אחרי חגיגות 20 שנה לאליפות שהחלה את השושלת של סן אנטוניו (הערת אגב: בסן אנטוניו חוגגים? רק אני מדמיין את זה כמו חגיגת סוף שנה בחדר מורים?), הדורבן כתב על זה אחלה אייטם עבור הכדור הכתום. על הדרך גם נזכרו ב'ריצה' של הניקס מהמקום השמיני לגמר (אף קבוצה לא שחזרה את זה, אגב) אבל אני רוצה לדבר על מי שהיה המנוע של הקבוצה ההיא – ואתם יודעים מה – בערך של כל קבוצה שבה הוא שיחק: לטרל ספריוול, שהוא אחד השחקנים האניגמטיים שאי פעם שיחקו את המשחק.
אפילו כניסה לערך הויקיפדיה שלו לא מגלה לנו שום דבר על המקום בו הוא גדל, אז כל מה שאני כותב כאן הוא מחלקי מידע שאספתי ברשת: ספריוול נולד במילווקי, אבל עבר בין בתים שונים – אביו היה נוהג להרביץ לאימו ובשלב מסוים פשוט אסף את כל החפצים מהבית ועזב. החברים השונים של אימו נהגו גם הם באלימות כלפיה וכלפי ספריוול, מה שערער את האמון שלו בבני אדם ובמבוגרים בפרט. מדי פעם היה גר עם סבו וסבתו.
ספריוול לא שיחק כדורסל מאורגן עד לשנה האחרונה בתיכון, אבל הפך באופן מיידי לכוכב של הקבוצה. זה לא הספיק לו כדי לעלות על הרדאר של המכללות והוא הסתפק בג'וניור קולג'. אחרי שנתיים נוספות בהן הבהיר שהוא הרבה מעל הרמה המקובלת, גויס לאלאבמה, שם שיחק שנתיים נוספות.
כשספריוול נבחר בבחירה ה-24 בדראפט 1992, לאף אחד לא היה מושג במי מדובר. בסוף השנה, כשנבחר לחמישיית הרוקיז השניה, כבר היה יותר ברור, אבל זה עדיין לא הכין את הליגה למה שקרה שנה אחר כך
חמישיית הליגה הראשונה ב92-3 כללה את ג'ורדן, מארק פרייס, צ'ארלס בארקלי (שהיה הMVP), קארל מאלון והאקים. בשנה אחר-כך סטוקטון החליף את פרייס ושני שינויים התרחשו כתוצאה מהפרישה של ג'ורדן: סקוטי פיפן החליף את בארקלי ולטרל ספריוול – שחקן השנה השניה בסה"כ – זינק לחמישיה הראשונה.
בתחילת אותה העונה הווריורס העבירו אליהם באחת מעסקאות ערב-הדראפט המפורסמות בהיסטוריה את כריס וובר. יחד עם בילי אוונס, שחקן השנה השלישית, נוצרה בגולדן סטייט שלישיה צעירה שהייתה אמורה לרשת את מאלין, טים הארדוויי ושארונס מרצ'לונס הותיקים יותר, אבל ההמשך היה שונה
בעונת 93-4 החמישיה כללה את אייברי ג'ונסון (טים הארדוויי החמיץ את כל העונה בגלל פציעה),ספריוול, כריס וובר, בילי אוונס והעמדה החמישית התחלקה שווה בשווה בין כריס מאלין (ששיחק בעמדת הסמול פורוורד) לויקטור אלכסנדר (שמי שזוכר אותו מימיו במכבי זוכר שהוגדר סנטר). כתוצאה מכך וובר העביר חצי מהשנה הראשונה כסנטר הפותח של הקבוצה, למרות שהיה 'רק' 2.06. נכון שבליגה בה הולכים על סמול בול זה נשמע סביר, אבל זה לא היה המצב בשנות ה-90. בקיץ 94 וובר הודיע חגיגית לקבוצה שהוא מסרב לשחק כסנטר
כאילו הבעיות המקצועיות בקבוצה לא הספיקו, בסוף חודש אוקטובר – שבוע לפני תחילת העונה הסדירה – תקף אחד מכלבי הפיטבול של ספריוול את הבת שלו פייג'. כשנשאל על התקרית על ידי המדיה אמר ספריוול על הבת 'היא בסדר', ובתשובה לשאלה 'ומה עם הכלב?' התשובה שלו הייתה – 'הוא בסדר, דברים קורים'.
