כבכל שנה, אחד מהתארים שמעלה הכי הרבה דיונים הוא מי יקבל את תואר השחקן החשוב ביותר ומהם המדדים לקבוע את זה. בעונה שעברה היו לנו שני מועמדים בקרב אימתנים (לטעמי גם לנארד רץ יפה מאוד בעונה שעברה, אבל לא זכה למספיק הדים), והדיונים על מי באמת היה ראוי לתואר המשיכו גם חודשים לאחר שהעונה הסתיימה. ראסל ווסטברוק רשם עונה היסטורית באופן אישי, אבל פחות טובה קבוצתית וזו אולי הייתה הסיבה לכל הדיונים שנוצרו מסביב.

הבעיה העיקרית סביב תואר השחקן החשוב ביותר היא שאין הגדרה חד משמעית. האם מדובר בשחקן הטוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר? אם כך, אז למה ווסטברוק זכה בשנה שעברה? אולי זה השחקן הטוב ביותר בליגה, ואז לברון ג'יימס היה אמור לזכות כמעט בכל אחת מהעונות שבהן הוא שיחק. בסופו של דבר מדובר בפרשנות, ולכן החלטתי לייצר מדד משוקלל אשר ייתן משקל כמעט לכל הפרמטרים המדידים שקיימים כיום. 

בקצרה אסביר שלקחתי בחשבון את כל מה שהיה נראה לי רלוונטי, כלומר:

סטטיסטיקה יבשה – נק', ריב', אס', חט', חסימות, איבודי כדור ו-%TS
מאזן קבוצתי – ניצחונות, כמות משחקים
השפעה אישית – מדד ה-VORP, value of replacement
הגנה – דרך מדד ה-defensive win share

נחתכו מראש / לא נכנסו לשקלול – עד שחקן אחד מקבוצה (ולכן קארי, פול, טאונס לא מופיעים ברשימות),
רק שחקנים מקבוצות שנלחמו על הפלייאוף וששיחקו העונה מינימום 50 משחקים (יש שיגידו שגם זה מעט). 

חשוב לציין, שזה מדד שאני פיתחתי, ומשחק קליל בפרמטרים של המדד ישנו משמעותית את הדירוג של (כמעט) כל השחקנים. לסקרנים שמעוניינים להבין את המדד שפיתחתי יש הסבר מפורט וארוך בסוף הכתבה, הכולל גם את התוצאות המלאות מרוכזות בטבלה. 

אזכורים ראויים: 

בראדלי ביל – הוביל את וושינגטון לעונה נחמדה בסה"כ, אבל כשהאבק מתפזר, וושינגטון נמצאת רק במקום השמיני במזרח (נכון לכתיבת שורות אלו) והמספרים של ביל לא כל כך מרשימים. לכן הוא לא נכלל ברשימה. 

ג'ימי באטלר – בשלבים שהוא שיחק מינסוטה נראתה מדהים ואפילו נלחמה על המקום השלישי במערב. הבעיה של מינסוטה ובאטלר הייתה שהוא שיחק רק 56 משחקים וזו הסיבה שבמקומו נכנס לדירוג טאונס. 

14. ניקולה יוקיץ' – 18.5 נק', 10.7 ריב', 6.1 אס'. אלו מספרים שבהחלט יכלו להכניס אותו לעשירייה, אבל דנבר סיימה את העונה כשהיא במרחק של גרוש ללירה ומחוץ לפלייאוף. צפו לראות אותו ממשיך להתקדם במעלה הגבעה בשנים הבאות. יכולת המסירה המופלאה שלו הופכת אותו לנשק ייחודי ביותר מבין הסנטרים, עד כדי כך ש-ESPN החליטו שזו העונה הטובה ביותר של גבוה מוסר אי פעם.

