האם הוא באמת ה-MVP?

עבור אוהד ה-NBA הממוצע, זה שעוקב בעיקר אחרי קליבלנד ודייוויד בלאט ועומרי כספי, סטף קרי היה שם יחסית אנונימי עד לפני שנה. נכון לתאריך הזה לפני שנה, קרי נבחר בסך הכל פעם אחת לאולסטאר, הקבוצה שלו לא הגיעה אף פעם לגמר האזורי ולא הייתה לו כריזמה של סופרסטאר. שנה אחת עברה, וקרי הפך להיות אחד השחקנים המפורסמים בעולם. הוא השחקן שהחולצה שלו נמכרת הכי הרבה ברחבי העולם (אפילו יותר מלברון), הקבוצה שלו לקחה את אליפות ה-NBA וקרי עצמו זכה ב-MVP של העונה הרגילה.

 

מה גרם לשינוי הרדיקלי הזה? האם קרי נתן עונה לפנתיאון בעונה שעברה? מבחינה סטטיסטית, קרי לא רשם שיפור יוצא דופן. קרי קלע פחות נקודות (23.8 לעומת 24.0), מסר פחות אסיסטים (7.7 לעומת 8.5) והוריד אותה כמות של ריבאונדים (4.3) בעונה שעברה ביחס לעונה שלפניה, אבל עדיין הוא גרף את התואר שמסתכל על הסטטיסטיקות הללו בזכוכית מגדלת הכי גדולה שיש. אז מה בכל זאת השתנה?

 

הדבר הראשון שהשתנה זה היעילות של קרי. את המספרים של 2014/15 הוא עשה תוך כדי שהוא משחק כמעט 4 דקות פחות ביחס לעונת 2013/14. בעונה הזו הוא קלע באחוזים טובים יותר מהעונה הקודמת (התדפק על דלתות מועדון ה-40-50-90), הוא שבר את השיא של עצמו של שלשות לעונה רגילה (286) והוא היה השחקן שהניע את ההתקפה השנייה הכי טובה בליגה, והיה חלק בלתי נפרד מההגנה הכי טובה בליגה. זכוכית המגדלת אמנם מתמקדת באופן מסורתי בנתונים יבשים, אבל אין ספק שהיא בודקת עוד ועוד מספרים כל עונה, ובמירוץ הצמוד שהיה בעונה שעברה, הספקטרום התרחב למחוזות סטטיסטיים חדשים, שקרי היה מצוין בהם, כמו Effective Field Goals (היה השחקן היחיד בטופ 10 שהוא לא שחקן פנים או קייל קורבר), Secondary Assists (שני רק לכריס פול) ועוד.

 

אבל עוד דברים השתנו חוץ מהיעילות של סטף, ואלו היו לא פחות משמעותיים בבחירה שלו ל-MVP של העונה הרגילה, ואלו המגמות ב-NBA והיכולת של חבריו לקבוצה.

 

סטף קרי לא יכול היה לבחור זמן טוב יותר לשחק כדורסל. אם הוא היה משחק בניינטיז, סביר להניח שהקריירה שלו הייתה נראית כמו גרסה נמוכה יותר של רג'י מילר, אבל ב-2015, הוא אלוהים. היכולת של קרי לקלוע בעקביות שלשות וירטואוזיות תוך כדי כדרור במהירות של הכשת נחש, בעידן בו ערכה של שלשה ב-NBA עולה מהר יותר מערכה של דירה בבוגרשוב, היא מה שהופך אותו לכל כך מסוכן ולכל כך יעיל. זה גם מה שמאפשר לווריורס עליונות מנטלית נדירה, מכיוון שיש להם את האמונה שהם יכולים לחזור מכל פיגור בזכות השלשות של קרי וחבריו. והעליונות הזו הוכיחה את עצמה לא פעם בפלייאוף.

 

היכולת הזו מייחדת את קרי ביחס לכוכבי הליגה האחרים. אף שחקן אחר לא זורע פאניקה כה גדולה בהגנת היריבה כמו קרי, והיחידים שמתקרבים לרמה הזו הם לברון או קווין דוראנט. הפאניקה הזו מובילה למהלכים שבהם ההגנה מנסה ללכוד את סטף כדי למנוע ממנו זריקה לשלוש בעזרת דאבל-טים.

