בקושי הספקנו לעכל את האליפות של הניקס, וכבר קיץ עמוס ומשוגע מביא אותנו לקו הזינוק של עונת 2026/27.

האם נראה אלופה תשיעית בתשע שנים? האם דני אבדיה ימשיך את נסיקת האולסטאר שלו? ואיזה רוקי יפרוץ ראשון מתוך השנתון החדש והמבטיח?

פרויקט "קבוצה ביום" של הכדור הכתום חוזר לעשות לכם סדר בבלאגן. יום יום, קבוצה קבוצה. עד לטיפ אוף!

לכל הטורים:  https://orangeball.co.il/pre26index/

הקבוצה היום: ניו יורק ניקס

נשארו: ג'יילן ברונסון, מיקאל ברידג'ס, או.ג'י אנונובי, ג'וש הארט, קארל-אנתוני טאונס, מיילס מקברייד, טיילר קולק, פאקום דדייה, לאנדרי שאמט (חתם מחדש, 4 שנים\25 מיליון דולר), ג'ורדן קלארקסון (חתם מחדש, מינימום), חוזה אלוורדו (מימש אופציית שחקן והאריך לעוד שנתיים עבור 11 מיליון דולר), מו דיאוורה (חתם מחדש, 10 מיליון ל-4 שנים), קווין מקולאר (חוזה דו כיווני)

עזבו: מיטשל רובינסון (בוסטון), אריאל הוקפורטי (פילדלפיה), ג'רמי סוהן (פורטלנד)

הגיעו: אנדרה דארמונד (חופשי, מפילדלפיה), טיילר ניקל (דראפט, חוזה דו כיווני).

מתנדנדים: החוזה של ג'יימס וייזמן עדיין לא הובטח רשמית, אך הוא נותר השחקן האחרון מסגל מחנה האימונים שלא נופה, כך שבסבירות גבוהה ישאר.

מאמן: מייק בראון, שנה שניה בקבוצה

חמישייה: ג'יילן ברונסון, מיקאל ברידג'ס, או.ג'י אנונובי, ג'וש הארט, קארל-אנתוני טאונס

ספסל: מיילס מקברייד, ג'ורדן קלארקסון, לאנדרי שאמט, חוזה אלוורדו, פאקום דדייה, טיילר קולק, מו דיאוורה, אנדרה דראמונד

המהלכים הגדולים של עונת 2025/26:

 

אז מה היה לנו שם?

עונה רווית עליות ומורדות הסתיימה באחת מריצות הפלייאוף שראינו בשנים האחרונות. החלפתו של טום ת'יבודו הקשוח וההגנתי במייק בראון התקבלה בספקנות. לקבוצה לקח זמן להתרגל לסגנון שבראון הביא איתו. בראון, מצידו, ביצע שינויים תוך כדי תנועה כדי להתאים את עצמו לשחקנים וספציפית לקארל-אנתוני טאונס שהתקשה למצוא את עצמו בעמדות שהקואץ' רצה אותו. אחרי התחלה מקרטעת הניקס חיברו ריצה ראשונה מרשימה שהסתיימה עם תואר גביע הקומישינר, אבל אחריו הגיעה ירידת מתח וינואר רווי הפסדים. למרות זאת, במזרח החלש הניקס עדיין הגיעו לפלייאוף עם יתרון ביתיות. פיגור 2-1 בסיבוב הראשון מול ההוקס העלה שוב סימני שאלה סביב הקבוצה ואז הדברים התחברו. טאונס עבר לשחק מהפוסט, ג'יילן ברנסון התחיל לנוע בלי הכדור ולחסום לחברים והצבע נפתח. התוצאה הייתה ריצה של 13 נצחונות רצופים ו-15 נצחונות מ-16 משחקים שהסתיימו באליפות אדירה אחרי 53 שנה. בדרך היו קאמבקים מרגשים, כולל חזרה מפיגור 27 במחצית של המשחק הרביעי מול הספרס בגמר. 

