המשתפר האמיתי

פרס השחקן המשתפר של השנה בNBA הוא הפרס שהגדרת הדרישות בשביל לזכות בו היא הכי קשה. זאת משום ש"משתפר" הוא עניין יחסי. בניגוד לפרסים אחרים, שמיועדים לשחקן הטוב ביותר בקבוצה מסוימת (שחקן, רוקי, שחקן ספסל), פרס השחקן המשתפר מיועד לשחקן שהשתפר הכי הרבה. הבעיה היא שיש הרבה סוגים של שיפור – שחקן קצה ספסל שהופך לשחקן חמישייה, שחקן חמישייה שהופך לאולסטאר, אולסטאר שהופך לאחד משחקני העילית של הליגה ושחקן עילית שהופך לשחקן ברמה היסטורית. קיום השוואה אובייקטיבית בין שיפור אחד למשנהו הוא כמעט בלתי אפשרי, וכשמוסיפים לכך את העובדה שבחלק מהמקרים הסיטואציה של השנה הנוכחית שונה בתכלית מזו של השנה הקודמת, מגיעים למצב שבו קשה עד בלתי אפשרי להגיע לזוכה מוסכם.

בשנים האחרונות המגמה היא לתת את הפרס לשחקנים שהיו שחקני חמישייה זוטרים והפכו לכוכבי קבוצתם. כך קיבלו את התואר ג'ימי באטלר, גוראן דראגיץ' ופול ג'ורג', וכך המועמד המוביל השנה הוא סי ג'יי מקולום. אצל השחקנים הללו השיפור הוא אמנם הכי נראה לעין, אבל לעיתים השיפור הוא לא רק תולדה של שיפור אמיתי, אלא גם של סיטואציה טובה יותר לשחקן. כך מקולום, למשל, נהנה מקידום משמעותי ברוטציה – בעונה שעברה הוא שיחק 15.7 דקות למשחק, כשהשנה המספר זינק ל-35. ההתקדמות שעשה מקולום עדיין לא מובנת מאליה, אבל הנתונים האלו מראים שאולי כדאי לקחת בחשבון גם שחקנים אחרים שעשו התקדמות מסוג אחר. אחד השחקנים האלה הוא קמבה ווקר.

הרכז של ההורנטס תמיד נחשב לרכז סולידי ואפילו מעבר לכך, אבל בדירוג הרכזים – עמדה עמוסה בשחקנים מצוינים – הוא תפס רק מקום טוב באמצע. בהתאם לכך הוא קיבל חוזה סולידי של 48 מיליון דולר ל-4 שנים – שוב במקום טוב באמצע ביחס ליריביו בעמדה ברחבי הליגה (ועדיין יותר מהחוזה הנוכחי של קרי). ווקר היה שחקן חשוב בשארלוט בשתי העונות האחרונות, אך לא היה כוכב הקבוצה, כשאל ג'פרסון משמש כאלפא דוג ומייקל קיד גילכריסט מתבסס גם הוא כאחד השחקנים המובילים. העונה, לעומת זאת, ווקר הוא הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה, שנמצאת כרגע במקום החמישי במזרח.

אז מה השתנה?

החיסרון הבולט של ווקר בשנותיו הראשונות בליגה היה הזריקה שלו לשלוש – עד העונה הנוכחית ממוצע הקריירה שלו עמד על 31.7% בלבד מחוץ לקשת, וכך היה קל מאוד לשמור עליו ולמנוע ממנו להגיע למקומות בהם הוא טוב – חדירות שמתבססות על אתלטיות. בקיץ, הוא ידע שכדי להתקדם לשלב הבא הוא חייב לשפר את האספקט הזה, ובילה שעות על גבי שעות במתקן האימונים עם מאמן הקליעות של שארלוט. ההבדל ניכר, כשהשנה ווקר קולע ב-38.1% מהשלוש. הוא השתפר הן בזריקות קאץ' אנד שוט (33.1% בעונה שעברה לעומת 44.2% השנה), והן בזריקות פול אפ (25.6% בשנה שעברה לעומת 33.2% השנה). הביטחון בקליעה מאפשר לווקר לזרוק הרבה יותר שלשות – ווקר זרק בכל העונה שעברה 276 שלשות, כשהעונה הוא כבר עומד על 349.

השיפור בקליעה של קמבה ווקר, יחד עם העובדה שקיד גילכריסט, נטל התקפי חסר קליעה לשלוש, נפצע ומיעט לשחק העונה, הפכה את ההתקפה של שארלוט לטובה הרבה יותר. בשנה שעברה שארלוט הייתה במקום ה-28 ביעילות התקפית, עם 97.6 נקודות למאה פוזשנים, בעוד שהשנה היא ביעילות התקפית של 104.2 (שווה למקום העשירי בליגה). ניקולה באטום וג'רמי לין, שהגיעו בקיץ, בתוספת קורטני לי שהגיע בטרייד דדליין, הופכים את עמדות הכנף לחזקות מתמיד בצד ההתקפי. לראשונה ווקר קיבל לצדו שחקנים שיכולים לרווח את המשחק, כשביחד עם מרווין וויליאמס בעמדה 4 והקליעה החדשה של ווקר, ההתקפה מורכבת לראשונה מארבעה שחקנים שקולעים שלשות באחוזים טובים (כולם מעל 34%).

השיפור בקליעה של ווקר נותן לו הרבה יותר חופש בהתקפה, וכתוצאה מכך גם מקל על שארלוט לייצר נקודות – אם בשנים עברו היה אפשר למנוע חדירות של ווקר בכך שהשומר היה הולך מתחת לחסימה ומשאיר אותו לשלשה פנויה, אותה קלע באחוזים נמוכים, העונה הוא מעניש:

מול שומרים שמכבדים את הקליעה שלו, הוא יכול לחדור לסל, או לכפות חילוף ובכך ליצור מאצ' אפ. הקליעה של חבריו לקבוצה מונעת מהשומרים שלהם לבוא לעזרה, וכתוצאה מכך ווקר קולע ב-49.4% בחדירות השנה, לעומת 41.6% בשנה שעברה. בסרטון למטה יש כמה מהלכים להמחשה:

ווקר משחק מעולה מאז האולסטאר, ואם לא דמיאן לילארד, אולי היו שמים לב אליו יותר. יש לו חלק גדול בכך ששארלוט ניצחה ב-12 מתוך 14 משחקיה האחרונים, במהלכם ניצחה הרבה יריבות שלה במזרח (ניצחונות על שיקגו, וושינגטון, ושני ניצחונות על אינדיאנה), ועלתה על חשבונן למקום החמישי בקונפרנס. ווקר לקח חלק חשוב בניצחונות הללו, כשהוא קולע מעל 25 נקודות ב-9 מהמשחקים הללו. העובדה שרשם שיפור גדול בלי שינוי בסיטואציה או העלאת דקות משמעותית אמורה לזכות אותו בתואר השחקן המשתפר, או לפחות לתת לו יותר קרדיט על יכולתו.