 

בעונה האחרונה הווריורס מצאו פתרון לניסיון המלכודת הזה, ולפתרון הזה קוראים דריימונד גרין. הפורוורד הורסטילי של גולדן סטייט קיבל אינספור כדורים מקרי במהלך העונה שהציבו אותו כמקבל ההחלטות בסיטואציה שבה ההתקפה של הווריורס נמצאת ביתרון מספרי (4 על 3) מול ההגנה, לאחר ששני שחקנים הלכו למנוע מסטף את הזריקה. גרין לרוב קיבל את ההחלטה הנכונה במצבים הללו.

 

לפעמים זה היה זריקה משלוש.

 

לפעמים זה היה הליכה אגרסיבית לסל.

 

ולפעמים זה פשוט היה מסירה נוספת לשחקן פנוי.

 

קבלת ההחלטות המצוינת של גרין (בעונה הרגילה, עוד מעט נדבר על מה שהיה בפלייאוף) האירה באור בוהק עוד יותר את קרי. הרי הקליעה של סטף היא אבן הדומינו הראשונה שהובילה למהלכים הללו. אבל אם היינו שמים שחקן פחות אינטליגנטי בתפקיד של דריימונד גרין, שחקן שלא היה מצליח לקבל ברוב המכריע של המקרים את ההחלטה הנכונה, כנראה שהיכולת של קרי לא הייתה משנה כל כך, כי לא היה מי שינצל את היתרון שהוא מייצר.

 

זו אולי הבעיה הכי גדולה שיש לי עם תואר ה-MVP של קרי. העובדה שהתפיסה שלנו כלפיו מושפעת מהיכולות של השחקנים שלידו. אבל תואר ה-MVP הוא באמת משהו יחסית משני, מעין סטוריליין שעוזר לנו לעקוב אחרי הליגה, אבל הוא לא הדבר החשוב באמת. מה שחשוב באמת זה הפלייאוף, מה שחשוב באמת זה אליפויות.

 

ובפלייאוף היו כמה דברים מעניינים. הראשון קרה בחצי גמר המערב, כאשר גולדן סטייט פגשה את ממפיס. בתחילת הסדרה קרי וקליי תומפסון לא פגעו בכלום, וההגנה של הגריזליז נראתה מוכנה לכל דבר, עד כדי כך שהגריזליז גנבו את יתרון הביתיות והוליכו 1-2 אחרי שלושה משחקים. אלא שאז סטיב קר עשה את ההתאמה ששמה את אנדרו בוגוט על טוני אלן, התאמה שטרפה את הקלפים ושינתה את כל מהלך הסדרה. מאותו רגע שטוני אלן יצא מהתמונה, משהו השתחרר במכונה של גולדן סטייט והם חזרו לשלוט, אבל חשוב לזכור שהשינוי בסדרה הגיע בזכות שינוי הגנתי, לא בזכות משהו שקרי עשה.

 

הדבר השני המעניין קרה בגמר. מת'יו דלבדובה הקשה מאוד על קרי, אבל הבעיה האמיתית של הווריורס הייתה שדריימונד גרין היה חלש במשחקים הראשונים של הסדרה. שוב פעם הווריורס מצאו את עצמם בפיגור 1-2 אחרי איבוד הביתיות, אבל שוב סטיב קר עשה התאמה, עבר להרכב נמוך שהתיש את הקאבס, ולקח אליפות. שוב, זו הייתה התאמה של סטיב קר ששינתה את הסדרה, לא משהו וירטואוזי שקרי עשה. הקאבס המשיכו לעשות דאבל-טים על קרי אחרי הפיק אנד רול, פשוט במשחקים האחרונים גרין כבר היה יותר בעניינים, היו לו יותר אופציות בהתקפה בזכות ההרכב הנמוך והקאבס היו עייפים יותר ויותר, מה שאפשר לקרי לחסל את הסדרה.

https://www.youtube.com/watch?v=jqb95bXp6C4

 

בשתי הסיטואציות הללו המערכת של הווריורס ניצחה. פעם אחת זה היה בזכות החולשה של היריבה (ממפיס), פעם שנייה זה היה בזכות הורסטיליות של הסגל (קאבס), אבל לא קיבלתי איזושהי תחושה שסטף קרי עצמו עשה משהו יוצא דופן בסיטואציות הללו. בשני המקרים הוא המשיך לשחק כרגיל, וחלקי הפאזל שמסביבו פשוט הסתדרו טוב יותר.