קיץ חם

החמישיה הפותחת של הניקס נשארה חתומה לשנה הקרובה. מצבו של הספסל, לעומת זאת, היה רעוע יותר. רבים – כולל כותב שורות אלו – חשבו שהניקס יתקשו להשאיר את לאנדרי שאמט, אך דווקא הוא היה הראשון לחתום על הארכת חוזה של 25 מיליון ל-4 עונות בסה"כ. תג מחיר נמוך יחסית לרול פלייר מצויין. חוזה אלוורדו היה הבא לחתום – הוא מימש את אופציית השחקן שלו על העונה הקרובה (4.5 מיליון) וחתם לשנתיים נוספות עבור 11 מיליון דולר. השחקן עם הביקוש הגבוה ביותר בקבוצה היה מיטשל רובינסון, שהחוזה שלו היה צפוי להיות מעל 10 מיליון לעונה, מה שהיה גורר את הניקס מעבר לסקנד אייפרון. ג'יימס דולאן, הבעלים. סירב.

על פי הדיווחים שיצאו בימים הראשונים לאחר ההודעה הזו של דולאן, הסירוב הזה הגיע בניגוד להסכם בינו לבין נשיא הקבוצה ליאון רוז. על פי אותו דיווח בקיץ 2024 – אחרי שהניקס ביצעו את הטריידים עבור מיקאל ברידג'ס וקארל אנתוני טאונס והאריכו את החוזים של ברנסון ואו.ג'י אנונובי רוז ודולאן הגיעו להסכם: אנחנו יוצאים לתוכנית ארבע שנתית – בשנתיים הראשונות נתנהל מתחת לסקנד אייפרון, בשנתיים אחר כך – נחרוג ונתמודד עם ההשלכות. בקיץ 2028, כשברנסון יכול לצאת מהחוזה, מבצעים ריסט. התוכנית הזו הייתה במטרה להשיג אליפות לעיר. הבעיה הייתה שהניקס זכו כבר בשנה השניה מתוך ארבע, כך שלדולאן לא היה תמריץ אמיתי לחרוג מהסקנד אייפרון. מיטש רוב – השחקן עם הותק הארוך ביותר במועדון – עזב דווקא לבוסטון. מעבר להתמודדות עם העזיבה ההתנהלות הזו מעלה שאלות לגבי הקיץ הבא, בו טאונס יוכל לצאת מהחוזה ולניקס תהיה אופציה לצאת מחוזהו של הארט.

את מקומו של רובינסון – ושל אריאל הוקפורטי שעזב ליריבה אחרת בקונפרנס, זו בפילדלפיה – ימלא אנדרה דראמונד. האופציה הראשונה של ניו יורק הייתה מוסא סיסה מדאלאס. הניקס הגישו לו הצעת חוזה, אך דאלאס השוו. אחריו הניקס, לפי הדיווחים, התלבטו בין דראמונד לקוון לוני, ששיחק בווריורס בתקופה בה בראון שימש בה כעוזר. בשלב מסוים הניקס כנראה קיבלו איתותים שלוני יחתום עם הלייקרס, כך שצירפו את דראמונד. על אף שהתחושה היא שדראמונד נמצא בליגה עוד מהתקופה ששוחקה בשחור-לבן, הוא חגג 33 בקיץ האחרון. הוא לא מספק את הנוכחות ההגנתית שמיטש רוב הביא איתו, אך הוא ריבאונדר התקפה מצוין, מוסר טוב יותר ובשנה האחרונה שלו עם הסיקסרס אפילו הרחיב את טווח הקליעה שלו אל מחוץ לקשת השלוש. כסנטר מחליף, בשכר מינימום, הניקס לא יכלו לקוות ליותר.

