הדיוק בפרטים – פרק מתוך הספר 'הג'וקר לוקח הכל'

הטקסט הקרוב הוא פרק מתוך הספר 'הג'וקר לוקח הכל'. תימכו בהוצאת ספר סיפורי עונת 23-24, ליחצו על התמונה לעבור לקמפיין ההדסטארט.

יהיה ספר סיפורי עונת 23-24?

נקודת הפתיחה היא כישרון. אל ה-NBA מגיעים שחקני הכדורסל המוכשרים בעולם. האספקט הראשון לפיו קבוצת NBA תשפוט שחקן הוא זה שבו יש לו את היתרון היחסי הגדול ביותר על פני התחרות. אם זו תהיה קליעה, הגנה, הבנת משחק ועוד. באותה הנשימה יש לומר שכישרון לבדו לא יספיק כדי להפוך שחקן מבטיח לשחקן בעל קריירה ארוכה ב-NBA. בשביל זה צריך את מה שאנחנו מכנים 'מקצוענות': הקפדה על משטר דיאטה, מנוחה, אימונים, היכולת לקום יום אחרי משחק נוראי, או לחלופין משחק שיא, ולחזור לרוטינה, עקביות. אלו כל הדברים הקטנים שנעשים רחוק מאור הזרקורים ולרוב אנחנו, הקהל, לא מקדישים להם מחשבה. לפחות עד שזה מגיע למקרי קצה שהמדיה רוכבת עליהם. למשל מיליון הדולר שלברון מוציא בעונה על תחזוקת הגוף וההתאוששות. למשל מייקאוברים משמעותיים כמו זה של ניקולה יוקיץ', או לחליפין מקרים הפוכים כמו אורח החיים הבלתי ספורטיבי במופגן של זאיון. אם ההקפדה והירידה לפרטים הם מנת חלקם של כל שחקני הליגה, הקלעים הם כנראה הקפדניים מכולם.

יותר מכל אספקט אחר במשחק התמקצעות בקליעה מגיעה בזכות חזרות אינסופיות על אותה הפעולה. תכנות של הזיכרון השרירי והקפדה על הפרטים הקטנים ביותר, לא פלא, אם כן, שאלו שבונים את הקריירה על הקליעה שלהם נמצאים בקצה של סקאלת הקפדנות: ריי אלן אובחן כסובל מ- OCD (Obsessive Compulsive Disorder – הפרעת אישיות טורדנית כפייתית), מה שהביא אותו לעשרות אלפי זריקות זהות אחת לשניה מבחינת המכניקה שלהן. קייל קורבר היה עובר על צ'ק ליסט מנטלי של 27 נקודות בכל זריקה וזריקה. מחמוד עבדול ראוף, שאובחן גם הוא עם OCD, היה סופר רק 'קליעות נכונות' באימוני עונשין. 'קליעה נכונה' למי שתהה היא קליעה שנכנסה חלק ושהכדור חזר אל הזורק בעצמו בזכות הסיבוב של הכדור באוויר. ג'יי ג'יי רדיק, מקום 18 בקליעות מחוץ לקשת ומקום 19 בקריירה באחוזי השלשות, מחזיק גם הוא בשגרה קפדנית משלו.

בינואר האחרון רדיק ישב מול המיקרופון כאורח בפודקאסט של קוונטין ריצ'ארדסון ודריוס מיילס. ריצ'ארדסון, חברו לקבוצה לשעבר באורלנדו, סיפר איך התרשם מההתקדמות שהוא ראה מרדיק הצעיר מקיץ לקיץ ושיבח את מוסר העבודה שלו. אז רדיק לקח את זכות הדיבור "אתה אפילו לא היית לידי במהלך הפגרה. הפגרות שלי היו יותר קשות מהעונה אחי, וזו עובדה. זו סיבה מרכזית לפרישה שלי כי אני לא יכולתי להתמודד עם עוד פגרה כזו. הפגרה שלי הייתה שישה ימים בשבוע, שניים או שלושה אימונים ביום, שבת מנוחה, ביום ראשון לקלוע 342 זריקות בדיוק. כל יום ראשון בכל פגרה ב-13 שנה האחרונות"

ריצ'ארדסון קטע אותו "למה 342?"

