משחק שביעי בסדרת גמר די דומה למשחק אחד ויחיד על התואר, דוגמת הסופרבול או גמר הגביע העולמי, ואם תרשו לי קלישאה אחת – משחק על כל הקופה.
דומה, אבל שונה, כי הקבוצות מביאות איתן למפגש הזה את המטען שצברו בכל ששת המשחקים הקודמים.
הן מביאות את העימותים וההתכסחויות בין השחקנים, את הטראש טוק, את המערכים הטובים והרעים, את השריטות והדחיפות ואת הידע מה מצליח ומה לא מול כל שחקן בקבוצה השניה, בהתקפה ובהגנה.
יתכן שגם שתי קבוצות שמגיעות לגמר "רגיל" מביאות איתן היסטוריה משותפת אבל היא תהיה מצומצמת יותר (נניח מפגש אחד בשלבים המוקדמים) או רחוקה יותר (מספר משחקים במהלך העונה הרגילה), ובוודאי פחות אינטנסיבית ואמוציונלית כמו אחרי שישה משחקים בתוך שבועיים.
אבל נראה לי שההבדל הכי גדול בין משחק שביעי למשחק גמר "רגיל" הוא המומנטום איתו מגיעות שתי הקבוצות למפגש המכריע. לגמר גביע מגיעות תמיד קבוצות אחרי ניצחון, במצב רוח מרומם ועם בטחון ביכולתן לזכות בעוד ניצחון אחד מכריע.
למשחק שביעי אחת הקבוצות מגיעה אחרי הפסד ולפעמים גם שניים, כמו השנה. כאן נוצר הבדל מהותי בין השחקנים בשתי הקבוצות, ביחוד בצד הפסיכלוגי והמנטלי.
זה אולי המפתח להצלחה וההבדל בין ניצחון והפסד במשחק שביעי – לאיזה כיוון כל שחקן יקח את המומנטום בו הוא נמצא. האם שחקני הקבוצה שניצחה במשחק האחרון ירכבו על גל הביטחון העצמי לעוד ניצחון אחד או ילקו בחטא היוהרה, ומנגד, האם שחקני הקבוצה המפסידה יקבלו זריקת מוטיבציה או יכנסו ל"מרה שחורה".
הכיוון שאליו ילך כל שחקן והרמה שהוא יציג יושפעו מאופיו ומאישיותו וגם מאיכות העבודה של צוות האימון עם כולם ביחד וכל אחד לחוד.
האם ההיסטוריה יכולה ללמד אותנו משהו על משחק שביעי?
מאז הגעתם של מג'יק ובירד לפני 36 שנים, ותחילת העידן המודרני בליגה, הגיעו רק שש סדרות גמר למשחק האחרון. ג'ורדן, למשל, לא נזקק מעולם למשחק שביעי בכדי לזכות באליפות. לעומתו דאנקן ומג'יק השתתפו בשניים כאלה (1-1), וגם עבור לברון זו תהיה הפעם השניה.
ב 2013 מיאמי ניצחה בבית את הספרס בשביעי, אחרי פיגור 3-2 בסדרה, ובזכות יכולת נהדרת של לברון ודווין וויד (95 – 88).
ב 2010 הלייקרס ניצחו בבית את בוסטון (84 – 79), למרות שפיגרו כבר ב 13 הפרש ברבע השלישי בזכות הגנה חזקה ומאמץ קבוצתי. גם הם חזרו מפיגור של 3-2 בסדרה.
ב 2005 הספרס ניצחו בבית את דטרויט (81 – 74) עם הופעה מעולה של דאנקן וג'ינובילי, אחרי הפסד במשחק השישי.
בשנת 1994 הרוקטס הפכו פיגור 3-2 מול ניו יורק ניקס לניצחון במשחק השביעי (90 – 84) ובסידרה כולה, בהובלתם של האקים אולוז'ואן וורנון מקסוול.
בגמר של 1988 הלייקרס ניצחו בבית את הפיסטונס בשני המשחקים האחרונים כדי לזכות בתואר. מג'יק, ביירון סקוט ובייחוד ג'יימס וורתי היו דומיננטיים במשחק השביעי (108 – 105).
אחת הסדרות הגדולות ביותר היתה ב 1984 והסתיימה בניצחון ביתי של הסלטיקס על הלייקרס (111 – 102). בוסטון הפסידה את השישי וניצחה בשביעי עם הופעה נהדרת של סדריק מקסוול. זו הסידרה היחידה שלא התנהלה במתכונת הישנה של 2-3-2.
האם אפשר להסיק מסקנות מהמשחקים הללו, ומה הדברים הבולטים?
הנתון הבולט ביותר הוא מימוש יתרון הביתיות. לא היה בסדרות הללו אפילו ניצחון חוץ אחד במשחק השביעי.
למעט שני המשחקים בשנות השמונים, כל האחרים הסתיימו בסקור נמוך, כשאף אחת מהקבוצות לא קלעה יותר מ 95 נקודות.
כל הקבוצות קיצרו את הרוטציה למינימום ההכרחי, עד כדי כך שבניצחון האחרון של מיאמי, רק ארבעה שחקנים קלעו והשיגו נקודות (אני לא מחשיב את אנדרסון שקלע 3 נקודות).
בדרך כלל הקבוצה המנצחת נזקקה לשני שחקנים לפחות שיובילו את המאמץ ההתקפי.
פעמיים מתוך ששת המשחקים ניצחה הקבוצה שהפסידה במשחק השישי, אם כי אף אחת לא הגיעה אחרי שני הפסדים רצופים כמו הפעם.
אז נכון שהמדגם הוא קטן ולא מייצג אבל בכל זאת תמיד אפשר ללמוד משהו מההיסטוריה.
ומה זה אומר על המשחק שלפנינו – כנראה כלום.
במשחק הזה הכל יכול להיות….
