אחרי שבעונה שעברה סטף קרי נבחר ל-MVP פה אחד, נראה שהשנה אין תמימות דעים. ראסל ווסטברוק רושם עונה היסטורית עם ממוצעי טריפל דאבל. ג'יימס הארדן לא רחוק ממנו בכלל ומוביל את יוסטון למקום השלישי במערב הקשה. קוואי לנארד מוביל את ספרס למקום השני במערב. ולברון ג'יימס הוא לברון ג'יימס. אם בקרב האוהדים יש המון קולות שקוראים לתת את הפרס לראסל ווסטברוק, בקרב העיתונאים נשמעים קולות שונים והמון התלבטויות. ווסטברוק והארדן הם המועמדים הראשיים, אבל אל תפסלו את קוואי לנארד שיכול להפתיע. לברון ג'יימס מוזכר כמועמד, אבל לאור היכולת של קליבלנד מאז חג המולד, אני בספק אם הוא באמת מועמד. ישנם שמות נוספים, ואנחנו נדרג פה את העשיריה המובילה, אבל נראה ששלושת השחקנים שהוזכרו הם המועמדים העיקריים.

לפני שנגיע למועמדים בואו נדבר על הפרוצדורה. על הפרקט אין מחלוקת מי ניצח ומי הפסיד. בכל מה שקשור לפרסים אישיים זה הרבה יותר פתוח לפרשנות. האם ה-MVP הוא השחקן הכי חשוב לקבוצה שלו? האם הוא השחקן הכי טוב בליגה? האם מדובר במי שהביא את הקבוצה שלו למאזן הכי טוב? מי שבסופו של דבר מכריע בשאלה הזו הם 100+ אנשי תקשורת שמסקרים את ה-NBA באופן קבוע. כל אחד מהם נדרש לבחור ולדרג חמישה שחקנים לפרס. כל שחקן שבחר מקבל ניקוד לפי המיקום שלו ובסוף מי שמקבל הכי הרבה נקודות מקבל את הפרס. בקרב האוהדים תמיד יהיו מאוכזבים.תמיד יהיו כאלה שבטוחים שהבחירה שלהם הוא ה-MVP האמיתי. הם גם יהיו בטוחים שהם צודקים.זה לא לחלוטין מופרך. לא ברור איך הליגה בוחרת את המצביעים אבל היו מקרים בעבר שהם הוכיחו חוסר הבנה בחומר.

הדוגמא הבולטת בעיני היא פרס שחקן ההגנה ב-2015. באותה עונה זכה בפרס קוואי לנארד, כשדריימונד גרין הגיע שני. אף אחד לא חולק שהפרס באותה עונה הגיע ללנארד, אבל כשמסתכלים על נתוני ההצבעה מבינים את העוול שנעשה לגרין. אף אחד לא יחלוק שגרין היה אחד מ3 שחקני ההגנה הטובים בליגה באותה עונה. לגולדן סטייט הייתה את ההגנה הטובה בליגה. גרין קיבל את המקום הראשון 45 פעמים. קוואי 37. גרין נעדר לחלוטין מההצבעה של 42 מצביעים. קוואי מ-26. דיאנדרה ג'ורדן שהוביל את ההגנה ה-15 בטיבה בליגה קיבל קולות. חסן וייטסייד ואחרים קיבלו קולות. בסופו של דבר קוואי זכה כיוון שהיה בשלישיה של יותר מצביעים.

שני שינויים משמעותיים בבחירה השנה (וזה רלוונטי לכל הפרסים):

1. הליגה מבטלת את זכות ההצבעה לפרסי סוף העונה של שדרים וכתבים מקומיים. במקום זה פאנל ההצבעה יעמוד על 100 כתבים עצמאיים (עדיין יכללו כתבים על קבוצות מסוימות, רק לא כאלו ששייכים לקבוצה). הרציונל של ההחלטה נובע מניגוד העניינים שנמצאים בהם הכתבים, במיוחד עקב החוק החדש של ה-CBA, שמאפשר חוזה גדול יותר לשחקן שהגיע להישגים הנ"ל.

2. בעבר הליגה הייתה מחלקת את הפרסים במהלך הפלייאוף, כל פעם במסיבת עיתונאים. השנה הליגה תשמור לעצמה את הזוכים עד ה-26.6, אחרי הגמר והדראפט. בתאריך הזה היא תערוך ערב חלוקת פרסים (אוסקר לכדורסל?) ותחשוף את כל הזוכים. מצד אחד זה מרכז את הפרסים לערב נוצץ אחד. מצד שני למי אכפת ש-X זכה ב-MVP אחרי שהאלופה כבר נקבעה והעונה הרגילה נשכחה? לא ברור, אבל נצטרך להתאזר בהמון סבלנות כדי לגלות מי יזכה.

