אם ה-NBA היה מקביל לעולם המוזיקה, אז גמר המערב בין הרוקטס לווריורס היה כמו מפגש בין גאנז נ רוזס של תחילת שנות ה-90' לביטלס של 67'. וגם ההשוואה הזו עושה עוול לניגוד המוחלט בין הכדורסל הרדוקציוניסטי שמגיע מיוסטון לחבורה ההוליסטית מהמפרץ המוזהב. ויחד עם זאת, יש הרבה דימיון בין אקסל רוז, סלאש והצוות המסייע לג'יימס הארדן, כריס פול והיתר. הרוזס היו ממש טובים בשיאם, למעשה, הם היו הלהקה החמה ביותר בעולם בשנות ה-90', ויחד עם זאת, היה אפשר לזהות שיר שלהם ברגע, ולא משנה מאיזו תקופה. ידעת מראש למה לצפות. רביעיית המופלאים מנגד, ואני לא מתכוון לדוראנט, סטף דריימונד וקליי כרגע, היו אמנם מונהגים בידי שני מוזיקאים גדולים, אבל בכל רגע נתון כל אחד מהארבעה יכל להוסיף משהו משלו לקלחת. והדינמיקה הזו הייתה כנראה אחת הסיבות שהביטלס, למרות שכבר היו בטופ, הצליחו עם סרג'נט פפר להמציא את עצמם ואת הרוק מחדש.

הרוקטס, כפי שהודה דריל מוריי לאחרונה, אובססיביים לגבי גולדן סטייט, ועשו הקיץ את המהלכים שלהם במטרה להתמודד עם הלוחמים. אבל האובססיה הזו מתבטאת על המגרש באופן של "כל מה שאתם עושים, אנחנו נעשה הפוך". שימו לב לטבלה הבאה שמציגה את ההבדלים בין הקבוצות בממוצעים למשחק, כאשר בסוגריים המיקום של הקבוצה בפלייאוף:

הקטגוריה גולדן סטייט יוסטון
מסירות 323.2 (1) 224.7 (15)
חדירות לסל 20.5 (16) 52 (1)
זריקות מחצי מרחק (17 פיט ומעלה) 10.8 (2) 2 (16)
פיק-אנד-רול 22.3 (14) 39.9 (3)
יעילות בהתקפות מעבר (נקודות להתקפה) 1.25 (1) 1.1 (8)
יעילות ב set-offense 0.94 (11) 1.02 (2)

 

כמו שיר חדש של הרוזס, אנחנו יודעים בדיוק איך יוסטון תיראה בסדרה. יש כמובן תהיות לגבי הפרטים הקטנים: האם נראה יותר את הרכב המוות הנמוך או את קאפלה בסנטר, מי ישמור על דוראנט (ואת מי ישמור הארדן) ואילו שחקנים יצאו מהרוטציה במאצ' אפ הנוכחי, אבל התמונה הגדולה כבר ברורה. ההתקפה תהיה מה שהארדן ופול יעשו ממנה. דריל מוריי וד'אנטוני הינדסו באמצעות השניים הללו את יצירת המופת הגדולה ביותר שהאנליטיקס יכול לייצר, שניים משחקנים הכי טובים בליגה ב-Pick & Roll, שהופך במהרה לבידוד ברגע שהחילוף שההתקפה רוצה נעשה, מוקפים בקלעים ובגבוה שחותך לסל בחדות ומהירות. קווין אוקונור מסביר איך ה-ISO הללו הפכו לטובים ברמה היסטורית.