רדיק, כנראה בטון ששמור לילדים שלו כשהם שואלים שאלות שנראות לנו המבוגרים מובנות מאליהן ענה "זה מאד פשוט בנאדם, יש שבע נקודות על המגרש. 20 קליעות מהמקום לשתי נקודות, 20 קליעות מהמקום לשלוש נקודות, שלוש עם כדרור לימין, שלוש עם כדרור לשמאל, פלוס 20 קליעות עונשין. זה מסתכם ב-342 קליעות". ריצ'ארדסון נראה עייף רק מהתיאור.

רדיק יועד לגדולה מגיל צעיר: כשהיה בן שבע ראה את כריסטיאן לייטנר קולע את סל הניצחון בגמר המכללות של 1992 מול קנטאקי. הוא הסתובב להוריו ואמר להם שכשהוא יהיה גדול הוא ישחק עבור ה'בלו דווילז'. הוא היה כוכב תיכונים בוירג'יניה, ואף נבחר לשחקן המצטיין בטורניר מקדונלדס היוקרתי, על חשבון חבריו לקבוצה, אמארה סטודאמייר וכרמלו אנתוני. מכללות רבות רצו לגייס אותו  אך נאמן לחלום הילדות שלו הוא התחייב לאוניברסיטת דיוק היוקרתית ורשם במדיה שנה ראשונה מוצלחת למדי. באמצע השנה השניה שלו תחת המאמן מייק ששבסקי, השנאה שספג מהקהל גרמה לו לשקול ברצינות פרישה.

דיוק נחשבת לאורך שנים בתור תוכנית לבנה ואליטיסטית, ורדיק היה נער הפוסטר של האוניברסיטה, שידועה ביריבות העמוקה שלה עם אוניברסיטת צפון קרוליינה. השנאה הזו לא הוגבלה לתחומי המגרש: רדיק סיפר שבמהלך אותה שנה הוא החליף את מספר הטלפון שלו 15 פעמים כיוון שכל פעם מישהו היה מדליף את מספר הטלפון שלו והוא היה מקבל עשרות שיחות נאצה באמצע הלילה, בכל לילה. רדיק נכנס לסחרור. הוא היה יוצא כל לילה למסיבות בקמפוס ומשתכר. הכישרון שלו היה רב כל כך שהוא נבחר לחמישיית המכללות השלישית, אבל זה לא הספיק לקבוצה שלו: דיוק הגיעה לפיינל פור אך שמטה בדקות האחרונות יתרון שמונה לקונטיקט של אמקה אוקפור ובן גורדון. רדיק החטיא שתי הזדמנויות בשניות הסיום. תחושת הכישלון של רדיק רק העמיקה כשקואץ' קיי קרא לו לשיחת סיכום עונה בה אמר לו 'לא זכינו באליפות כי לא היית ראוי להיות אלוף'.

רדיק הודיע לאנשי האוניברסיטה שהוא חוזר הביתה לפגרת הקיץ, למשפחתו הודיע שהוא נשאר באוניברסיטה להשלים סמסטר קיץ. במשך שבועיים הוא ישן אצל חבר על הספה, התעורר בשעות הצהריים, התחיל לשתות, יצא למסיבה, המשיך לשתות, חזר לפנות בוקר לספה וחוזר חלילה. בסופו של דבר אחד השחקנים האחרים של דיוק ראה אותו במסיבה ודיווח לששבסקי על המצב העגום בו נמצא כוכב הקבוצה. למחרת התייצבו בדירה של החבר שני עוזרי המאמן של ששבסקי. הם הכניסו את רדיק לרכב ונסעו ישר למשרד של ששבסקי. באותה סיטואציה, כריס קולינס, עוזר המאמן, אמר לו את המשפט שנחקק לו בזיכרון: "אתה יכול להמשיך לעשות מה שאתה עושה ולהצליח בדיוק, אבל הטרגדיה היא שלעולם לא נדע כמה טוב אתה יכול להיות".

