עונת המלפפונים של קיץ 2018 התחילה בבום. פול ג׳ורג׳ חתם מחדש באוקלהומה סיטי, לברון ג'יימס לקח את הכשרון שלו ללוס אנג׳לס, קאזינס חתם בגולדן סטייט וביאס את כולם, כריס פול נשאר ביוסטון וגם סאגת קוואי לנארד הגיעה לסיומה …. ואז, דממה. בערך באמצע יולי נגמר האקשן. ומאז, פיהוק. ציפינו להרבה יותר דרמה ממה שקיבלנו (בכל זאת לברון הפקות בע״מ).

קיץ 2017, לעומת זאת, היה סוער למשך כמעט כל הקיץ. כריס פול חבר להארדן ביוסטון, פול ג׳ורג׳ וכרמלו אנתוני הצטרפו לווסטברוק בת׳אנדר. הייוורד חתם בבוסטון וגם קיירי אירווינג מצא עצמו לובש ירוק. היה חם ומגניב.

עכשיו, שנה אחרי, החלטתי לבדוק למי מהשחקנים היתה ההשפעה הגדולה ביותר על הקבוצה אליה עברו. נכנסו לטור רק השחקנים שענו על שני הקריטריונים הבאים: אולסטארים או אולסטאר וואנביז (כן, כרמלו אני מדברת אליך) ושחקנים ששיחקו יותר מ-50 משחקים העונה. נותרו בחוץ: אייזאה תומאס (32 משחקים) ופול מילסאפ (38 משחקים) שיקבלו תעודות השתתפות וגורדון הייוורד (5 דקות) שיקבל אזכור של כבוד.

 

פול ג'ורג' – 

לעבור מקבוצה בה אתה הסופרסטאר היחידי והאופציה הראשונה בהתקפה, לקבוצה בה אתה הרובין בעלילה, זו סיטואציה לא קלה. 

פול ג׳ורג׳ היה צריך להתרגל לקבוצה, למאמן, לשיטה, לווסטברוק, לאגו של ווסטברוק, ל-ISO ווסטברוק ולרודף-אחרי-טריפל-דאבלים (או ולאל-תיגע-בכדור-זה-הריבאונד-שלי) ווסטברוק. זה המון בבת אחת. ג׳ורג׳ התקשה לשמור על יציבות ולצד משחקים אדירים של 30+ נקודות עם ממוצע של 50% לשלוש וכמעט 60% מהשדה, היו לו גם משחקי נפל עם ממוצעים של  20% מהשלוש ו-30% מהשדה. בסוף הממוצעים התאזנו, וג׳ורג׳ סיים את העונה הסדירה עם ממוצעים של 21.9 נקודות, 40% לשלוש, 5.7 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים ו-2 חטיפות. שזו אחלה סטטיסטיקה. וגם דיי קרובה לסטטיסטיקה בעונה האחרונה שלו בפייסרס (23.7 נק׳, 39% לשלוש, 6.6 ריב׳, 3.3 אסיסטים ו-1.6 חטיפות).

אז כמה פול ג׳ורג׳ היה חשוב לת׳אנדר בעונה הסדירה? תוכלו לראות בטבלה הבאה:

%3pt +/-
ניצחונות 42% 13.8+
הפסדים 36% 11.2-

 

פלייאוף P נגד סר מיס-א-לוט:

חוסר היציבות של פול ג׳ורג׳ המשיך גם בפלייאוף.

למשחק הראשון בסדרה מול הג׳אז, הגיע פלייאוף P וסחב את הת׳אנדר לניצחון, עם 36 נק׳, ב8-11 (72%) לשלוש.

הת׳אנדר הפסידו את שלושת המשחקים הבאים, כשבמשחקים 2 ו-3, סר מיס-א-לוט קלע 20 נק׳ בממוצע, אבל ב-35% מהשלוש ו-36% מהשדה. ובמשחק מס׳ 4, קלע 32 נק׳, עם 100% מהקו, אבל באחוזים מאוד לא מחמיאים לשלוש (22%) ומהשדה (42.9%).