13. ג'ואל אמביד – אין ספק, הוא נתן עונה מרשימה מאוד. לצד 22.9 נק', 11 ריב' ו-3.2 אס' הוא גם הציג את המספרים ההגנתיים הטובים ביותר ברשימת 15 הגדולים. בשנים הבאות אפשר לצפות שהוא יכנס לעשירייה הראשונה במירוץ. 

12. ויקטור אולדיפו אולדיפו הפך השנה לפרנצ'ייז פלייר של אינדיאנה. זה יזכה אותו בוודאות בתור השחקן המשתפר של העונה, כאן אנחנו נותנים לו עוד קצת כבוד. אגב, אולדיפו מוביל את הליגה בחטיפות עם 2.4 למשחק, שאפו!

11. קיירי אירווינג – אלמלא הפציעה שלו הוא היה ממוקם גבוה יותר. אירווינג פתח את העונה בסערה והוביל את אחת מהקבוצות המרעננות ומרגשות ביותר בליגה. הוא מצא גם את הצד ההגנתי שלו והשתלב מצוין בשני צידי המגרש של בוסטון, כשכולם ציפו שהוא יכפה את המשחק על עצמו. הפציעה שלו די עזרה גם להגיע להחלטה הנכונה ולהכניס את דרוזן לעשירייה, כי לפעמים פשוט מגיע.  

כמעט נכנסו: 

10. דמאר דרוזן – 23 נק', 3.9 ריב', 5.2 אס'

מבין כל השחקנים ברשימה, הסטטיסטיקה היבשה אומרת שדרוזן לא צריך להיות בעשירייה. למעשה הסטטיסטיקה שלו הכי פחות מרשימה. גם המשקל הנוסף שהכנסתי לניצחונות לא הצליח לאזן את זה. האיזון העילאי בין החמישייה הראשונה לשנייה די פוגם בריצה של דרוזן. לכן החלטתי שלמרות שהסטטיסטיקה אומרת אחרת, הוא חייב לזכות למקום של כבוד בעשירייה. נכון להיום (העונה הסדירה) הוא השחקן הטוב ביותר בקבוצה מספר 2 בליגה. 

9. למרכוס אולדריג' – 23.1 נק', 8.5 ריב', 2 אס'

בואו נאמר את האמת, כמה מכם הכירו את קייל אנדרסון ודז'ונטה מוריי לפני פתיחת העונה? כמה מכם חושבים שהם שחקני חמישייה לגיטימיים בקבוצת פלייאוף במערב? אולדריג' לקח השנה קבוצה של שחקני משנה למאבק על מקומות 4-6 במערב עד הדקה האחרונה. הוא עשה את זה בעונה שבה לנארד חסר, פארקר נראה שלא חזר לעצמו ואפילו רודי גיי החמיץ יותר מ 20 משחקים. למעשה שחקני המשנה ברגעי האמת היו פאו גאסול ומאנו ג'ינובילי, שרבים מאיתנו בכלל מתפלאים שהם עדיין בליגה. 

ייתכן מאוד שאולדריג' היה צריך להיות גבוה יותר ברשימה, אבל תחושת הבטן אומרת שדווקא נעשה כאן צדק, כי כנראה שגם בלי אולדריג' איכשהו פופוביץ' היה מוצא דרך לעשות קסמים. אבל הכי חשוב – בקו הסיום הספרס סיימו במקום השביעי, שהוביל למפגש לא נעים מול גולדן סטייט בסיבוב הראשון. 

8. קארל אנתוני טאונס 21.3 נק', 12.3 ריב', 2.4 אס', 64%TS

טאונס נתן עונה מפלצתית בכל מובן אפשרי. לאחר הפציעה של באטלר הוא לקח פיקוד, שמר את מינסוטה עם הראש מעל המים והצליח להוביל אותה לפלייאוף. למרות זאת, חייבים לומר את האמת, אם באטלר לא היה נפצע הוא היה נמצא כאן ברשימה במקום טאונס. טאונס כרגע הוא מפלצת מספרים, אבל לא מצליח ממש לתרגם את זה לניצחונות. מינסוטה הגיע לפלייאוף הרבה בזכות החזרה של באטלר למשחקים האחרונים של העונה.  את ההבדל ביניהם ניתן למצוא במספרים ההגנתיים, טאונס עדיין מחזיק דירוג הגנתי של 107.7 בזמן שבאטלר עם 105.4. 