צוות המאמנים בנה לרדיק תוכנית יומית מפורטת, לרמת השעות. הוא הבהיר לו שהם מעמידים לרשותו את כל המעטפת שאוניברסיטה ברמה של דיוק יכולה לספק: תזונאים, פסיכולוגים ועוד. השינוי צריך לבוא מרדיק עצמו. הוא התחייב לשינוי, נבחר לשחקן השנה במכללות בשנתיים הבאות ועמד בשתי מטרות שעמדו בפניו: לשבור את שיא הנקודות לשחקן בדיוק, ושהגופיה שלו, מספר 4, תעלה לתקרת האולם. הקיץ הזה לאחר שנתו השניה, והתוכנית הזו, הפכו את רדיק למי שהיה כמקצוען. רדיק הבין שהכוח נמצא בשגרה, בהרגלים. בירידה לפרטים. הדף עליו מפורטת התוכנית הזו, עדיין שמור אצל רדיק במחברת. זה היה המקום שבו התעוררה ברדיק ההערכה והרדיפה האובססיבית אחרי השליטה וההקפדה על הפרטים.

החשיבות שרדיק מעניק לפרטים לא מסתכם באימון הקליעות: הרוטינה שלו ביום משחק הייתה קבועה ברמת הדקות. הוא ידע בדיוק איזה חטיף יאכל לפני המשחק ומתי בדיוק הוא צריך להירדם לשנת צהריים כדי להתעורר, עצמאית, שעה וחצי לפני שהוא צריך לצאת לאולם.

הרוטינה פולשת גם לחיים האישיים: במשך שנים הוא מחזיק בשלושה זוגות נעליים זהות. אחד ליום יום, אחד לאירועים ואחד סגור ושמור בארון. ברגע שהנעליים של האירועים כבר לא נראות חדשות מהקופסה הוא זורק את נעלי היום יום, מעביר את נעלי הערב לדרגת יום יום ואלו ששמורות בצד הופכות לנעלי האירועים.

המעבר של רדיק לליגה לא היה חלק. הוא נבחר על ידי אורלנדו של דווייט הווארד במקום ה-11 בדראפט 2006. הוא מיעט לשחק בשנתיים הראשונות בהן התקשה פיזית לעמוד בעומס מול שחקנים אתלטים בהרבה. התפקיד של רדיק גדל בהדרגה משנתו השלישית, בה הקבוצה גם הגיעה לגמר, אך הוא נשאר מתחת לרדאר. ב2013 אורלנדו העבירו אותו בטרייד למילווקי. בקיץ מילווקי שלחה אותו בסיין אנד טרייד לקליפרס, זה היה השינוי המשמעותי בקריירה שלו.

בקליפרס רדיק הצטרף לקבוצת ה'לוב סיטי', שהתבססה על הפיק אנד רול של כריס פול עם בלייק גריפין או דיאנדרה ג'ורדן. רדיק קיבל על עצמו את התפקיד של המרווח של המשחק, וזה שדואג לנוע כל הזמן וכך מונע מהשומר שלו להגיע לעזרה. לראשונה בקריירה המקצוענית שלו רדיק הפך לשחקן חמישיה קבוע והקליפרס הללו היו הקבוצה האחרונה שניצחה את הווריורס לפני רצף הגמרים שלהם. העליה של הקבוצה מהמפרץ סגרה עבורם את החלון האמיתי לאליפות, והם מעולם לא עברו את הסיבוב השני. ב-2017 רדיק עבר להיות ה'ותיק' בחדר ההלבשה הצעיר של הקבוצה הכשרונית מפילדלפיה, אך החיבור הסתיים אחרי שנתיים שנחתמו בקליעה המפורסמת של קוואי לנארד ובדמעות של אמביד בירידה מהמגרש. רדיק עבר לתפקיד המנטור לצעירים בניו אורלינס בעונת הבועה ובאמצע העונה אחריה נשלח לדאלאס שהייתה התחנה האחרונה שלו בליגה. רדיק סיים את הקריירה בלי טבעת אליפות.