בזמן שהכדורסל של הרוקטס עובד על היתרונות שהם מביאים מהבית, הכדורסל של גולדן סטייט עובד על היתרונות שהיריבה מאפשרת. קבוצה שמגנה מול גולדן סטייט צריכה לקבל בכל רגע נתון החלטות משמעותיות, האם להביא שחקן נוסף על דוראנט, איך להכיל את התנועה ללא כדור של סטף וקליי, בעוד שההתקפה המיומנת של הלוחמים יודעת לזהות את היתרון שנוצר בסיטואציה וללכת אליו. הבעיה אצלם היא שהיעילות ההתקפית תלויה מאוד בשטף המשחק. לא סתם גולדן סטייט ראשונה בפלייאוף ביעילות בהתקפות מעבר, אבל בהתקפות עומדות קרובה יותר לתחתית. כאשר המשחק מתחיל להתפרק לגורמים, לפתע דריימונד גרין נזכר שהוא קלעי בינוני מינוס-מינוס (42% מהשדה בפלייאוף), קליי תומפסון לא קולע טוב מכדרור (39% אחוזים משוכללים לזריקה מכדרור לעומת 57% לזריקה ממסירה) ודוראנט עוד לא איפס את היד לשלוש (זורק כמעט 7 שלשות למשחק וקולע בפחות מ-30%). זאת עוד לפני שנזכרים ביעילות של הכלים המשלימים בווריורס, אנדרה איגודלה, קוון לוני, שון ליווינגסטון וקווין קוק.

איך גולדן סטייט תנצח?

הם פשוט צריכים לא להפסיד. כדי שגולדן סטייט לא יהיו בגמר, הם צריכים לפשל איפשהו. עם כל הכבוד לרוקטס, אין להם את הכלים לנצח קבוצה שניצחה 24 מתוך 27 המשחקים בפלייאוף מאז שדוראנט הגיע. 100% מסלי השדה של פי ג'יי טאקר בפלייאוף הגיעו כתוצאה מאסיסטים. 97% עבור טרבור אריזה ומתוך 64 סלי השדה שקלע קלינט קאפלה שניים בלבד לא הגיעו כתוצאה מאסיסט או מריבאונד התקפה. להבדיל, רק 12% מסלי השדה של כריס פול ו-17% מאלו של ג'יימס הארדן הגיעו כתוצאה מאסיסטים. לרוב הקבוצות אין שני שחקנים ברמה מספיקה כדי לשמור על השניים הללו, אבל לגולדן סטייט יש. על אף שכפי שזאק לואו כתב, סטף קרי כנראה יתחיל על כריס פול לפני שקר יתחיל להזיז שומרים, קליי תומפסון ואיגודלה יהיו השניים שייקחו על עצמם את מירב הנטל בסדרה. בעונה הרגילה, מגנים קלעו על קליי 30% מהשדה במצבי בידוד ו-22.5% על איגודלה. גם בחילופים אחרי הפיק-אנד-רול, ההרכב שיעמידו הווריורס אתלטי מספיק כדי להחליף מבלי לספק להתקפה של הרוקטס יתרון משמעותי. הלוחמים פשוט יזרקו בכל פוזשן מגן ארוך ואתלטי מספיק על הארדן ופול, ויזמינו אותם לעשות את המקסימום מולו. בהתחשב ביעילות הפוחתת של הארדן בפלייאוף, זה אמור להספיק.

בצד השני של המגרש, אין לרוקטס אף אחד שיכול לעמוד במאצ'אפ מול קווין דוראנט. הכינוי "מיסמאצ' נייטמייר" הודבק אי-שם בשנות ה-90' לדטלף שרמפ, אבל עושה רושם שאין שחקן שראוי לו יותר מאשר דוראנט. השילוב בין האורך, יכולת הקליעה והקלילות בתנועה הופך אותו לשחקן שכמעט בלתי אפשרי לשמור עליו. בעונה הרגילה, דוראנט סיים ב-15% העליונים בליגה כמעט בכל סוג מהלך התקפי, בין אם זה כמוביל כדור בפיק-אנד-רול, בבידודים, ספוט-אפים או בפוסט אפ. טרבור אריזה ינסה להאט את צעדיו בסדרה, אבל גם הוא יודע שכל מה שבכוחו לעשות זה לצמצם את הנזק. "אין דרך אחת להאט מישהו בגודל הזה ועם סט הכישורים הזה ברגע שהכדור בידיו", אמר אריזה לפני מספר ימים, "זה רק לעשות את זה קשה ולא נוח עד כמה שאפשר בשבילו".