7. דמיאן לילארד – 26.9 נק', 4.5 ריב', 6.6 אס'

אנחנו מתחילים לטפס, ולילארד נמצא במקום השביעי בזכות. בעיני רבים הוא כנראה בכלל לא היה זוכה לאזכור, אבל ליליארד הוביל את פורטלנד למקום השלישי במערב ורק זה אמור לזכות אותו באזכור של כבוד. בשקט-בשקט, לילארד ייצר השנה מספרים טובים מאי פעם. הוא קלע ביעילות הגבוהה ביותר שלו (59.4%) עם נתון מדהים של 92% מהעונשין, מסר 6.6 אס' לצד 26.7 נק', והנתון המפתיע ביותר זה שהוא שיחק הגנה לא רעה בכלל השנה למרות המידות הפיזיות שלו.

6. ראסל ווסטברוק 25.4 נק', 10.1 ריב', 10.3 אס'

קצת קשה להאמין אבל למרות שה-MVP היוצא ניפק עונת טריפל-דאבל שנייה ברציפות, הפעם הוא אפילו לא נכנס לחמישייה הראשונה. אז איך יכול להיות שאחרי כל הרעש התקשורתי המדהים שהיה סביבו בעונה שעברה, העונה אף אחד לא באמת רואה אותו כמועמד לגיטימי? התשובה היא פשוטה, בעונה שעברה הוא שיחק עם צוות מסייע יחסית בינוני (לפחות כך חשבנו). העונה הוא שיחק כאשר לצידו משחקים פול ג'ורג', סטיבן אדאמס בעונת שיא וגם כרמלו אנתוני. כל אלו היו צריכים להוביל את הת'אנדר הרבה יותר גבוה מסיטואציה שבה הם עדיין לא הבטיחו את הפלייאוף כ-4 משחקים לתום העונה. בנוסף הוא קלע רק ב 52% במדד היעילות, שממקם אותו במקום אחד לפני אחרון מבין 71 שחקנים שיש להם PER מעל 17 (האחרון הוא שרודר שניסה להפסיד רוב העונה).

מה לגבי יאניס שהוביל את מילווקי למאזן יותר גרוע, למה הוא לפניו? קודם כל ההפרש היה מינורי. דבר שני, יאניס מוביל את מילווקי לא רק במדדים ההתקפיים אלא גם ביעילות וגם במדדים ההגנתיים. ווסטברוק בעיקר נהנה מזה שסביבו היו אחלה שחקני הגנה, וזו גם הסיבה למספרים היפים שלו בהגנה. לכן הוא רק כמעט העונה. 

החמישייה הראשונה:

יאניס אנטטקומפו – 26.9 נק', 10 ריב', 4.8 אס', 60%TS

יאניס פתח את העונה בסערה והופיע בכל דיון רלוונטי. ככל שהעונה התקדמה המספרים של יאניס קצת התאזנו וביחד איתו גם מילווקי. מילווקי סיימה את העונה בקול ענות חלושה בתחתית המזרח ואין ספק שציפינו מהם ליותר. מצד שני, אולי ציפינו יותר מדי, מכיוון שהסגל המסייע שלו מורכב מאריק בלדסו (שסוג של נזרק מפיניקס אחרי מיני שביתה איטלקית) ומידלטון, שהוא אחלה שחקן אבל לא כזה שרצים איתו גבוה. כאשר צריכים להכריע בין ווסטברוק בחמישייה ליאניס, נראה שעדיין יש ליאניס קייס יותר הגיוני. 