רוב הספורטאים שפורשים מוצאים את עצמם עומדים מול ריק, אבל רדיק התחיל להתכונן לקריירה שאחרי כבר כספורטאי פעיל. בקיץ 2015 הגיעה אליו הצעה לא צפויה: אדריאן ווג'רנובסקי, אז ביאהו, התחיל להקים פלטפורמה חדשה בשם 'הורטיקל' והציע לרדיק, שהיה מתחזק בלוג אישי עוד בימיו באורלנדו, להצטרף ככותב שמספק נקודת מבט ייחודית. ג'יי ג'יי שקל את ההצעה, אבל אחרי שנזכר בכמה שנא את משימות הכתיבה במכללה, סירב. כמה חודשים מאוחר יותר ווג' חזר אל רדיק עם הצעה חדשה: בוא תהיה שחקן ה-NBA הפעיל הראשון שיש לו פודקאסט. הפעם רדיק הסכים.

בקיץ 2017 ווג' עזב את יאהו, ורדיק עזב גם כן. הוא העביר את הפודקאסט שלו ל- Uninterrupted הפלטפורמה שהוקמה על ידי לברון ג'יימס ומאבריק קארטר כדי לאפשר לאתלטים שליטה על הנראטיב ולספק את הסיפורים מנקודת מבטם. רדיק יצר סרטון תיעודי שמתאר את העזיבה שלו את הקליפרס והתהליך שעבר בשוק החופשי, כשהוא מספק הצצה לזוויות שלרוב אנחנו לא נחשפים אליהן: הרצון של אשתו להתמקם בברוקלין. החיפוש אחרי חוזה ארוך טווח שלא יצריך ממנו לעקור את ילדיו. הרצון לשחק בקבוצה שמתחרה על האליפות, וכמובן משכורת שתשקף את תרומתו. החיפוש הסתיים עם חתימה על  חוזה לעונה אחת בפילדלפיה, לראשונה על תקן הותיק. במהלך הפקת הסרט הוא פגש את טומי אלטר, מפיק ויוצר תוכן, ויחד איתו הצטרף לאתר התוכן 'דה רינגר' בראשותו של ביל סימונס, שהפך לפלטפורמה החדשה של הפודקאסט. הפודקאסט של רדיק שודר במשך שלוש עונות ב'דה רינגר', וליווה אותו גם במעבר מפילדלפיה לניו אורלינס. ב-2020, קצת אחרי השבתת הליגה, החוזה בין הצדדים תם. במשא ומתן רדיק דרש את הזכויות עבור התוכנית, סימונס סירב, ורדיק הבין שהדרך היחידה שהוא יוכל באמת לקבל שליטה על התוכן ואת הזכויות על התוכנית היא אם יצא לדרך עצמאית. יחד עם אלטר, שכבר הפך למנחה שותף בפודקאסט, הוא הקים את חברת ההפקות 'שלוש ארבע שתיים' שנקראת כמובן על שם 342 הזריקות של ימי ראשון. כשה-NBA וניו אורלינס חזרו לבועה עלתה העונה הראשונה של הפודקאסט החדש של ג'יי ג'יי רדיק: 'הזקן והשלשה', מחווה לספר 'הזקן והים' של ארנסט המינגוויי. התוכנית הפכה מיד למוקד משיכה לקהל של ה-NBA שקיבל נקודת מבט מגוף ראשון על המתרחש בבועה.

הנוף של ה-NBA השתנה מאד בין הנקודה שבה רדיק התחיל את הפודקאסט ביאהו לבין העליה של 'הזקן והשלשה'. שחקנים רבים, בין אם שחקני הווה או עבר, התחילו פודקאסטים משלהם. גם ביניהם רדיק מספק נקודת מבט ייחודית. שחקני עבר כמו ריצ'ארד ג'פרסון וצ'אנינג פריי (הפודקאסט המצליח road trippin) מספקים הרבה פעמים יותר הומור מתובנות, שמות אחרים במדיה כמו גילברט ארינאס או קנדריק פרקינס נוטים לנחרצות וחיבה מוגזמת לכותרות פרובוקטיביות. רדיק שקול יותר. הוא שומר לרוב על טון מבודח בפודקאסטים שלו, אבל לא מחפש את הפאנצ'ים בכוח. הוא מעמיק בתשובות של האורחים שלו ודואג להגיע מוכן עם החומר. ובזמן שמנחים אחרים נמנעים משימוש בשפה מקצועית-טכנית מדי, רדיק אוהב לצלול עם האורחים שלו לתוך מהלכים ספציפיים ולתת להם לנתח אותם מזווית המבט שלהם.

