בקושי הספקנו להתאושש מעונת 2019-20 מלאת האירועים שהסתיימה באוקטובר ואנחנו כבר עם הפנים לעונה הקרובה, שתהיה מקוצרת ותכיר לנו פיצ'ר חדש: טורניר פליי-אין על המקום השמיני בכל קונפרנס. בנוסף, נתחיל להתרגל לנציג החדש שלנו מעבר לים, דני אבדיה, ולשלל פנים מוכרות בקבוצות חדשות. אז אילו הפתעות מחכות לנו הפעם? ב-23 בדצמבר נתחיל לגלות.
לקראת פתיחת עונת 2020-21, הכדור הכתום עם פרויקט קבוצה ביום.
הקבוצה היום: דנבר נאגטס
נשארו: ניקולה יוקיץ', ג'מאל מארי, מייקל פורטר ג'וניור, פול מילסאפ (חתם מחדש) , ויל בארטון, גארי האריס, מונטה מוריס, בול בול, פי.ג'יי דוזייר.
עזבו: מייסון פלאמלי (דטרויט), ג'רמי גראנט (דטרויט), טורי קרייג (מילווקי), נואה וונלה (חופשי).
הגיעו: פאקונדו קאמפצו (חופשי), ג'מייקל גרין (חופשי), איזייאה הרנשטיין, אר.ג'יי האמפטון (דראפט), זיק נאז'י (דראפט).
חמישייה משוערת: ג'מאל מארי, גארי האריס, וויל בארטון, מייקל פורטר ג'וניור, ניקולה יוקיץ'.
ספסל: פול מילסאפ, מונטה מוריס, ג'מייקל גרין, פאקונדו קאמפצו, בול בול, איזייאה הרנשטיין, אר.ג'יי האמפטון, זיק נאז'י.
המהלכים הגדולים של עונת 2019-20:
אז מה היה לנו שם?
"ועכשיו, מה עכשיו? עכשיו הזמן להוכיח". אלה היו המלים שכתבתי בפריוויו על דנבר לקראת העונה שעברה. אז נתחיל מהסוף. אין סימן שאלה אחד לגבי דנבר שלא נענה בסימן קריאה מהדהד. ממוניטין של קבוצה רכה הנרטיב השתנה לקבוצה לוחמת עם אופי של קונטנדרית. בשנתיים האחרונות דנבר הגיעה 4 פעמים למשחק מספר 7, 3 פעמים היא יצאה עם ידה על העליונה. בפלייאוף האחרון הצליחה פעמיים לחזור מפיגור 3-1 בשתי סדרות שהיו נראות גמורות לגמרי. לא יודע כמה אנשים הימרו על גמר מערב של הנאגטס טרום העונה, אבל גם האוהדים האדוקים ביותר לא נתנו להם סיכוי דקה לסיום המחצית הראשונה במשחק מספר 5 בחצי גמר המערב נגד הקליפרס, בפיגור 3-1 בסדרה ו-16 במשחק. ואז התחיל (שוב) הקסם. קל מאוד לתת את עיקר הקרדיט על הקאמבק המפואר של הנאגטס דווקא להתמוטטות מנטאלית של הקליפרס, ובעוד שבהחלט היה לזה משקל, הנאגטס הראו שוב כמה הם קבוצה עם חוסן מנטאלי אדיר, ומעבר לרמת המשחק המאוד גבוהה של יוקיץ' ומארי בסדרה הזאת צריך לתת את הקרדיט למייק מאלון על הגמישות בה הוא ניהל את המשחקים. ההרכב שסגר את המשחק היה שונה בכל משחק, בהתאם למה שעבד באותו המשחק. היה לו אומץ רב ללכת עם מונטה מוריס ומייקל פורטר ג'וניור בערב אנמי של 0 נק' ו 0/2 מהשדה בסוף משחק על חשבון גראנט ומילסאפ, שקלע 14 נק' ברבע השלישי והיה סיבה מרכזית לקאמבק, ופורטר גמל לו בשלשה שהעלתה את התוצאה להפרש 5 דקה ו-11 שניות לסיום, כששניהם למעשה קולעים את 9 הנק' האחרונות של הנאגטס במשחק. הסוף של הסדרה הזאת ידוע, גם ההמשך, נגד הלייקרס, שם לנאגטס לא היו מספיק פתרונות, והעונה הזאת נגמרה עם טעם מתוק והמון ציפייה להמשך.
אבל איך הנאגטס הגיעו לשם?