4. קוין דוראנט – 26.4 נק', 6.8 ריב', 5.4 אס', 64%TS

אפשר לומר שהתרגלנו לזה. דוראנט נתן עונה חלומית, הקבוצה שלו הגיעה לאחד מהמקומות הראשונים במערב, ועדיין הוא לא נמצא בטופ 3 במירוץ ל-MVP. הסיבה לכך נעוצה בסטף קרי. קרי בכלל לא נכנס לרשימה בגלל שדוראנט נמצא בה. מצד שני, כאשר קרי שיחק גולדן סטייט נלחמה על המקום הראשון. בלעדיו הקבוצה קרטעה מאוד, ודוראנט לא עשה צעד קדימה כמו שראינו ממנו בשנים קודמות. הסיפור המעניין ביותר לגבי דוראנט (וקרי) במירוץ לתואר זה ששניהם חושבים שהתואר מגיע לשחקן אחר וצוטטו כשהם אומרים שהשחקן הזה הוא ג'יימס הארדן.

3. לברון ג'יימס – 27.5 נק', 8.6 ריב', 9.1 אס', 62%TS

כמעט כמו בכל שנה, המלך הוא מועמד טבעי לקחת את התואר. קיירי עזב, אייזיאה לא התאקלם ולא החלים כאשר גם בלייקרס הוא לא באמת פרח. ההגנה של הקאבס הייתה מפוררת, קווין לאב שוב נפצע, טיי לו נעדר עקב מחלה והיחיד שהמשיך לעמוד שם כמו סלע איתן היה לברון ג'יימס. 

בגיל 33 הוא ניפק את המספרים ההתקפיים אולי הטובים בקריירה שלו ובחצי השני של העונה הסתובב סביב ה-30-10-10. אז למה לברון עדיין רק מספר 3 העונה? הפסקאות הבאות מנסות להסביר כיצד המלך לא מסיים אפילו שני במירוץ שלי.

1. ההגנה – במשך שנים צחקנו על ההגנה של הארדן, השנה הטיעון הזה תקף הרבה יותר על לברון:

2. התוצאות – במבחן התוצאה, יוסטון הובילה ודרסה את הליגה. קליבלנד הגיעה אחרי שהיא החליפה חצי מהסגל באמצע השנה עקב אי שביעות רצון ואחרי שהיא ירדה למקום הרביעי במזרח. כל אלו לא היו מפריעים כל כך, אם ג'יימס הארדן לא היה נותן בעצמו עונה כל כך טובה.

2. אנתוני דיוויס – 28.1 נק', 11.1 ריב', 2.3 אס', 1.5 חט', 2.6 חס', 61%TS

לפני כחודשיים הפליקנס קיבלו את החדשות הרעות ביותר שקבוצה יכולה לקבל: הכוכב הראשי או המשני (תחליטו אתם) שלהם נפצע ולא יחזור לשחק העונה. אחרי ששמענו שקאזינס גמר את העונה, כמעט כולם מיהרו להספיד את הפליקנס. גם ככה הם בקושי הצליחו להיכנס לפלייאוף, אז מה יקרה בלי קאזינס?

אנתוני היה זקוק לשישה משחקים כדי להתרגל למצב החדש, ומה שקרה משם והלאה היה המירוץ שלו לתואר ה-MVP. הוא לקח צעד גדול קדימה בהתקפה (31.4 נק' למשחק) צעד גדול קדימה בהגנה (12.2 ריב', 3.3 חס' ו 2.1 אס') והוביל את הפליקנס ל-18 ניצחונות עם 8 הפסדים. אבל תואר ה-MVP ניתן על עונה שלמה, ולא על ריצה קצרה בסוף העונה. לכן הפליקנס בקושי השתחלו לפלייאוף ודיוויס הגיע קרוב, אבל נותר לעמוד במקום השני. 