זווית המבט שלהם אינה מוגבלת רק למגרש. העובדה שהיה שחקן פעיל עד לפני שנתיים ורשת הקשרים הרחבה שיש לו בליגה, הופכת את ג'יי ג'יי למומחה בענייני היום של השחקנים. במידה מסוימת הפודקאסט של רדיק הופכת להיות 'הפלטפורמה שלהם'. הוא רק האמצעי. וזה בולט במיוחד כשהוא מגיע אל במות מרכזיות יותר

אחרי הפרישה ממשחק פעיל רדיק התחיל לעבוד כאנליסט ב-ESPN במקביל לפודקאסט שלו וגויס לאחת מתוכניות הדגל של הערוץ 'פירסט טייק'. התוכנית, לאלו מכם שלא מכירים, מנסה לתת פרשנות קצרה (ולרוב שערורייתית) לאירועי היום בספורט. במקרים רבים ניתן לראות את רדיק מתעמת עם אחד מהפאנליסטים האחרים במגוון נושאים, שאת רובם אפשר לתמצת לכותרת 'הליגה כבר לא מה שהייתה פעם'. הנושא המדובר יכול להיות הקלעים הגדולים, השינוי בסגנון המשחק, נושא הלואד מנג'מנט, החוזים הגבוהים בליגה ועוד ועוד. כשמולו יושבים פרשנים ותיקים, שמעולם לא היו שחקנים, דוגמת סטיבן איי סמית' או כריס 'מאד דוג'. רדיק מבקר שחקנים או תופעות כשהוא מוצא לנכון, אבל לרוב הוא נמצא בצד של השחקנים. הטיעונים שלו מבוססים על נתונים ולא רק על סיסמאות. כשהוא סותר את הטענה לפיה בוב קוזי רכז טוב יותר מכריס פול בזה ש'בוב קוזי שיחק מול שרברבים וכבאים' הוא גם מצחיק אבל גם צודק.

צריך להודות שהדמות של רדיק קלה יותר לעיכול על ידי הצופה הלבן הממוצע ממעמד הביניים בארה"ב פשוט כי הוא לבן ובוגר אוניברסיטה יוקרתית. הוא מתנסח ברהיטות וברוב המכריע של המקרים הטונים שלו לא עולים לגזרת הצעקות כמו חלק מהפרשנים האחרים. הפרסונה שלו לא מאיימת כמו זו של קנדריק פרקינס אבל הוא גם לא נתפס כאתנחתא סמי-קומית כמו שאק או בארקלי. היכולת שלו לפרק את מה שקורה על המגרש בצורה שתהיה בהירה לאדם הממוצע הביאה את ESPN השנה לתת לו גם תפקידים בתור פרשן במגרש. מהצד השני הוא מקבל את הכבוד מהשחקנים, כאחד שדואג לדברר את האינטרסים שלהם, לא סתם הוא מתהדר ברשימה ארוכה של שחקנים פעילים שבאו להתארח אצלו בפודקאסט.

עונת הבועה ועונת 2021 שהייתה רוויה באיסורים בשל מגפת הקורונה השאירה אצל רדיק צלקות. בניגוד לשנים בהם שיחק בלוס אנג'לס ופילדלפיה, כשעבר לניו אורלינס משפחתו לא עברה אחריו. במשך הזמן בבועה הוא ראה את ילדיו רק דרך הפייסטיים וגם בעונה אחריה הצליח להתראות, פיזית, עם שני ילדיו ועם אשתו רק פעמים ספורות, בשל הגבלות הליגה. הוא הגיע עם דיוויד גריפין, המנהל המקצועי של ניו אורלינס, להסכם בעל פה לפיו אם ניו אורלינס יאבדו סיכוי ריאלי להגיע לפלייאוף, רדיק יקבל ביי-אאוט מהקבוצה ויהפוך לשחקן חופשי. התוכנית הייתה לעבור לאחת מקבוצות החוף המזרחי הקרובות לברוקלין. בהנחה שהיה כזה הסכם, גריפין הפר אותו. הוא שלח את רדיק מערבה עוד יותר, לטקסס. רדיק לא היה כשיר ב-100% וכך הקריירה שלו הגיעה לסיומה.

