שלחה את תומפסון להלחם על הריבאונד. היא תפסה, שרטה, ואחזה בקרי וקליי כדי שאלה לא יעשו את מה שהם יודעים. היא רצתה יותר. שחקני גולדן סטייט נראו שאננים, לא מפוקסים, ולא ראויים למעמד החל ממשחק 5.

 

מן הסתם יהיו אוהדי גולדן סטייט שיגידו שהליגה הכריעה את ההתמודדות עם ההרחקה של גרין.עם טעויות שיפוט כבר למדנו להתמודד. עם ההתערבויות של הליגה לא. כמו אותה הרחקה של אמארי סטדואמייר ב2007 שהרגה את פיניקס, גם ההרחקה של גרין הייתה החלטה של הליגה ולא של השופטים. נכון, ההרחקה נבעה מהתנהגות פרועה של גרין לאורך כל הפלייאוף, אבל הליגה שמה את עצמה בעמדה בלתי אפשרית. אם היא מרחיקה היא לא בסדר, ואם היא לא מרחיקה היא לא בסדר. אולי פשוט עדיף לה להשאיר את שיקול הדעת לשופטים. הרי יש להם כבר יעוץ תוך כדי משחק ואופציה לצפות בהילוכים חוזרים. למה צריך להוסיף התערבות אחר כך. בכל מקרה זה שקול לאוהדי הקאבס שטוענים שאילולא הפציעה של קיירי בעונה שעברה, קליבלנד הייתה זוכה באליפות. אלו סיפורים שיש להם 0 השפעה על המציאות. קליבלנד נצחה וזכתה באליפות.

 

בחזרה ללברון. אין ספק שהנצחון הזה מייצב אותו בין הגדולים ביותר. חלק שמו אותו שני, חלק שלישי. בעיני זה חסר משמעות. איך אפשר לשפוט את לברון מול ווילט צ'יימברליין ששיחק כדורסל בעידן אחר? איך אפשר להשוות אותו ללארי בירד? כולם גדולים, כולם חזקים. לברון יזכר עוד שנים רבות, וכמו הפרסומות שלו, אנחנו יכולים רק לשמוח ש"כולנו עדים". השחקן שהכריז על עצמו השחקן הטוב בעולם לפני קצת יותר משנה חזר והוכיח שהוא אכן כזה. חזק, בלתי עציר, חכם. היכולת שלו לשנות משחק היא מדהימה, בין אם זה דרך הגנה או התקפה.

היכולת שלו לקחת את הכוכב הגדול של הליגה ולגרום לו להראות כמו ילד קטן היא בלתי ניתנת לחיקוי

הוא כח בלתי נשלט בליגה. כמו שאקיל אוניל בזמנו, כמו וילט צ'יימברליין כמו אחרים. הוא אחד הגדולים. איזה בדיוק? תחליטו אתם.

 

וקרי? חייב לתפוס את עצמו בידיים. טוב ככל שיהיה בעונה הרגילה, מדהים ככל שיקלע, זה לא ימחק את הגמר הזה מהרזומה שלו. אם קודם MVP פיינלס היה נחמד, בפעם הבאה שהוא יגיע לשם (ואין סיבה שלא) זה כבר חובה. גולדן סטייט לא צריכה להתרגש יותר מדי מההפסד. בסופו של דבר היא הייתה הכי קרוב שאפשר. ופספסה. הקבוצה שלא פספסה העונה אף הזדמנות לשבור שיא, לחזור מהקבר ולהדהים, פספסה הזדמנות לעשות (עוד) היסטוריה. 88 נצחונות בעונה אחת. הכי הרבה אי פעם. וזה לא הספיק. זה לא הספיק כי הנצחון ה89 לא הגיע. אין ספק שמשחק 5 שינה את המומנטום, ואין ספק שעם גרין זה היה נראה אחרת. זה כבר לא ישנה כלום.

 

בסוף העונה הרגילה, דיברו על עייפות ואני טענתי שזה שטויות. טעיתי. גולדן סטייט הגיעה לפלייאוף עייפה מנטלית. בלתי אפשרי לשמור על פוקוס לאורך זמן ארוך כל כך. היא הייתה מפוקסת רוב העונה הרגילה. בפלייאוף היא הלכה לאיבוד. מול יוסטון ופורטלנד זה לא שינה כלום. מול OKC זה כמעט עלה לה בסדרה, אבל היא מצאה את הדרך חזרה. בשלושת המשחקים האחרונים זה פשוט נגמר. עכשיו הזמן ללכת הביתה ולעשות חשבון נפש. לחזור בעונה הבאה חזקים יותר.בין אם בארנס ישאר, או ילך, בין אם דוראנט יבוא או לא, בוב מאיירס הוכיח שאפשר לסמוך עליו. הוא ימצא פתרונות. קר ידע איך להתאים את המערכת.

 

אם יש משהו שהעונה הזו לימדה אותי, זו ענווה. כמה קל לכתוב, כמה קל לקשקש על המקלדת. יש לזה 0 השפעה על מה שקורה על המגרש, וכל תחזית נועדה לכשלון. אף פעם לא לקבור קבוצה, אף פעם לא להיות בטוח מדי. הפלייאוף התחיל מאכזב, והציפיות גם ככה היו נמוכות. הוא הסתיים בשתי סדרות ענקיות, שני מהפכים ענקיים, ומלך אחד.