סטף קרי חוזר מפציעה, והפער בין 100 ל-90 אחוז בכשירות שלו יכול להיות מה שיעשה את ההבדל. בארבעת המשחקים ששיחק, קרי היה השחקן שנע הכי מהר בווריורס, במהירות ממוצעת של 5.2 מייל לשעה. בהנחה ההגיונית, שבשמירה על קרי נראה את כריס פול, שומר ברמה היסטורית על הכדור, התנועה של סטף ללא כדור, מאחורי חסימות או בחיתוכים לסל, תיתן לו את האדג' על פול בן ה-33 ותפנה אותו לזריקה. עם קרי בתפוקה מלאה, כשהסיכוי לזכות ל-9 נקודות ב-3 התקפות רצופות על השולחן, אי אפשר לסגור משחקים מול גולדן סטייט עד שהם באמת נסגרים.

יש כמה אלמנטים שאנחנו יכולים לצפות להם בבטחה בסדרה, החל מהרכב המוות ועד לפיק-אנד-רול בין קרי ודוראנט, אבל כמו הביטלס, קשה לצפות מה יביאו איתם הווריורס הפעם. בתחילת העונה הקבוצה גילתה את הזריקה מחצי מרחק, זו שיוסטון נמנעים ממנה כמו דמרקוס קאזינס מפלייאוף, והשנה גולדן סטייט זורקים מהטווח שבין 10 ל-19 פיט 27 פעמים למשחק בפלייאוף (לעומת 17 בעונה שעברה, מקום ראשון בפלייאוף בפער גדול). הקבוצה הזו מתפתחת ומחדשת וגם בסדרה הזו אפשר לצפות להפתעה. אם יהיה צורך, כמובן.

איך יוסטון תנצח?

איך הרוזס יכולים להתעלות על הביטלס? אם סלאש ייתן את הסולו הטוב ביותר שלו ואקסל רוז את הופעת חייו. בהיבט הזה הייתי מתחיל דווקא עם כריס פול מבחינת חשיבות, לפני הארדן, מכמה סיבות:

  1. ההתעלמות של הארדן מהמיד-ריינג' מאפשרת להגנה לצמצם שטח כשהוא עם הכדור, להתמקד במניעת השלשה ואז לרדת למטה ולסגור את הסל. אי-אפשר להגן כך מול כריס פול. שימו לב לשוטצ'ארט של ג'יימס הארדן בפלייאוף אחרי פיק-אנד-רול

ועכשיו לשוטצ'ארט של פול באותה הסיטואציה

בזמן שהארדן זרק 18 פעמים בכל הפלייאוף מהאזור שבין קשת השלוש לרסטריקטד אחרי פיק-אנד-רול, פול זרק פי 3, 5.3 זריקות למשחק מהטווח. הנוכחות של פול מכניסה אלמנט חדש למשחק והופכת את ההתקפה של הרוקטס לצפויה פחות.

  1. קצב – גולדן סטייט ירצו לרוץ, יוסטון יעדיפו למצות כל פוזשן. כראוי לקבוצה שפילוסופיית המשחק שלה מבוססת מעבדה, הרוקטס יפעלו באופן שיטתי על מנת ליצור יתרון בכל פוזשן. משחק מהיר, לעומת זאת, יספק לגולדן סטייט את ההזדמנות לרוץ 8-0 עוד לפני שהספקנו לומר לוק ריצ'ארד אמבה א מוטה. ואין כמו כריס פול כדי לשלוט בקצב משחק.
  2. הגנה – למרות השיפור ההגנתי של הארדן, להשאיר אותו להתמודד מול התנועה ללא כדור של סטף או קליי יסתיים באסון מבחינת הרוקטס. את הארדן יחביאו על אחד השחקנים הגבוהים, בזמן שפול יצטרך להתמודד כנראה עם סטף. פול נמצא כבר שש שנים רצופות בחמישיית ההגנה של השנה. הוא שמר על נמוכים, הוא שמר על דוראנט במדי הקליפרס. הוא חוטף והוא שחקן שהגדולה שלו על המגרש היא באופי הלא מתפשר. כריס פול יכול לתת בסדרה הזו תצוגה הגנתית שתשנה את התוואי שלה.