בניגוד לשנתיים לפני, שם החמישייה של הנאגטס לא הצליחה להישאר בריאה, השנה סוף סוף לא היו פציעות משמעותיות לאורך רוב העונה הסדירה. למעשה, החמישייה הפותחת שיחקה הכי הרבה דקות בליגה, יותר מכל חמישייה אחרת. בארטון, שכבר הראה שהוא מסתדר היטב ומתאים כסמול פורוורד הפותח חזר ליכולת הנהדרת שלו מלפני שנתיים (ונתן מספרים כמעט זהים ביעילות מאוד דומה, 15.1 נקודות לעומת 15.7 ב 52.3% אפקטיבי לעומת 52.8% שנתיים לפני) ומעבר לכך, הראה שיפור הגנתי מרשים. למרות המשך הדעיכה של מילסאפ, הוא עדיין היה שחקן מאוד חשוב (נט רייטינג חיובי של 9.3, הכי גבוה בקבוצה בפער, לעומת 1.3- כשהוא לא על המגרש) עם תיאום נהדר עם יוקיץ' (פער של 8.1 נק' פר 100 פוזשנים כשיוקיץ' על המגרש עם מילסאפ לעומת כשיוקיץ' על המגרש בלי מילסאפ). גם גארי האריס, למרות שלא הצליח לשחזר את היכולות ההתקפיות שלו מעונת 17-18 וכנראה כבר לא יחזור להיות אותו קלע יעיל, היה משמעותי בפן ההגנתי, כשהוא שומר על השחקנים שלו על 5.5% פחות מהממוצע שלהם מהשדה. יחד עם יוקיץ' ומארי הם הרכיבו כאמור את החמישייה ששיחקה הכי הרבה דקות בליגה, בהצלחה נהדרת עם נט רייטינג חיובי של +7.7.
אבל לא הכל עבד חלק בנאגטס. הספסל, שהיה אחד הדומיננטיים בעונה שעברה נחלש. מאליק ביזלי וחאונצ'ו הרננגומז נשלחו בטרייד למינסוטה באמצע העונה תמורת מה שבסופו של דבר אפשר להגדיר כבחירת סיבוב ראשון. ג'רמי גראנט, שעל פניו היה אמור להיות התאמה נהדרת ליד יוקיץ', אמנם המשיך להתקדם סטטיסטית פר דקה, אבל ההגנה איתו במקום עם מילסאפ על המגרש פשוט לא עבדה ( 103.2 נקודות ספיגה פר 100 פוזשנים עם מילסאפ לעומת 114.3 נקודות פר 100 פוזשנים כשגראנט משחק עם ארבעת הפותחים במקום מילסאפ). נקודת האור הייתה השילוב של מייקל פורטר ג'וניור ברוטציה, שהתרחב ככל שהעונה התקדמה. אם בתחילת השנה קיבל דקות בודדות כל משחק, החל מסוף דצמבר כבר קיבל דקות משמעותיות של שחקן רוטציה לגיטימי, ולפחות התקפית הבהיר למה הוא נתפס ככישרון כל כך גדול. התדלדלות הספסל לא האטה את הנאגטס שנראו פנטסטי והיו במקום השלישי במערב, צמודים לקליפרס שבמקום השני. ואז הליגה עצרה.
כשחזרה הליגה לבועה מצב הבריאות השתנה ממש לרעה. מארי (האמסטרינג), האריס (ירך) ובארטון (ברכיים) לא חזרו כי נפצעו. בארטון, שהצליח לשמור על עצמו בריא כל העונה כמעט, לא חזר ופספס את כל שארית העונה והפלייאוף. הפציעות האלה היו חשובות מאוד להתפתחות של הנאגטס כקבוצה, כי ללא שלושת שחקני החמישייה הקבוצה נסמכה על היכולת של מייקל פורטר, שהתפוצץ עם 4 משחקים רצופים של 37,30,27 ו-23 נקודות. ללא הפציעות האלה ההתפתחות של פורטר אולי הייתה לוקחת קצת יותר זמן ולא היינו מדברים עליו כאחד השחקנים המובילים בתחזיות לשנת פריצה בעונה הקרובה. אבל לפציעות האלה היה גם מחיר, וב-3 משחקי הבועה האחרונים טרום העונה הנאגטס הפסידו ונראו מאוד פגיעים.