ואז הגיע המשחק החמישי. דמיינו סצנה. הת׳אנדר עם הגב לקיר, חייבים לנצח, אבל הג׳אז מובילים ב-25 נקודות, 3 דקות לסוף הרבע השלישי. הג׳אז כבר מריחים את הניצחון באוויר, אבל אז ווסטברוק מתחמם, פול ג׳ורג׳ נזכר שהוא נתן לעצמו כינוי מחייב, ושניהם יחד מצמצמים את ההפרש עד הניצחון המתוק. השחקנים והאוהדים בטירוף, הג׳אז בשוק. freeze frame, fade to black, cut, end scene.

אמנם ווסטברוק נתן התפוצצות א-לה ווסטברוק, אבל עם כל הכבוד אליו, אנחנו פה כדי לדבר על פול ג׳ורג׳. במהלך הקאמבק (ההפרש השלישי בטיבו בהיסטוריית הפלייאוף), פול ג׳ורג׳ תפר 21 נק׳ ב 8-15 מהשדה (מתוך 34 סה״כ), כולל המהלך הזה: 

במשחק השישי, הת׳אנדר היו חייבים את הכוכבים שלהם בפול גז. הבעיה שבצד של הג׳אז שיחק רוקי אחד, אולי שמעתם עליו, דונובן מיטצ׳ל. רבע שלישי ענק של 22 נק׳ (מתוך 38 נק׳ במשחק כולו) הוביל את הג׳אז לניצחון. ובצד של הת׳אנדר? ווסטברוק עם 46 נק׳ ב-43 זריקות! וג׳ורג׳ עם 5 נק׳, ב 2-16 מהשדה ועם 0-6 לשלוש. פול גז בניוטרל.

כרמלו אנתוני –

מסתבר שכוח העל של כרמלו אנתוני הוא לייצר אלטר אגו. אחרי Olympic Melo, המבוגר האחראי, הגיע בקיץ 2017, Hoodie Melo, תופעת האינסטגרם. אז כשמלו ארז את המזוודות ועבר לאוקלהומה סיטי, הוא ארז גם את האלטר אגואים שלו. הבעיה שהמזוודה עם האלטר אגואים הלכה לאיבוד בדרך. חברת התעופה התנצלה והבטיחה שתפצה אותו, אבל הנזק כבר נעשה, ומלו ניפק את העונה הסטטיסטית הכי גרועה בקריירה שלו עם 16.2 נק׳, 5.8 ריב׳ ו-1.3 אס׳, ב-40.4% מהשדה, 35.7% מהשלוש ו-76.7% מהעונשין.

הת׳אנדר היתה ועדיין הקבוצה של ווסטברוק. פול ג׳ורג׳ הבין את זה, מלו לא ממש. כתבתי קודם שפול ג׳ורג׳ הוא רובין, ולא נראה לי שמישהו יתווכח שבסנריו הזה ווסטברוק על תקן באטמן. אז מה זה משאיר למלו? להיות אלפרד? ייאייקס. הת׳אנדר למדו בדרך הקשה שמלו לא מוכן להיות אלפרד. הוא סירב להכיר בעובדה שהוא אמור להיות הצלע השלישית בטריו, שיחק הרבה ISO, זרק בעיקר מהמיד ריינג׳ (39.3% ב-181 מתוך 460 זריקות) יצר בעיקר לעצמו ומעט מאוד לאחרים, מה שתקע את ההתקפה. בצד ההגנתי, אם אפשר לקרוא למה שמלו עשה הגנה, מלו עם DRPM) Defensive Real Plus Minus) של 72 מתוך 82 מבין כל הפאוור פורוורדים בליגה. חוץ מזה, כשפרשנים הציעו שלטובת הת׳אנדר, כדאי שמלו יעלה מהספסל, לא רק שהוא סירב, גם הצחיקה אותו העובדה שמישהו בכלל העלה את הרעיון המופרך הזה. 

העונה הסתיימה עם ההדחה בסיבוב הראשון של הפלייאוף. תרומתו של מלו למאמץ המלחמתי בפלייאוף: 11.8 נק׳, 21.4% לשלוש ו-37.5% מהשדה. יאפ. זו לא טעות בהקלדה. ובהגנה, ההבדל של הת'אנדר עם כרמלו על המגרש לעומת כרמלו על הספסל, הייתה 11.5 נקודות ל-100 פוזשנים. לחובתו של מלו.