בסדרה הזו יש יחסי כוחות ברורים, אבל סדרה היא גם עניין של דינמיקה. שני ניצחונות של יוסטון ישלחו את קר לחפש פתרונות, ויקשו על גולדן סטייט להיכנס לקצב. בשביל שזה יקרה, שחקני המשנה צריכים לאפס את הידית. אריזה קולע עד עכשיו בפלייאוף ב-38% מהשדה, אריק גורדון ב-34% וא מוטה ב-33%. יותר מזה, אריזה זרק בכל הפלייאוף שלשה לא חופשית אחת בלבד. הזריקות שיקבלו מול גולדן סטייט לא יהיו קלות יותר. אם הזריקות ימשיכו לא להיכנס ייתכן ונראה בסדרה את ראיין אנדרסון וג'ראלד גרין, וזה יגבה מחיר מהרוקטס בהגנה.

הטרייד-אוף בין הגנה להתקפה הוא שאלה משמעותית שד'אנטוני יצטרך להתמודד איתה. עקרונית, לרוקטס יש שני הרכבים שמסוגלים לעמוד הגנתית בקצב מול גולדן סטייט. ההרכב הראשון עם קאפלה בסנטר. יש אנשים שטוענים, משום מה, שקאפלה יהיה בעיה הגנתית בסדרה. אני לא מבין למה. לדעתי, הוא אחד הסנטרים האידיאליים לעשות איתם חילופים אוטומטיים. ההרכב השני הוא "הרכב המוות" של הרוקטס עם פי ג'יי טאקר בסנטר. וגם ההרכב הזה, מול דוראנט בפוסט, ייראה כמו נבחרת ישראל מנסה לשמור על אחד מהסנטרים האירופאיים של פעם. כל התאמה אחרת בעמדת הסנטר, בין אם מדובר בננה או אנדרסון, וגולדן סטייט יתקיפו אותם פוזשן אחר פוזשן. אריק גורדון, היוצר הנוסף של הרוקטס, מלבד הצמד עליו כבר דובר רבות, מוסיף מימד משמעותי להתקפה של הקבוצה, אבל לא מתקרב ברמה ההגנתית לאחד משלושת הפורוורדים. ד'אנטוני יצטרך לקבל החלטות קשות בסדרה.

ואחרון, מילה על ד'אנטוני. הוא מנגן את הרוק-אנד-רול שלו כבר עשור וחצי, מוביל קבוצות לעונות רגילות נפלאות ולאכזבות בפלייאוף. מדובר בהוגה כדורסל מהמעלה הראשונה, ומי שמקום הכבוד בהיכל התהילה כבר שמור עבורו. לצד זאת, ואוהדי הכדורגל אולי יקשרו את ארסן ונגר לתמונה, ברגעים המכריעים אמור להגיע השלב שבו המאמן מקריב את השיטה שהביאה אותו עד הלום על מזבח הניצחון. הקבוצות של ד'אנטוני רגילות למות יפה. האם אחרי עשור וחצי, אפשר כבר להסכים עם מאיר אריאל ש"מי שנדפק פעם אחת, לא יכול להיגמל מזה?".

התחזית: כאמור, לסדרות יש דינמיקה משל עצמן. על אף שפציעה אחת או אפילו יום קליעה מפתיע של הרוקטס במשחק 3, במצב של 1-1 בסדרה יכולים להפוך את הקערה, אני הולך עם פער האיכות של הלוחמים. 4-1 לגולדן סטייט.