וכך גם התחילה סדרת הסיבוב הראשון נגד הג'אז. אמנם הנאגטס ניצחו במשחק הראשון, בזכות יכולת משופרת של מארי שחזר מהפציעה, אבל המחסור בבארטון והאריס היה ניכר בעיקר בהגנה, שם הם לא מצאו שום פתרון למיטשל, שקלע 36.3 נק' בממוצע למשחק בסדרה. ההמשך ידוע, ולאחר פיגור 3-1 בסדרה ג'מאל מארי נתן שני משחקים עצומים, וביחד עם היכולת המשופרת בהגנה, שנבעה לא מעט מהחזרה של האריס שהצליח להאט את מיטשל, הנאגטס הראו (לראשונה) את חוסנם המנטלי וחזרו לניצחון דחוק בסדרה.
קיץ חם
המטרה המרכזית של הנאגטס בקיץ הייתה להחתים מחדש את ג'רמי גראנט, שלאחר סדרת גמר מאוד מרשימה המניות שלו עלו באופן דרמטי והיה ברור שלא ינצל את אופציית השחקן שלו. במהלך מפתיע במיוחד, גראנט החליט לחתום בדטרויט על חוזה של 60 מליון דולר ל-3 שנים. החלק הבאמת מפתיע בסיפור הוא שהנאגטס השוו את ההצעה של דטרויט, אבל גראנט כאמור בחר למקום בו יוכל לבוא לידי ביטוי התקפית טוב יותר מאשר בנאגטס העמוסים. את אותה הדרך לדטרויט עשה גם מייסון פלאמלי שחוזהו נגמר ולא חודש.
מי שכן קיבל הארכת חוזה היה מילסאפ (10 מליון לשנה), שעם העזיבה של שני הגבוהים ימשיך להיות חלק חשוב מהרוטציה, גם אם יעלה מהספסל. בנוסף, בשביל לכפר על האובדן של גראנט הוחתם ג'מייקל גרין על חוזה של 15 מליון דולר לשנתיים. גרין, פאוור פורוורד שהולך לספק את עיקר הפונקציות שנדרש למלא ג'רמי גראנט, לשמור על שחקני פנים וסמול פורוורדים מאסיביים מצד אחד ולקלוע שלשות פנויות מצד שני (ב-4 העונות האחרונות גרין לא ירד מ-38.7% מהשלוש). מבחינת ערך פר חוזה החוזה של גרין לדעתי הגיוני יותר מהחוזה שגראנט סירב לו.
בנוסף אליהם הוחתם הרכז הארגנטינאי המרגש פאקונדו קמפאצו מריאל מדריד, שלמרות גובהו (1.78) נחשב לשחקן הגנה טוב ויהיה מעניין איך יתמודד עם היכולות הפיסיות של שחקני הליגה הטובה בעולם.
גם איזייאה הארנשטיין, הסנטר הצעיר הוחתם כגיבוי נוסף לעמדות הפנים.
בדראפט הנאגטס בחרו באר.ג'יי האמפטון ובזיק נאג'י במקומות ה-22 וה-24.
כדי לפנות מקום בסגל לכל השחקנים החדשים ויתרו ולא חידשו חוזה לטורי קרייג, שחתם על חוזה מינימים במילווקי.
ועכשיו, מה עכשיו?
לעונה הזו מגיעים הנאגטס בגרסה הטובה ביותר של עצמם עד כמה. אמנם האובדן של ג'רמי גראנט משמעותי, אבל צריך לשים אותו בפרופורציה. בעונה הסדירה השילוב של גראנט היה רחוק מלהיות אופטימלי ובחלקים גדולים של הפלייאוף התפקיד שלו לא היה מרכזי, עד סדרת הגמר, וגם שם, למרות משחקים טובים מאוד ותפקוד קריטי בהגנה, הקליעה שלו הייתה מאוד לא יציבה (קלע את השלשות הפנויות שלו ב-18.8% עלובים, 3/16 לאורך הסדרה).
מלבד גראנט, אף שחקן משמעותי לא עזב את הקבוצה, שעברה קיץ שקט וסולידי, כראוי לקבוצה צעירה שמשתפרת מעצם הניסיון והבגרות ששחקניה רוכשים. צריך לזכור שקבוצת העונה הסדירה שסיימה עונה שעברה במקום השלישי, זאת קבוצה עם גרסה הרבה פחות דומיננטית של ג'מאל מארי, שכשחזר לבועה אחרי הפציעה היה נראה מאוד מרשים פיסית, ולקח סוף סוף את הצעד הדרמטי שציפו שייקח קדימה. מארי של הפלייאוף לא מזכיר את השחקן הלא מאוד יעיל של העונה הסדירה שעברה (18.5נק' ב-55.9% טרו שוטינג לעומת 26.5 נק' ב-62.6% טרו שוטינג בפלייאוף), והואיל ומדובר בשחקן צעיר, עדיין רק בן 23, סביר מאוד להניח שהצעד הזה קדימה אינו סתם סטרץ' טוב אלא שיפור טבעי שלו כשחקן.