במהלך הריצה הזו, דיוויס גם סיפק משחק אדיר עם לא פחות מ-10 חסימות על יוטה וגובר:

1. ג'יימס הארדן 30.4 נק', 5.4 ריב', 8.8 אס', 1.8 חט'

לסטטיסטיקה הזו אפשר להוסיף גם 62% יעילות וגם את האופן המרשים שבו הארדן הסתגל לשתי סיטואציות חדשות חשובות: הראשונה השינוי בחוקה, שהיה אמור להאט את קצב סחיטת העבירות שלו. אז בפועל הוא הלך לקו העונה 10.2 במקום 10.9, לא משמעותי. הדבר השני זה שהוא מצא את מקומו לצד כריס פול (וזה יאמר גם לזכותו של פול) והפך למכונה התקפית עוד יותר משומנת.


עוד קצת על הסטטיסטיקות של הארדן:
ראשון בנק', ראשון במדד ה-PER, רביעי באסיסטים, שביעי בחטיפות (!!!), תשיעי ביעילות התקפית (TS%) כאשר מעליו הגארד היחיד זה קרי.

במהלך כתיבת השורות האלו, לא יכולתי שלא להיזכר באחד מהמשחקים הגדולים של הארדן. התחושה העונה הייתה שהוא פשוט יכול לשים סל, מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה וזה לא משנה כמה שחקנים קופצים עליו:

לסיכום:

השחקן הטוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר הוא זה שזוכה השנה, אבל הוא לא זוכה רק בגלל היותו השחקן הטוב ביותר. הוא זוכה בגלל שהוא שיפר משמעותית את ההגנה האישית שלו, מצא את הדרך להשתלב עם כוכב נוסף והפך להיות הציר הראשי שסביבו המכונה המשומנת שנקראת יוסטון עובדת. הוא מצא את הדרך להתמודד עם החוקים החדשים שהיו אמורים להקטין לו את כמות זריקות העונשין ונכון להיום הוא הופך את יוסטון למועמדת ראשית לאליפות. 

בצד השני, בד"כ כאשר מדברים על השחקן הטוב ביותר, אנחנו מתבקשים לנסות לדמיין איך הקבוצה הייתה נראית בלעדיו. אז כשאני מדמיין את הפליקנס בלי אנתוני דיוויס, מובלים על ידי הולידי ומירוטיץ' אני רואה את שיקגו שחוותה עונת טנקינג. כשאני רואה את קליבלנד מובלת על ידי קווין לאב, טריסטן תומפסון, קורבר (עדיין קר רוח), הוד, קלארקסון – ובחצי הראשון של העונה קראודר, ווייד, אייזיאה – אני רואה קבוצה עם הגנה נוראית, ופוטנציאל התקפי אדיר. די דומה למה שראינו מהם בפועל. מצד שני, כשצריך לדמיין את היריבות של קליבלנד לתחתית (אורלנדו, ניקס נטולי פורזינגיס, אטלנטה) אני מתקשה שלא לראות את קליבלנד נלחמת על פלייאוף גם בלי לברון. 

כשאני מדמיין את יוסטון בלי הארדן, אני מדמיין קבוצה שנלחמת בדנבר על הזכות להיכנס לפלייאוף עד לשנייה האחרונה. הארדן עשה השנה משהו בלתי יאומן, הוא הנהיג את הקבוצה שהפכה את גולדן סטייט לקבוצה פגיעה. 

לסקרנים יותר תיאור שלבי פיתוח המדד

נתחיל בהצגת הטבלה המלאה. אלו שיעמיקו יראו שדרוזן לא היה אמור להכלל בעשירייה והרגשתי צורך לחרוג. בצורה די מפתיעה, מרגיש שהטבלה מתארת בצורה מצויינת את כל שאר הדירוג. 

משהו שממש הפתיע אותי במהלך הכנת החומרים: 
מדד ה-VORP, שאמור לציין כמה שחקן אחד חשוב יותר מהשני, גילה שאמביד, דרוזן וביל לא היו כאלה חשובים לקבוצות שלהם (לפי המדד, אני חושב כמובן אחרת). 

