יש שחקנים שכל פעם שהם לובשים את המדים הלאומיים, הם הופכים למשהו אחר. לואיס סקולה, הוא אחד מהאנשים האלה. האיש שהייתה לו קריירה אירופאית מצויינת, וקריירת NBA סבירה, מוכיח שגם בגיל 35, לא נס ליחו. בימים אלו הוא מוביל את נבחרת ארגנטינה לגמר פיבא אמריקה שיערך הלילה. ארגנטינה תתמודד נגד ונצואלה, אבל את הפרס הגדול שתיהן כבר קיבלו, כרטיס לריו 2016. נצחון או הפסד הלילה, סקולה בגיל 35 כנראה יהיה הMVP של הטורניר. הממוצעים שלו עומדים על 21.9 נקודות ו10 ריבאונדים. ב8 מתוך 9 המשחקים של ארגנטינה, סקולה היה הקלע המוביל של הנבחרת.
הבעיה העיקרית שמגיעה בגילאי 30+ היא הירידה באתלטיות, במהירות, בזריזות. זה כנראה הסוד של לואיס, הוא מעולם לא היה אתלט גדול, והמשחק שלו מאז ומתמיד התבסס בעיקר על יסודות נכונים. חפירה בצבע, הטעיה, ועוד הטעיה, ועוד אחת. אוהדי מכבי יכלו לראות אותו לאורך תחילת שנות ה2000 עושה את זה פעם אחרי פעם נגד מכבי תל אביב. עד 2007 סקולה שיחק במדי טאו ויטוריה, וכל הגעה שלהם לארץ לוותה בשאלה איך עוצרים את לואיס סקולה. זה היה גם תור הזהב של הנבחרת הארגנטינאית. באליפות העולם ב2002 ארגנטינה הייתה מביאת הבשורה כאשר הייתה הראשונה לנצח את נבחרת ארה"ב הגדולה. זה קרה בשלב הבתים השני של האליפות. יוגוסלביה השלימה את העבודה והדיחה את ארה"ב ברבע הגמר. ארגנטינה נצלה את המומנטום והמשיכה עד הגמר, אבל הפסידה ליוגוסלביה והסתפקה במדליית הכסף. סקולה באליפות הבוגרים הראשונה שלו סיים עם 9.3 נקודות ו3.3 ריבאונדים. אותו טורניר שם את ארגנטינה על המפה, והציג לעולם את מאנו ג'ינובילי.
ב2004 הנבחרת הארגנטינאית הגיעה לשיאה באולימפיאדת אתונה. נצחון על נבחרת ארה"ב בחצי הגמר, והשלמת העבודה בגמר עם נצחון על איטליה. אם ב2002 נבחרת ארה"ב הורכבה מהדרג השלישי של הכוכבים בליגה (פול פירס הוביל את אותה נבחרת), הנבחרת של 2004 כבר הייתה עם שחקני הדרג הראשון, כולל אייברסון, לברון, דאנקן ועוד כוכבים. זה לא היה נצחון של מה בכך. באליפות הזו סקולה כבר היה בורג מרכזי בנבחרת עם 17.6 נקודות ו5 ריבאונדים. את הגמר הוא סיים עם 25 ו11.
ב2006 ספרד ודור הזהב שלה כבש את הפסגה באליפות העולם. מ2008 ארה"ב חזרה לשלוח את השחקנים הכי טובים שלה, ולקחת הביתה את הגביע פעם אחר פעם. סקולה תמיד שם, כמו גם ארגנטינה, אבל אין להם את הכלים להתמודד עם הנבחרות האלו. לא במקרה סקולה הוא הכוכב של הנבחרת עד היום. ארגנטינה לא מצאה יורשים לג'ינובילי, סקולה, נוצ'יוני, דלפינו, אוברטו, פריג'יוני. כולם כבר מעבר לשיא, קרוב יותר ל40 מ30, אבל עדיין משחקים כדורסל ואוהבים את המשחק, על אחת כמה וכמה כשזה במדי הנבחרת.
עם כל מה שסיפרנו פה, כנראה שההתאמה המושלמת לסקולה הייתה סן אנטוניו. שחקן שבנוי על יסודות, שחקן חושב, שחקן שפופוביץ' יאהב מהרגע הראשון. ואכן לספרס היו את זכויות הדראפט על סקולה, אבל הם ויתרו עליהן כדי לרדת בשכר ושלחו את הארגנטינאי ליוסטון. סקולה שיחק ביוסטון 6 עונות, בכולם שמר על ממוצע נקודות דו ספרתי. עונת השיא שלו הייתה 2010-11 בה קלע 18.3 נקודות והוריד 8.2 ריבאונדים. ב2012 יוסטון השתמשה באמניסיטי בשביל לשחרר אותו, אבל פיניקס הרימה אותו מהוייברס. גם בסאנס הוא המשיך לרשום ממוצע נקודות דו ספרתי. הרצון להתחרות שלח אותו לאינדיאנה ולספסל שלה. סקולה היה הסקורר מהספסל, אבל הבעיה העיקרית שלו הייתה ההגנה. הפייסרס שמרו חזק, וסקולה מעולם לא היה שומר גדול. בעונה האחרונה הוא כמעט חזר לממוצע דו ספרתי (9.7 נקודות).
חוסר האתלטיות פגע בו בעיקר בהגנה, אבל בהתקפה לא הייתה ללואיס בעיה לקלוע על שחקנים גבוהים ממנו, חזקים ממנו, מהירים ממנו. סקולה תמיד מצא את נקודת התורפה וידע ללחוץ עליה פעם אחר פעם. עם המון סבלנות, והמון הטעיות. זה לא שינה לו אם מדובר בסנטרים של היורוליג, או בחיות הצבע של הNBA. סקולה ידע לעשות דבר אחד טוב מאוד, למצוא את הטבעת. בעונה הבאה הוא ישחק בטורנטו, ואם יקבל את הדקות, הוא יחזיר בנקודות. הרמה בפיבא אמריקה אמנם לא גבוהה כמו בNBA, למרות שלואיס פגש שם כמה חברים (קלי אוליניק למשל), אבל משחקים יום אחרי יום, ואותם קשיים שהNBA מציג. הראפטורס בתור קבוצה בינלאומית אמורים לדעת לנצל אותו טוב יותר.