אולי כדי לפצות על הזמן האבוד עם המשפחה רדיק משלים את הפער עם הבנים שלו בדרך היחידה שהוא מכיר: הוא מאמן את קבוצת הילדים שלהם. בנו הבכור, נוקס, אפילו ניצח לאחרונה את ג'וש הארט בתחרות שלשות שתועדה לערוץ היו-טיוב של רדיק. מהצד השני הוא רוצה לחזור לליגה ולא רק כצופה מהצד: רדיק לא מסתיר את העובדה שמבחינתו אימון בליגה הוא רק עניין של זמן והזדמנות. מהבחינה הזו מעניין להשוות בינו לבין קלעי היסטורי אחר שעבר לתפקידים במדיה ובהמשך לאימון. כשסטיב קר פרש מהמשחק ב-2003 הוא הפך לאנליסט ב-TNT, במקביל ייעץ לפיניקס וב-2008 עבר לקדנציה קצרה ואומללה, מבחינתו, כמנהל מקצועי. ב-2010 חזר לעמדת הפרשן כשבמקביל הוא מאמן את קבוצת הנערים של בנו הצעיר. רק כשהילדים עזבו את הבית הוא התחיל לחפש אופציות בתור מאמן וגם אז ציין שהקרבה לבית משפחתו הייתה שיקול בהעדפה של גולדן סטייט על פני המעבר לניו יורק. גם רדיק מציין שהוא אינו שש לחזור ללו"ז המתיש של הליגה או להתרחק שוב מהבית, אבל הרעב למשחק ולשגרה שבאה איתו כבר מכרסם בו. הוא התראיין בשנה שעברה, בפרופיל די נמוך, לתפקיד המאמן של הסלטיקס כשאלו חיפשו מחליף בנוהל חירום לאימה יודוקה. הקיץ, כשהפרופיל התקשורתי שלו גדל, הוא התראיין אצל הראפטורס. התפקיד הלך למועמד אחר אבל רדיק יודע שמה שצריך לעשות זה לדבוק בשיטה.

וכמו קר, ששיחק תחת פופוביץ' ופיל ג'קסון ולצידם של מייקל ג'ורדן וטים דאנקן, גם רדיק דאג ללמוד כל הדרך מהשחקנים שלצידם שיחק. כריס פול וג'ימי באטלר לא בקליבר של דאנקן או ג'ורדן ואף אחד לא ישווה את דוק ריברס לפיל ג'קסון או את סטן ואן גנדי לפופוביץ', אבל רדיק אוסף את הפרטים הקטנים שהוא בוחר לאמץ. לפגישה לפני שחתם עם פילדלפיה, עם המאמן דאז ברט בראון, רדיק הגיע עם מספר תרגילים שאסף שיכלו לנצל את החוזקות שלו כקלעי כדי לסדר מבטים נוחים יותר לג'ואל אמביד. הוא שומר על קשר רציף עם מאמנו בדיוק לשעבר ונראה שהוא מתייחס לכל ראיון עם כל שחקן בליגה בתור שיעור.

באירוח אצל ריצ'ארדסון ומיילס רדיק סיפר "אני משתמש באנלוגיה הזו עם הילדים שלי כל הזמן: אם אתה רוצה למלא דלי במים, אבל אתה יכול להוסיף רק טיפה אחת בכל פעם אז האפשרות היחידה שלך היא להוסיף טיפה אחת בכל פעם שאתה יכול. אז בכל פעם שאתה נכנס לאמבטיית קרח, בכל פעם שאתה מרים משקולות, בכל פעם שאתה עושה אימון זריקות של שעה, בכל פעם שאני עושה את אימון הזריקות שלי לפני המשחק, בכל פעם שאני ממשיך לזרוק אחרי החימום לפני המשחק, זה הכל טיפות." הקשר עם השחקנים, ניתוחי המהלכים, ההתבססות על אנליטיקס ואפילו אימון קבוצות הילדים: כל הפרטים הקטנים האלו הן טיפות בדרך של רדיק להיות מאמן בליגה.