מעבר לכך השינויים בקבוצה היו קוסמטיים – ג'רמי סוהן, שהגיע כשחקן חופשי מהספרס אחרי שקיבל בייאאוט במרץ, לא קיבל חוזה חדש ועבר לפורטלנד (פורטלנד חתכו אותו בסיום מחנה האימונים). ג'ורדן קלארקסון שהוכיח את עצמו כשחקן אנרגיה משמעותי חזר לשנה נוספת בחוזה מינימום והצעיר מו דיאוורה קיבל חוזה חדש של 10 מיליון דולר ל-4 השנים הקרובות, במה שעשויה להתברר כהחתמה המשמעותית של המועדון בקיץ האחרון.

אל מחנה האימונים הניקס צירפו שורה של שחקנים ותיקים ומוכחים בליגה. בפועל הייתה תחרות בין שתי עמדות: תחרות על עמדת הסנטר השלישי (בין ג'יימס וייזמן, דרו יובנקס וטוני בראדלי) ותחרות על מחליף לעמדות הכנף (בין ג'ון קונצ'אר – ששוחרר מסיבות אישיות בשלב מוקדם – ברוס בראון ואוצ'איי אבאג'י). וייזמן עדיין לא הוחתם רשמית, אבל נותר השחקן האחרון שקיבל חוזה למחנה האימונים ולא שוחרר. על פי הדיווחים הניקס התלבטו אם לפנות מקום בסגל לברוס בראון (מה שהיה דורש מהם לבצע טרייד על שחקן עם חוזה מובטח כדי לפנות מקום בסגל ומתחת לתקרה), אך חתכו אותו ברגע האחרון. כנראה מתוך רצון להשאיר מרווח תמרון להמשך.

 

ועכשיו מה, מה עכשיו?

ריצת האליפות האחרונה של הניקס הייתה חריגה לא רק בגלל המאזן, אלא בעיקר כי קשה לזכור את הפעם האחרונה שבה קבוצה שינתה את סגנון המשחק שלה באופן כל כך מובהק מהעונה הרגילה וזכתה באליפות. כן, אפשר לשלוף את השיבוץ של אנדרה איגואדלה בחמישיה של הווריורס בגמר 2015, אבל המעבר של הניקס למשחק דרך הידיים של טאונס בחלקים ארוכים בפלייאוף הייתה מהפכנית אפילו יותר

בראון אוהב להתנסות עם ההרכבים והתפקידים במהלך העונה הרגילה, כדי להגיע למצב שבו בפלייאוף השחקנים מוכנים למרבית התרחישים. זה סגנון אימון שיכול לפגוע בתוצאות של העונה הרגילה ושמתאים בעיקר לקבוצות מנוסות יותר, שמכירות את הזהות שלהן. בגמר מול וומבי הניקס חזרו לסגנון המשחק ה'רגיל' שלהם, וכנראה שבעונה הקרובה נראה שילוב של שני הסגנונות האלו. מהבחינה הזו הצירוף של דראמונד – מוסר טוב יותר ממה שנדמה (גם אם רחוק מרמתו של טאונס) וכזה שההגנה צריכה לכבד את הקליעה שלו – הגיונית מאד.

התוספת של דראמונד תהיה חשובה גם בשימור אספקט ריבאונד ההתקפה שנפגע עם עזיבתו של מיטשל רובינסון. בעונת 25/26 רובינסון דורג במקום החמישי בליגה בסה"כ ריבאונדים בהתקפה (252) על אף ששיחק 500+ דקות פחות מכל שחקן אחר בין עשרת המובילים (טאונס, לדוגמה, דורג במקום השביעי בליגה עם 232 ריבאונדים בהתקפה, אך בכמעט פי 2 דקות ממיטש-רוב). עבור הניקס, שדורגה באמצע הטבלה בכל הנוגע לתדירות זריקה משלוש ובתחתית הליגה ביחס בין זריקות שדה לזריקות עונשין, הצורך לייצר פוזשנים נוספים הוא קריטי. דראמונד – שדורג במקום ה-11 בליגה עם 200 ריבאונדים בהתקפה בכמות דקות דומה לזו של רובינסון – ככל הנראה נבחר בעיקר בגלל ההצטיינות שלו בתחום הזה, וגם אם הוא לא מציע את הגנת הטבעת שרובינסון מספק, הוא מכפר על כך באיכויות שישתלבו בשיטת המשחק של בראון.