למלו, היתה אופציית שחקן לעונת 2018-19, ו״לתדהמת כולם״ הוא הודיע לת׳אנדר שהוא נשאר באוקלהומה סיטי לעוד עונה. אבל לת׳אנדר היו תכניות אחרות, והן לא כללו את מלו. הוא הועבר בטרייד לאטלנטה, ומשם הדרך לביי אאוט ולחתימה ביוסטון היתה קצרה.

מי יודע, אולי עד תחילת העונה הבאה, חברת התעופה תאתר את המזוודה שהלכה לאיבוד, ונוכל לראות את אחד מהכרמלואים המוצלחים יותר משחק או אולי נראה אלטר אגו חדש שמלו ימציא לעצמו.

כריס פול –

דריל מורי בישל דייסה. נתן את בברלי, נתן את לו וויליאמס, נתן את סם דקר, את מונטראזל הארל, הוסיף בחירת סיבוב ראשון ב-2018, זנב סלמנדרה וכנף עטלף עד שליוסטון כמעט לא נשאר. בכסף שחסך ממכירת הדייסה, קנה דריל מורי את כריס פול, יד שניה מרופא.

המטרה היתה ברורה, להביא מנהיג, קר רוח, צמא לדם וקלעי מצוין מהמיד ריינג׳.

כריס פול השתלב מצוין ביוסטון, הוא אמנם שיחק רק 58 משחקים בעונה הסדירה, אבל קלע 18.6 נק׳ למשחק, הוריד 5.4 ריב׳ ומסר 7.9 אסיסטים.

בפלייאוף, הוא סיים עם שורה סטטיסטית של 21.1 נק׳, 5.9 ריב׳, 5.8 אסיסטים על 1.9 איבודים ו-2 חטיפות.  תוך כדי שהוא מספק תצוגות כמו

אחרי 13 שנים בליגה, סוף סוף כריס פול הגיע לגמר המערב.

במשחק 5 מול גולדן סטייט, פול נפצע. יוסטון אמנם ניצחו את המשחק, אבל הפסידו את כריס פול לשאר הסדרה. במשחק 6 הרוקטס עוד הובילו ב-10 הפרש במחצית, אבל מחצית שניה אדירה של קליי וסטף הובילה את גולדן סטייט לניצחון ולמשחק 7 על כל הקופה.

דווקא בזמן הכי חשוב, שלשמו כריס פול הובא, הוא ישב על הספסל. משחק מס׳ 7 של גמר המערב.

בדיוק כשהארדן קפא, בדיוק כשהרוקטס השתנקו, זה היה צריך להיות הזמן של כריס פול. הוא היה צריך להיות שם כדי לנער את הארדן, להוריד סטירה לאריזה (0 נק׳ עם 0-9 לשלוש!!!), לאפס את הקבוצה ולצעוק עליהם להפסיק להעיף לבנים ל-3 (27!!! החטאות ברצף לשלוש, למי ששכח) ולהיכנס לצבע. כולם יודעים איך זה נגמר.

ויקטור אולדיפו –

בקיץ 2017, פול ג׳ורג׳ עבר בטרייד לאוקלהומה סיטי בתמורה לאולדיפו וסאבוניס, אחרי שאנשים סיימו לצחוק על אינדיאנה, הם הכתירו את סם פרסטי לגאון ואת אינדיאנה לאחת מנמושות הליגה.

אולי פריצ׳ארד ידע משהו שהיתר לא ידעו, ואולי הוא פשוט היה מיואש ולא רצה לצאת בלי כלום כשפול ג׳ורג׳ ינטוש, אבל לתחילת עונת 2017-2018 הגיע אולדיפו בגרסה חדשה ומשופרת

אולדיפו גרסה 2.0 סחב את אינדיאנה על הגב עד למקום 5 במזרח, תוך שהוא קולע שיאי קריירה בנק׳ (23.1), באחוזים מהשדה (47.7%) ובאחוזים מהשלוש (37.1%) הוא הוסיף גם 5.2 ריב׳, 4.3 אס׳ ו-2.4 חטיפות (מקום ראשון בליגה). כולל תצוגות אדירות וקליעות קלאץ׳

ובטוויטר כמו בטוויטר, עפו בדיחות על ווסטברוק.