רק בדיעבד התגלו הפרטים על המקרה: הכלב פגע בפניה של פייג' בצורה חמורה, כולל פגיעה חמורה באוזנה, שנתלשה מהמקום. רק חמש שנים לאחר המקרה ספריוול סיפר שהוא הרדים את הכלב התוקף, והסביר שהוא לא היה מוכן לתת למדיה את הפרטים באותו הזמן, כיוון שרצה להרחיק אותם מבית החולים.
וזו הייתה רק ההתחלה של שרשרת הפרידות של ספריוול – על מנת לפתור את סוגיית העמדה עם וובר, הווריורס רקחו טרייד עם מיאמי שהביא להם את הסנטר רוני סייקלי. את הדרך ההפוכה עשה בילי אוונס. הבעיה? אוונס היה חבר טוב של ספריוול. עוד פרידה. עוד סיבה לא לסמוך על 'המערכת'
ולמרבה הצער גם זה לא היה הסוף. וובר סירב להתרצות ושבועיים בלבד אחרי שאוונס הועבר, גם וובר נשלח בטרייד, עבור טום גוגליוטה ומספר בחירות (כמעט אותן הבחירות שהווריורס העבירו לאורלנדו בטרייד המקורי של וובר). עוד חבר טוב של ספריוול נשלח מהקבוצה. אגב, שני השחקנים שנשלחו מהקבוצה היו שחורים, שני השחקנים החדשים שהגיעו לבנים, השפה המשותפת שהייתה לספריוול עם החברים לקבוצה התקצרה משמעותית
ולמרות זאת האופי של ספריוול המשיך לדחוף אותו קדימה, והוא נבחר לאולסטאר ב94-5 וב96-7, אבל הקבוצה כשלה מלהגיע לפלייאוף. הוא ראה מאמנים מתחלפים (נלסון עזב את התפקיד באמצע עונת 94-5, בוב לניר שמונה במקומו עזב בסוף אותה העונה ובמקומו מונה ריק אדלמן) בסוף עונת 96-7 גם אדלמן סיים את תפקידו ובמקומו מונה פי.ג'יי קרליסימו
קרליסימו כבר הספיק להסתכסך עם שחקנים עם אופי דומה לספריוול -למשל רוד סטריקלנד שרב עם המאמן בצעקות כשאימן בפורטלנד, ו'נעלם' לקבוצה לשבוע. מערכת היחסים בין קרליסימו לספריוול הייתה בנקודת רתיחה מהרגע הראשון – ממריבות על הספסל, ספסול של ספריוול על ידי המאמן וצעקות לעיני החברים לקבוצה. כולם ידעו שפיצוץ הוא רק עניין של זמן, אבל לא שיערו שהוא יגיע כל כך מהר, וכל כך עוצמתי
ב20 לנובמבר 97 הווריורס ניצחו את דאלאס. ספריוול קלע אז 28 נקודות עם 7 אסיסטים ו-7 ריבאונדים. זה היה הניצחון הראשון בעונה של הווריורס שעמדו אז על מאזן 1-9. 9 ימים אחר כך ספריוול רשם את המשחק האחרון שלו במדי הווריורס כשהקבוצה הפסידה ליוסטון של בארקלי ודרקסלר וירדה למאזן 1-13.
ארבעה ימים אחר כך גולדן סטייט אירחה את קליבלנד, והפסידה להם 95-67. יום קודם לכן ספריוול זינק על המאמן שלו לאחר שזה הרחיק אותו לחדר ההלבשה, וחנק אותו כ"כ חזק עד שנשארו לו סימנים בעובי של שלושה אינצ'ים (7.5 ס"מ) על הצוואר. ספריוול הורחק מיידית לשארית העונה על ידי הקבוצה.