במבט על הספסל נראה שהניקס חסרים שחקנים בעמדות הפורוורד, אבל אף שחקן משמעותי בעמדות האלו לא נטש. העובדה שהארט ואו.ג'י יכולים לשחק בשתי העמדות, יחד עם קלארקסון ושאמט שאת מרבית דקות הפלייאוף שלהם קיבלו בעמדת הסמול פורוורד (למרות שאף אחד מהם לא מגרד את ה-2.00 מ') אמורה להשאיר לבראון מספיק אפשרויות גם כאן. יכול להיות שהשנה נקבל גם סוף סוף קצת יותר דקות מדדייה. אמרתי יכול להיות.

מי שכן אמור להיות חלק משמעותי יותר ברוטציה של הניקס השנה הוא מו דיאוורה. שחקן השנה השניה קיבל פחות מ-10 דקות למשחק בממוצע בעונה שעברה, אבל בראון כבר התבטא שהוא צריך לקבל יותר הזדמנויות. דיאוורה מתנשא אמנם רק לגובה של 2.05 אבל הוא בעל ווינגספאן עצום של 2.23 וההתחזקות הטבעית שלו (רק בן 21) אמורה לתת לו דקות בעמדת הפאוור פורוורד ואולי אפילו דקות ספציפיות בעמדת הסנטר. "בשנה שעברה יכולת לראות שהוא היה קצת תזזיתי כשהוא היה על המגרש," אמר עליו בראון בתשובה ביום המדיה. "כי הוא לא ממש ידע מה לעשות, וכשהוא כן עשה משהו, הוא ידע שהוא פשוט חייב ללכת על זה בכל הכוח. לכן הרבה פעמים הוא פשוט שיחק בקצב אחד. עכשיו יש רמת נינוחות מסוימת, כך שהמקצב שלו טוב יותר, במיוחד בהתקפה. היכולת שלו לתקשר על הפרקט נמצאת ברמה קצת יותר גבוהה, כי יש לו תחושה טובה יותר לא רק בהתקפה, אלא גם בהגנה – לא רק לגבי מה שהוא צריך לעשות, אלא גם מה שהוא צריך להגיד לחברים שלו לקבוצה לעשות, במיוחד אם הוא נמצא בצד האחורי או בתחתית ההגנה, כי הוא רואה את הכל מולו. הוא אחד מאותם שחקנים שצריכים לעשות צעד קדימה."

האתגר המשמעותי של בראון והשחקנים יהיה לשמור על אותה רמת מתח ותחרותיות. לקבוצה אלופה יש שתי מחלות: הראשונה היא מה שריילי כינה "מחלת היותר": הרצון ביותר דקות, נקודות, מעמד, כסף. לאנדרי שאמט התייחס לתחרותיות בעמדות הגארד ולפרגון הלא אופייני בינהם בשנה שעברה. השאלה אם אחרי האליפות הזו הניקס יצליחו לשמור על האווירה הזו

השאלה הזו תהיה רלוונטית במיוחד לא רק בהקשר של שחקני הספסל, אלא גם בהקשר של קארל-אנתוני טאונס. קא"ט ויתר על לא מעט סטטיסטיקות אישיות לאורך העונה, ובמיוחד במהלך הפלייאוף. זה הפך אותו לאלוף. השאלה אם התגמול הזה יספיק לו גם כשהוא עומד בפני עונת חוזה, וכשהוא יודע שמצופה ממנו ללכת בעקבותיהם של ברנסון ומיקאל ברידג'ס שלקחו חוזים נמוכים יותר על מנת שיוכלו לשמור על גרעין הקבוצה. על פי הדיווחים מתחילת מחנות האימונים טאונס הביע נכונות להוריד את השכר שהוא מקבל (הוא מחזיק באופציית שחקן על סך יותר מ-60 מיליון דולר לעונת 27/28), אבל החיתוך שהניקס מבקשים ממנו לעשות נראה כרגע עמוק מדי.