אולדיפו, לעומת זאת, נתן לווסטברוק קרדיט על המהפך שעבר

בסיבוב הראשון בפלייאוף אינדיאנה קיבלו את הלברונים, ואנחנו קיבלנו אחלה סדרה. אינדיאנה משכו את קליבלנד עד למשחק מס׳ 7, כאשר ב-2 משחקים אפילו הביסו אותם, ונלחמו עד טיפת הדם האחרונה (של לברון, האיש היה גמור בסוף הסדרה), תוך שאולדיפו מספק 22.7 נק׳, ב-40% מהשלוש ו-41.7% מהשדה, 8.3 ריב׳, 6 אסיסטים ו-2.4 חטיפות.

אם זה היה סרט של דיסני, הסינדרלה היתה מנצחת, אבל בסרט הזה לברון נכנס לביסט מוד ודרס כל מה שזז עד לניצחון במשחק ובסדרה כולה.

אחרי כל זה, היה ברור מי הולך לקבל את תואר השחקן המשתפר של העונה. ובהליכה (אולדיפו זכה ב-99 מתוך 101 קולות).

קיירי אירווינג –

לגיבור של הסיפור, קיירי אירווינג, נמאס להיות המשנה למלך. האגדה מספרת שהוא בכלל לא אהב את המלך ורצה ממלכה משל עצמו כבר ב-2016. בקיץ 2017, קיירי דרש טרייד ואחרי סאגה ארוכה הוא גם קיבל אותו.

ב-60 משחקים בהם שיחק קיירי בממלכה החדשה שלו, הוא קלע 24.4 נק׳, ב-40% לשלוש, הוריד 3.8 ריב׳ ומסר 5.1 אסיסטים. לא שמישהו הופתע, כולם ידעו שקיירי עילוי התקפי. ההפתעה הגיעה מכיוון לא צפוי. בממלכה החדשה, קיירי שיחק אצל קוסם גאון, שגרם לקיירי לעשות … חכו לזה … הגנה. טוב, לא כל הזמן. לפעמים. טוב, בסדר, רק בחודש הראשון של העונה. קיירי הוא כמו הילד שחוזר מהחופש הגדול לבי״ס, ומבטיח לעצמו שהפעם הוא ישקיע יותר ויהיה תלמיד טוב יותר, זה מחזיק מעמד שבוע בדר"כ. אז אצל קיירי זה החזיק חודש.

אפשר לראות בטבלה הבאה, שלתחילת העונה, קיירי הגיע חדור מוטיבציה, אבל אח״כ נמאס לו לעשות שיעורי בית ולהשקיע בהגנה. מזלו שהוא סקורר מחונן.

אוקטובר נובמבר דצמבר ינואר פברואר מרץ
On-Court 102.2 108.6 112.1 107.1 110.5 107.7
Off-Court 104.6 101.2 96.6 92.3 107.2 105.7

הנקודות שבוסטון ספגה פר 100 פוזשנים, עם קיירי על הפרקט ועל הספסל, בחלוקה לחודשים.

בסופו של דבר, לקראת סוף העונה הסדירה, הברך של קיירי שבקה, הוא נותח, פספס את הפלייאוף וראה את הילדים של בוסטון (טייטום, רוקי להזכירכם, ג׳יילן בראון, שחקן שנה שניה וסקרי פאקינג טרי, שנה שלישית) רצים בפלייאוף בלעדיו ומגיעים עד למשחק 7 בגמר המזרח.

ג׳ימי באטלר –

בפעם הקודמת שהטימברוולבס היו בפלייאוף, זה קרה בעונת 2003-2004. בקבוצה שיחקו אז קווין גארנט, סם קאסל ולאטרל ספריוול. לקח לטימברוולבס 13 שנה למצוא את הדרך חזרה. 13 שנה בהם ניפקו כמה עונות ממש מזעזעות כולל עונות של 15-17 נצחונות לעונה.

בקיץ 2017, ת׳יבס ניסה ליצור את הקבוצה שהיתה לו בשיקגו, רק במינסוטה. המהלך המרכזי שת׳יבס עשה היה טרייד עם שיקגו שהביא את באטלר למינסוטה.