 

זו הסיבה שהשאלה הכי גדולה שיצאתי עמה מהפלייאוף האחרון היא מה היה קורה אילו ההגנה של היריבה לא הייתה נלחצת מסטף קרי? מה היה קורה אם לא היו יוצאים אליו לדאבל-טים כל פעם שהוא מתקרב לקשת השלוש? מה אז היה קורה להתקפה של גולדן סטייט? האם קרי היה מנצל את החופש היחסי ומפגיז שלשות אחת אחרי השנייה, או שאולי היינו מגלים משהו אחר?

 

מצד אחד, ברור שקרי מסוגל לחסל סדרה בעזרת שלשות. ראינו את זה מול דנבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף ב-2013. מצד שני, ברור מה קורה כשנלחצים מהשלשות שלו. זה שם את גרין בסיטואציה של 4 על 3 בדרך לעוד סל קל. אני לא בטוח מה האופציה הפחות טובה.

 

אבל מה אם תבוא קבוצה שתוכל להכיל את השלשות של קרי בלי להביא מולו עוד שומר? מה אם יש קבוצה שתהיה מסוגלת למנוע את הנפילה של אבן הדומינו הראשונה? האם יש קבוצה כזו? וגם אם יש, האם יש לה אומץ לשחק ככה?

 

האסוציאציה הראשונה שלי היא סן אנטוניו ספרס. קוואי לאונרד ודני גרין מסוגלים בהחלט להפריע לסטף קרי גם בהגנה אחד על אחד, בזכות האורך שלהם, ובניגוד לטוני אלן, אותם אי אפשר יהיה לעזוב בהתקפה. בנוסף, גרג פופוביץ' הוא אולי אחד המאמנים היחידים בליגה שיש להם את הביצים לא לשלוח דאבל טים על קרי כשהוא נמצא על קשת השלוש.

 

אז אולי קרי ידפוק כמה שלשות וירטואוזיות בסטפ-בק עם יד על הפנים, אבל לאורך סדרה, מול קבוצה כמו הספרס, האם זה יספיק? זו אחת השאלות הגדולות שגולדן סטייט וסטף קרי יצטרכו לענות עליהן בעונה הבאה.

 

בעונה שעברה כל הכוכבים הסתדרו בשורה עבור הווריורס. סגנון המשחק שלהם והתקופה בה הם משחקים התמזגו בצורה מושלמת, אבל לא פחות חשוב, הם נמנעו ממפגש עם קבוצות שיכלו לחשוף אותם. הווריורס לקחו את המערב מבלי לפגוש את שלוש הקבוצות הטובות ביותר בקונפרנס. לא אוקלהומה בריאה, לא סן אנטוניו ולא הקליפרס. לקבוצות הללו יש את הכלים כדי לעשות חיים קשים מאוד לווריורס. לאוקלהומה ולקליפרס יש את הכלים לעשות זאת דרך ההתקפה. לספרס יש את הכלים לעשות זאת גם דרך ההגנה.

 

העונה הסיכוי שהווריורס לא יפגשו את אחת מהקבוצות הללו הוא קלוש. גם בגלל חוקי הסטטיסטיקה, וגם כי שיטת הדירוג של הקונפרנסים שונתה. ראש בית לא מקבלת יותר שריון אוטומטי למקום הרביעי, כך שמקרים כמו הדירוג המזויף של פורטלנד בעונה שעברה יעלמו מהעולם, וזה יקשה יותר על הווריורס לקבל הגרלה נוחה בדרך לפיינלס. זו אחת הסיבות שהעונה הקרובה הולכת להיות מרתקת, כי בכל מקרה אנחנו זוכים. או שנזכה לראות את סטף קרי וגולדן סטייט משחזרים את היכולת מהשנה שעברה ומנצחים את היריבות החזקות של הקונפרנס, מה שיהיה מדהים. או שנזכה לראות את היריבות הללו מנצחות את האלופה ומעיפות את ה-MVP המכהן, מה שיהיה לא פחות מדהים.

 

בקיצור, יאללה שיתחיל כבר.