טאונס הוא לא השחקן היחיד שנמצא בדיונים על החוזה. ג'וש הארט נכנס לעונה האחרונה המובטחת בחוזהו (לניקס יש אופציית קבוצה בשנה הבאה) ומיילס מקברייד – השחקן היחיד שנמצא בסגל הקבוצה מתקופת טרום-ברנסון – מסיים חוזה וככל הנראה יצפה להרוויח יותר מ-4 מיליון הדולר לשנה שהובטחו לו בחוזה האחרון. מימוש אופציית השחקן של טאונס לא תאפשר לניקס לממש את האופציה שלהם על הארט בלי להכנס לסקנד אייפרון (מהלך שהבעלים של הקבוצה, כאמור, לא מעוניין לבצע) ובטח שלא להשאיר בנוסף גם את מקברייד. על פי המסתמן הניקס מטפלים במו"מ לפי גודל החוזה, כלומר השיחות עם הארט ומקברייד מתעכבות עד שסיטואציית החוזה של טאונס תגיע לפתרון. מקברייד נשמע לא מרוצה מהסיטואציה וגם הארט היה מאבד ברור בנושא

גם אם קשה להאמין שהניקס יחליטו מיוזמתם להפרד מהארט או טאונס בפברואר (שמו של מקברייד דווקא עלה כמועמד לטריידים בשנה האחרונה), סביר להניח שהנושא ימשיך להעסיק את השחקנים ואנשי הקבוצה. כשהאמירה של שאמט לגבי הפרגון שהיה בין חבורת הספסל בשנה שעברה תעמוד למבחן לאור הארכות החוזה שקיבלו שאמט ואלוורדו, לעומת קלארקסון ומקברייד שנמצאים בשנת חוזה.

המחלה השניה היא ירידת המתח שמגיעה אחרי הזכייה. התפיסה לפיה הקבוצה "יודעת מה צריך לעשות כדי לנצח" שיכולה לזלוג מהר מאד למחוזות השאננות. זו משימה לא קלה עבור מאמן, והרבה פעמים הדרישה לעמידה באותם הסטנדרטים שהביאו לאליפות צריכה להגיע מהשחקנים עצמם.

לשמחתם של הניקס יש להם את ג'יילן ברנסון. שחקן שהיה אלוף בכל מסגרת בה שיחק. עבודת בניית הסגל של ליאון רוז, זו שחיברה אל ברנסון את חבריו מהמכללות ג'וש הארט (שזכה איתו באליפות מכללות אחת) ומיקאל ברידג'ס (שתי אליפויות עם ברנסון) יחד עם שחקנים מנוסים שמכירים את התנודתיות בחיי הNBA כמו אנונובי, שאמט וקלארקסון יוצרת בסיס יחסית יציב לקבוצה. העובדה שהמזרח התחזק – בין עם בעקבות חזרתם של טייטום והאליברטון, קבוצת הכוכבים של פילדלפיה והמעבר של יאניס למיאמי (וכן, גם קליבלנד התחזקו) – יכולה להיות כלי שישמור על הריכוז של הקבוצה גם כן.