הטימברוולבס ניצחו 47 משחקים העונה והצליחו להגיע לפלייאוף מהמקום ה-8 במערב. זה התחיל טוב עבור מינסוטה, אבל הסתבך בהמשך ונגמר בפוטו פיניש.

המערב היה צפוף, חוץ מיוסטון וגולדן סטייט שהיו במקומות ראשון ושני בהפרש גדול ממקום 3, שאר הקבוצות היו בהפרשים של 0.5-1 ניצחונות אחת מהשניה. עד סוף פברואר, מינסוטה טיילו להם במקומות 3-4 במערב, כשג׳ימי באקטס מנפק ב-56 משחקים, 22.2 נק׳, 5.4 ריב׳, 5 אסיסטים ו-1.9 חטיפות, ב-37.1 דקות למשחק. ואז ג׳ימי נפצע, החמיץ 17 משחקים ובלעדיו מינסוטה נפלו למאזן שלילי של 8:9. וכשההפרשים בין הקבוצות כל כך צמודים וכל משחק קובע, מינסוטה התדרדרו למקום 8 במערב, עם מאזן זהה למאזן של דנבר. וכך, במשחק האחרון של העונה הסדירה, קיבלנו קרב בין מינסוטה לדנבר. קרב שהסתיים בניצחון של מינסוטה, אחרי הארכה.

הפרס לזוכה המאושר היה לחטוף ג׳נטלמנס סוויפ מיוסטון, בסיבוב הראשון של הפלייאוף. זה לא באמת היה כוחות. כשהרוקטס שיחררו את הניצרה, למינסוטה לא היתה תשובה.

משחקים 2,4 ו-5 ממחישים את הנקודה הזו הכי טוב.

משחק מס׳ 2 בסדרה היה בשליטה מוחלטת של יוסטון ומינסוטה הובסו ב-20 הפרש. במשחק מס׳ 4, הגאנרים של הרוקטס הפציצו רבע שלישי של 50 נק׳ ושחקני מינסוטה, לעומת זאת, סיפקו 20 נק׳ ב7-21 מהשדה. גם במשחק 5, הרוקטס ירו צ׳אקות ברבע השלישי כדי לסגור את הסיפור.

ומה ניפק באטלר ב-5 משחקי הפלייאוף? 15.8 נק׳, ב-44.4% מהשדה ו-47.1% מהשלוש, 6 ריב׳ ו-4 אסיסטים.

והמנצח הוא – 

אז מי המנצח הגדול בתחרות? למי מהשחקנים שעברו קבוצה בקיץ 2017, היתה ההשפעה הגדולה ביותר על הקבוצה החדשה שלו? דירגתי את השפעת השחקנים בסדר עולה לפי תרומתם בעונה הסדירה ותרומתם בפלייאוף.

במקום השישי, נמצא קיירי אירווינג. קיירי נתן עונה סדירה מצוינת, אבל הוא לא עולה לשלב הבא בתחרות מ-2 סיבות: הראשונה, קיירי נפצע לקראת סוף העונה הסדירה וראה את הפלייאוף מהספסל. הסיבה השניה היא בגלל, שלדעתי, המנהיג האמיתי ובעל ההשפעה הגדולה ביותר על הקבוצה הוא בראד סטיבנס. כמות הפעמים שבוסטון נאלצה לשנות הרכבים בגלל פציעות, במהלך העונה היא אדירה. כל פעם ששחקן של בוסטון נפצע, אמרנו, זהו. מפה בוסטון לא חוזרת, ובוסטון חזרה, כי סטיבנס ביצע את ההתאמות הנכונות תוך כדי ריצה.

נקסט. במקום החמישי, פול ג׳ורג׳. הוא קיבל את העובדה שהקבוצה היא קודם כל של ווסטברוק, השילוב ביניהם היה טוב, אבל הת׳אנדר, וגם ג׳ורג׳ עצמו, עברו עונה הפכפכה ואיכזבו בפלייאוף. אולי בעונה הבאה, כשמלו לא יהיה שם כדי להפריע ובתקווה שרוברסון יחזור לעצמו אחרי הפציעה, נראה ת׳אנדר אחרת, כזאת שאולי יכולה לאיים על ההגמוניה של גולדן סטייט.