רצה הגורל ובעלי הקבוצות והעונה שלאחר מכן החלה עם שביתת השחקנים. בתחילת ינואר 99, כשהליגה וארגון השחקנים התקרבו לפתרון, הניקס ביקשו – וקיבלו – אישור מיוחד על מנת להפגש עם ספריוול
הניקס ביצעו עם ספריוול ראיונות ארוכים, בהם שאלו אותו על התקריות עם קארליסימו, עם הבת שלו ועל תקריות נוספות בהן רב עם חברים לקבוצה (בין היתר עם ביירון יוסטון, מעין צ'ארלס בארקלי לעניים אבל לא פחות חזק, ועם ג'רום קרסי, בתקרית שבה ספריוול הלך לאוטו שלו כדי להביא אלה לפני שחבריו לקבוצה עצרו אותו) בסופו של דבר זה הסתכם בשאלה אחת שדייב צ'יקטס – נשיא הקבוצה דאז – שאל אותו: 'אתה חושב שאתה יכול לעזור לנו לנצח?' ספריוול הנהן.
באותו הקיץ הניקס איבדו למעשה את הזהות שלהם: את מרבית שנות ה90 הם העבירו כגרסאת ביניים בין הבאד בויז של דטרויט וגריט אנד גריינד של ממפיס. כוכב הקבוצה אמנם היה פטריק יואינג, אבל הפנים של הקבוצה היו שחקנים כמו צ'ארלס אוקלי, אנתוני מייסון וג'ון סטארקס: לא כאלו שעובדים על כישרון אלא על העבודה הקשה.
הניקס נפרדו ממייסון לפני עונת 96-7 בטרייד שהביא את לארי ג'ונסון, ומיד עם סיום עונת 97-8 נפרדו גם מאוקלי שעבר לטורונטו עבור מרכוס קמבי. ב21 לינואר 99 הם חתמו על העסקה הסופית: ג'ון סטארקס, טרי קאמינגס וכריס מילס לגולדן סטייט. לטרל ספריוול לניקס.
אחרי ההפסד בגמר לספרס הניקס המשיכו בשנה לאחר מכן לגמר המזרח, ושנה אחר כך הודחו כבר בסיבוב הראשון. 19 משחקים לתוך עונת 2001-2 התפטר ג'ף ואן גאנדי ובמקומו מונה דון צ'ייני. הניקס סיימו את 2002 ו-2003 מחוץ לפלייאוף ובקיץ 2003 החליטו לעשות שינוי נוסף – ספריוול נשלח למינסוטה בטרייד ארבע קבוצות
במינסוטה הוא חבר לשני שחקנים שיודעים מה זו אש פנימית – סם קאסל וקווין גארנט. האש הזו של שלושתם סחבה אותם עד לגמר המערב של 2004, שם הפסידו לגאלאקטיקוס של הלייקרס של שאקיל, קובי, פייטון ומאלון.
עונה אחר כך הייתה כבר פחות מוצלחת בלשון המעטה. המאמן האהוב פליפ סונדרס פוטר והוחלף על ידי קווין מקהייל (המנהל המקצועי של הקבוצה) ובסיומה פג תוקפו של החוזה של ספריוול
עד היום לא ברור למה בדיוק התכוון ספריוול כשדחה את החוזה שהציעו לו הוולבס (21 מיליון ל-3 שנים) כשאמר ש'יש לו משפחה להאכיל', אבל זו הייתה ההצעה האחרונה שהונחה על השולחן שלו כשחקן מקצועני.
לאחר הפרישה ספריוול הסתבך שוב עם החוק כשאישה טענה שניסה לחנוק אותה לאחר מגע מיני בהסכמה, בעת ששהו על היאכטה שלו. המשטרה לא הצליחה למצוא ראיות והתיק נסגר. בהמשך הגיעה גם פשיטת רגל ותביעת מזונות (על סך 200 מיליון דולר, לא פחות, לטענת זוגתו לשעבר הוא 'הבטיח לשלם על הקולג' של הילדים') וכיום הוא משמש מדי פעם כיועץ לניקס או כפרשן.
ספריוול יישאר כנראה תמיד אחת הדמויות האניגמטיות בתולדות הליגה. די ברור שמדובר בשחקן כשרוני כמו שהוא לא מובן. הוא סיים את ריצת הפיינלס של הניקס בתור הקלעי המוביל למרות שעלה רק ב8 מתוך 20 המשחקים בחמישיה. היה מעניין מאד לראות לאן היה מגיע אם הראש היה קצת יותר מסודר, ומצד שני יש לי תחושה שכמו במקרה של רון ארטסט – ראש מסודר יותר היה מוריד מהייחוד שלו כשחקן