נקודה אחרונה היא הבריאות. אחת מהסיבות הפחות מדוברות לעובדה שבשמונה שנים ראינו שמונה אלופות שונות היא העובדה שריצות הפלייאוף הארוכות גורמות לשחקנים להגיע פחות כשירים לעונה הבאה. לא תמיד מדובר על מקרי קיצון כמו טייטום בפלייאוף 2025, אבל גם היעדרות של שחקנים כמו ג'יי דאב והארטנשטיין (שהחמיצו כחצי עונה בשנה שעברה) יכולים להיות משמעותיים לכשירות איתה מגיעה הקבוצה לפלייאוף. 

בשנים האחרונות ראינו את הפרונט אופיס – ליאון רוז מקבל את רוב הקרדיט, אבל לניקס יש שורה של מומחי שכר וטריידים שדואגים לגמישות – מבצעים לקראת הדדליין מהלכים כדי לשפר את הקבוצה לקראת הפלייאוף. בשנה שעברה זה היה המהלך ששלח את גרשון יאבוסלה לשיקאגו, במהלך שהביא לניקס גם את חוזה אלוורדו (בטרייד מניו אורלינס) וגם פתח להם מקום מתחת לתקרה כדי לצרף את ג'רמי סוהאן אחרי הביי אאוט מהספרס. העובדה שהניקס נמצאים מעל האייפרון הראשון מונעת מהם לבצע אגרגציה של חוזים כחלק מטרייד (כלומר הם לא יכולים להעביר שני שחקנים שמשתכרים 5 מיליון דולר לעונה עבור שחקן אחד שמרוויח 10 מיליון). בקונטקסט הזה ההחלטה לשמור על דדיה בסגל, ולא לוותר עליו עבור ברוס בראון, הופכת הגיונית, מבחינת היכולת לייצר קצת יותר גמישות לקראת הדדליין.

 

תחזית:

הניסויים המרובים שבראון אוהב לערוך בחמישיות ובשיטות המשחק, יחד עם מנוחות והורדת דקות לצורך חלוקת עומסים צפויים לפגוע במאזן של הניקס. כלומר – אני לא חושב שהקבוצה מניו יורק הולכת לכוון בכלל ל"עונת הצהרה" של 58+ נצחונות, בטח שלא במזרח הצפוף. אני כן מאמין שנראה את הניקס נמצאים באזור 50 הנצחונות ויסיימו איפשהו במקומות  3-5 במזרח. ברנסון, המארג הקבוצתי והניסיון כן יצליחו לשמור על המיקוד בקבוצה, ושחקנים שיראו סימפטומים של "מחלת היותר" יוזהרו (על ידי הורדת הדקות מצידו של בראון) או יורחקו (בטרייד, על ידי רוז. כאמור אל תופתעו אם מקברייד לא יסיים את העונה במדי הניקס). ניו יורק היא לא הקבוצה המוכשרת ביותר במזרח, אבל נכון לעכשיו היא בהחלט זו שנראית יותר כקבוצה מהאחרות. פילדלפיה, מיאמי ובוסטון עברו שינויים משמעותיים בסגל וגם אינדיאנה עדיין לא שיחקה בהרכב הנוכחי. קליבלנד שוב מנסה לפתור בעיות מנטליות עם שינוי מקצועי. 

כל אחת מהקבוצות האלו – ובמידה פחותה גם דטרויט, אורלנדו ואטלנטה – רואה את עצמה בתור קבוצה שיכולה להגיע רחוק העונה. בגלל כל השינויים קשה לצפות את כל הטיימליינס ועדיין אם אני צריך להמר – זו ליטרלי המטרה של הפסקה הזו – אני חושב שהניקס והסיקסרס הן שתי הפייבוריטיות להפגש בגמר המזרח. מצד אחד קשה לי להמר נגד הקבוצה שאני אוהד, ומצד שני לברון, אמביד ובראון בגמר זה סיפור גדול מדי בשביל שאוכל לוותר עליו, אז אני אלך עם הפסד של הניקס בגמר המזרח שתתן את הדלק לריצה אחת נוספת בעונת 2027/28