במקום הרביעי, כרמלו אנתוני. איך כרמלו לא מקום אחרון, אתם תוהים? כי גם השפעה שלילית היא השפעה. אבל אני לא יכולה לתת למלו את מלוא הקרדיט על הכשלון של הת׳אנדר. החיסרון של רוברסון היה מאוד משמעותי בצד ההגנתי, עד כדי כך שיכול להיות שרוברסון בריא היה מעביר את הת׳אנדר את הסיבוב הראשון, למרות אפקט מלו.

הגענו לשלושת המקומות הראשונים.

לשלישיה הזו נכנסו השחקנים שההגעה שלהם יצרה שינוי משמעותי בקבוצה.

במדליית הארד זוכה ג׳ימי באטלר. מינסוטה עם באטלר ובלעדיו היא קבוצה אחרת לגמרי. בזה אין ספק. בלי באטלר, מינסוטה היתה מעבירה עוד עונה מחוץ לפלייאוף. וזה גם כמעט מה שקרה, אחרי שבאטלר היה בחוץ ל-17 משחקים ומינסוטה השתחלו לפלייאוף בשניה האחרונה. אבל באטלר מקבל רק את מדלית הארד, כי למרות העפלה לפלייאוף אחרי 13 שנים בחוץ, העונה של הטימברוולבס לא היתה מוצלחת ואפילו מאכזבת. משילוב של קא״ט, באטלר וויגינס, תיבודו היה צריך להוציא יותר. הרבה יותר. השימוש הלא נכון בקא״ט, ההגנה הגרועה וחוסר הכימיה בין השחקנים והמאמן יצרו משחקים לא יפים ולא כייפים לצפייה. הרבה מהאשמה היא על תיבודו, אבל לא רק. גם על השחקנים מוטלת אחריות. באטלר הגיע על תקן בעל הניסיון, שיעזור לילדים של מינסוטה להתפתח וללמד אותם את השיטה של תיבודו. בפועל, זה לא קרה.

על הלוח נשארו כריס פול וויקטור אולדיפו ואני נשארתי עם דילמה. למי לתת את הזהב? שניהם שינו את הקבוצות אליהם הגיעו. כל אחד בדרכו.

ויקטור אולדיפו לקח קבוצה, שכולם חשבו שתהיה בלוטרי, למקום 5 במזרח ולקרב מול לברון בסיבוב הראשון של הפלייאוף. קרב שאמנם הפייסרס הפסידו, אבל לא בלי מאבק. הפייסרס גררו את לברון למשחק 7 והתישו אותו בתהליך, תוך כדי שאולדיפו מנפק תצוגות על.

כריס פול, לעומת זאת, הגיע ליוסטון כדי לאזן את הארדן. ביוסטון הבינו שהארדן שחקן התקפי ענק, אבל מנהיגות וקור רוח ברגעי ההכרעה, הם לא הצד החזק שלו. בדיוק בשביל זה הביאו את כריס פול. השילוב בין פול והארדן התברר כמוצלח מאוד. הם למדו מאוד מהר איך לעבוד יחד, בלי לדרוך אחד לשני על האצבעות של הרגליים. הבעיה שלפול יש הסטוריה של פציעות. בעונה הסדירה הארדן הסתדר גם בלעדיו, אבל במשחקים 6 ו-7 של גמר המערב פול היה חסר.

בחזרה לאולדיפו. הוא אמנם עבר מהפך וממועמד לבאסט נהיה אולסטאר, אבל בסופו של דבר, אינדיאנה לא עברו את הסיבוב הראשון ולא היוו שום איום על גולדן סטייט. ולכן העונה, אולדיפו זוכה במקום השני בלבד.

המנצח בתחרות, בהפרש קטן אחרי אולדיפו, הוא כריס פול, דווקא לא בגלל מה שעשה, אלא בגלל מה שלא עשה. דווקא ההיעדרות שלו במשחקים 6 ו-7 בגמר המערב הוכיחה כמה הוא היה חשוב ליוסטון, במיוחד במשחק 7. אולי, רק אולי אם כריס פול לא היה נפצע במשחק 5 בגמר המערב, היינו מקבלים גמר אחר ואלופה אחרת. ורק בגלל זה מגיע לכריס פול את המקום הראשון.