 מדד PER מעודכן: 

כל דיון בנושא השחקן החשוב ביותר מתחיל בהוא קלע יותר, מסר יותר, הוריד יותר ריב', חטף יותר כדורים וחסם יותר פעמים. המהדרין מוסיפים הוא קולע גם באחוזים טובים יותר (TS%) ומאבד פחות. 

לכן, השלב הראשון בנוסחה היה פשוט לסכום את הרכיבים, לתת משקל של X2 לכל מה שהוא לא נקודות ובסוף באופן שרירותי החלטתי להכפיל באחוזי היעילות של השחקן. התוצאות דומות מאוד למדד ה-PER של הולינג'ר גם בסקאלה וגם בתוצאות, אבל כדי לאזן פשוט הוספתי את מדד ה-PER לסכום. 

בשלב הזה לברון ג'יימס הוביל את הרשימה עם ניקוד משוקלל של 72.5, דוראנט היה שני עם 71.5 והארדן היה שלישי עם 71.4. 

מדד משוקלל ניצחונות, משחקים ו-VORP

מדד השחקן החשוב ביותר היה מאז ומעולם יותר מסטטיסטיקה יבשה. הרי רק לפני שנתיים קרי זכה באופן שחצה את כל הליגה. הסיבה לכך הייתה כמובן לא הסטטיסטיקה היבשה אלא האופן שבו גולדן סטייט דרסו את הליגה. לכן גם כאן יש מקום לתת משקל לכמות הניצחונות. השאלה היא מהו אותו משקל? 

בניסיון הראשון שלי, פשוט הכפלתי את כמות הניצחונות וחילקתי ב-82 משחקים. התוצאה הייתה שהארדן פתח פער של 12 נק' על לברון ג'יימס, מה שכמובן היה נראה לי מוגזם. לכן החלטתי לתת משקל של כמות הניצחונות של הקבוצה חלקי 2. מספר שלמעשה מייצר הפרש קטן מאוד בין קבוצות עם מספר ניצחונות דומה ועדיין נותן להארדן את הכבוד שמגיע לו. בשנה שעברה זה כנראה לא היה עוזר לו במאבק מול ווסטברוק. 

מה לגבי העובדה שלברון שיחק יותר משחקים מהארדן, או העובדה שיש לו את ה-VORP הגבוה ביותר מבין כל 15 המועמדים שנבדקו? אז צירפתי גם אותם כדי לאזן. 

בסוף השלב הזה הארדן הוביל עם 126.8 נק' משוקללות, לברון היה שני עם 122.3 ודוראנט רביעי עם 110.5. הסיבה לצניחה החזקה של דוראנט קשורה לעובדה שהיה פער משמעותי ב-VORP בינו לבין שני המתחרים הגדולים שלו, פער שכולנו מכירים בתור קבוצת החלומות של גולדן סטייט.

מדד משוקלל הגנה

בד"כ זה השלב שבו כולנו נזכרים שהארדן הוא אחד משחקני ההגנה החלשים בליגה, ושלא יכול להיות שהתואר ילך לשחקן כל כך חלש הגנתית, אבל השנה זה כבר לא היה כל כך נכון. מצד שני, לברון ג'יימס משחק בקבוצת ההגנה הגרועה בליגה, ולכן אם נסתכל על המדד ההגנתי שלו נראה שהוא הכי נמוך מבין כל 15 המועמדים. לכן החלטתי לשקלל פנימה את מדד ה-defensive win share. להפתעתי גם שם לברון ג'יימס מדורג אחרון מבין כל השחקנים, ולכן זה פחות שינה כיצד הכנסנו את המדד. זה כן השפיע על אנתוני דיוויס, שחיזק את מעמדו בתור השחקן מספר 3 בסולם ה-MVP.