אבל מי שאמור לעשות את ההבדל השנה זה אחד המועמדים העיקריים לעונת פריצה בליגה, מייקל פורטר ג'וניור. התקפית, פורטר ג'וניור הראה כבר יכולות מרשימות בעונה שעברה, עם מספרי פר 36 של מעל 20 נק' ו-10 ריב' למשחק, ביעילות מאוד מרשימה (61.7% טרו שוטינג בעונה הסדירה), ומה שמרשים לא פחות זה שהוא הצליח לשמור על היעילות גם בפלייאוף, שם סיים עם ממוצעים מעודדים של 11.4 נק' (ב-60.2% טרו שוטינג) ו – 6.7 ריב'. הבעיה אצל פורטר בצד השני של המגרש, שם היה כל כך לא מחובר הגנתית שמאלון נאלץ לספסל אותו יותר ככל שהפלייאוף התקדם. אבל גם פורטר מבין שללא שיפור הגנתי דרמטי הוא לא יקבל את הבמה ברגעים החשובים, לא אצל מייק מאלון, וכבר התבטא שהוא רוצה להיות השחקן ששומר על הכוכב של הקבוצה היריבה.
התקפית, עם שילוב של מארי, יוקיץ' ופורטר, דנבר מעמידה את אחת החמישיות המסוכנות בליגה. אמנם מאלון טען שרק המקומות של יוקיץ' ומארי סגורים בהרכב, אבל קשה להאמין שגם אם פורטר לא יפתח את השנה בחמישייה, הוא לא יגיע לשם מתישהו. השאלה מאיזו עמדה. בגלל גילו של מילסאפ הגיוני שזה יהיה במקומו, אבל בלי שיפור דרמטי בהגנה של פורטר, ולמרות שיוקיץ' משתפר הגנתית ולומד לנצל עד תום את האיכויות שלו, אנחנו עדיין מדברים על קו קדמי מאוד רך הגנתית, כזה שקבוצות עם גבוהים דומיננטים ינצלו עד תום. אפשרות אחרת היא שיעלה בעמדת הסמול פורוורד ושבארטון, שיודע לעלות מהספסל ביעילות יחזור למלא את תפקיד השחקן הששי. בכל מקרה, לשיפור ההגנתי של פורטר תהיה משמעות קריטית, בעיקר כשמגיעים לפלייאוף.
בכלל, על פניו, נראה שנאגטס קצת נחלשו הגנתית, והואיל וזו מלכתחילה הייתה קבוצת הגנה בינונית (מקום 16 ברייטינג ההגנתי בליגה) זו עשויה להיות נקודת המפתח של העונה. השיפור של פורטר, וגם של מארי שחייב לקחת גם הוא עוד צעד קדימה הגנתית, והשילוב ההגנתי של ג'מייקל גרין עשויים לקבוע את גורל העונה של הנאגטס. זה, וכרגיל אצלם, הבריאות. כפי שהם הוכיחו שנה שעברה, כשהם בריאים, התיאום והאינטליגנציה הגבוהה של השחקנים שלהם הופכים אותם לקבוצה מצוינת משני צידי המגרש.
תחזית:
אחרי שנתיים שאני מאופק בתחזית שלי לגביהם, והם מצליחים להפתיע אותי, אני הולך השנה על הנאגטס בכל הכוח. בעונה בה סביר להניח שנראה לא מעט מנוחות אצל הלייקרס (לברון בן 36 ויצטרך לשמור את עצמו לפלייאוף אחרי פגרה קצרה במיוחד) והקליפרס (על קוואי אין הרבה מה להרחיב, ספק שיתחיל לשחק משחקי בק טו בק) הנאגטס יכולים להגיע למקום הראשון בעונה הסדירה, מה שימנע מהם מפגש עם אחת הקבוצות מלוס אנג'לס עד גמר המערב, וזה בדיוק מה שאני מאמין שיקרה. בגמר המערב אני עדיין אלך על הקבוצה מאל.איי, מי שלא תהיה, אבל בקרב יותר קשוח וצמוד מגמר המערב השנה. הפסד 4-2 שייתן עוד המון אופטימיות לקראת השנה הבאה והצעד הבא קדימה.