לתאכלס, הנה הדירוג, את הפירוט שמרתי למועמדים העיקריים:

10. קווין דוראנט

אלמלא הפציעה בסוף העונה כנראה היה מדורג גבוה יותר. החסיר יותר מדי זמן. בסופו של דבר הצטרף לקבוצה הטובה בליגה ותהליך הקליטה לא היה קל. גם אחרי הפציעה הווריורס התקשו אבל הוכיחו שהם מספיק טובים. דוראנט היה מצויין בהתקפה, אבל הוכיח שגם הגנתית הוא יודע לתרום. מכיוון שלווריורס אין מגן טבעת אמיתי הוא וגרין שימשו כמגני הטבעת.

9. דמאר דרוזן

עונה מצויינת של הסווינגמן שהוכיח שהמיד ריינג' לא מת. נכנס לשטח המת ולקח עליו בעלות. קלע באחוזים מצויינים והגיע לקו. סחב את טורונטו בזמן שלאורי היה פצוע.

8. ג'ון וול

אחרי פתיחת עונה נוראית וושינגטון הצליחה להתאושש ולקחת את אליפות הבית הדרום מזרחי. וול הוא המנוע שהניע את הקבוצה ונראה שהשחקן מתחיל סוף סוף למצות את הפוטנציאל שלו.

7. סטף קרי

הרבה אכזבה מה-MVP היוצא, אבל תאכלס זה בעיקר בגלל המספרים המדהימים של העונה שעברה. קרי לא ניסה לשחזר, ועדיין עבר את ה-300 שלשות בעונה מעל 40%. בחודש האחרון הוא התעורר ונראה מצויין. אולי סתם שמר כוחות לפלייאוף.

6. אייזיה תומאס

הוליך את בוסטון למקום הראשון במזרח. קיבל את הכינוי מלך הרבע הרביעי בזכות יכולת הקלאץ' שלו. אין ספק שתומאס שחקן התקפי אדיר. הבעיה היא שהוא חור הגנתי עצום ולא ברור איך בוסטון יתפקדו איתו נגד טורונטו או וושינגטון בפלייאוף (שלא לדבר על קליבלנד). כל מה שהוא עשה ברבע הרביעי הוא ביטל בהגנה, ולמרות היכולת שלו, גם במשחקים שבהם נצחו הנט רייטינג של הסלטיקס ברבע הרביעי היה -1.

5. יאניס אנטטוקומפו

עונה מדהימה של הגריק פריק שעשה קפיצה ענקית למעמד סופרסטאר. ההחלטה של ג'ייסון קיד לשים לו את הכדור ביד נראית כמו ההחלטה הנכונה.

4. לברון ג'יימס

המלך עדיין איתנו, וסוגר עוד עונה גדולה במהלכה רשם כמה אבני דרך. מאידך קליבלנד פתחה את העונה נפלא ואחרי חג המולד קצת הדרדרה. במיוחד בחודש מרץ אותו סגרה עם 10 הפסדים, "הישג" שג'יימס לא עשה מאז עונת הרוקי שלו.

3. ראסל ווסטברוק

לאוהדים של ראסל ווסטברוק, אין ספק מי ה-MVP היחיד השנה. בלי ראסל ווסטברוק, אוקלהומה סיטי היא קבוצת לוטרי. הוא סוחב אותה על הגב לפלייאוף. על הדרך הוא שובר שיאי ליגה בני כמעט 60 שנה עם 42 טריפל דאבלים (בזמן כתיבת שורות אלו) וממוצע טריפל דאבל עונתי. הוא מוביל את הליגה בנקודות, ראשון בין הגארדים בריבאונדים (ועשירי סך הכל), ומקום שלישי באסיסטים. יש לו את מדד הPER הגבוה בליגה והוא עושה את זה לילה אחרי לילה בלי הפסקה. כשהוא לא על הפרקט אוקלהומה סיטי נראית רע. למעט ויקטור אולדיפו אין אף שחקן יוצר בת'אנדר וכל הנטל ההתקפי נופל על ווסטברוק. לא פעם ולא פעמיים הוא החזיר את הקבוצה מפיגור וניצח עבורה את המשחק.

אף אחד לא חולק על ההישג הסטטיסטי האדיר של ווסטברוק. מגיע לו כבוד גדול על זה. זה הישג ענק. זה לא בהכרח מצדיק את קבלת ה-MVP. הטענה העיקרית נגד ווסטברוק היא שהוא רודף סטטיסטיקות. הוא מוביל את הליגה בריבאונדים ללא תחרות (כ-85% מהריבאונדים שלו), ויש המון דוגמאות של שחקנים אחרים בקבוצה שלו מוותרים על ריבאונד כדי שהוא ייקח אותו, או מתרכזים בסגירת השחקנים שעליהם הם שומרים בשביל לפנות דרך לראסל.

כמו כן נראה שווסטברוק מתרכז בחצי הראשון של משחקים במסירות, ומרגע שהגיע ל-10 אסיסטים, הוא מוסר רק אם הוא חייב. באופן עקרוני אני לא חושב שזה בעיה, למעט במקומות שבהם זה פשוט פוגע בקבוצה, וכאן ניתן לזהות שני מקומות:

1. ווסטברוק מוסר עד הרגע שהוא הגיע ל-10 אסיסטים. בדרך כלל זה קורה במהלך הרבע השלישי. הבעיה היא כשזה לא קורה ונמתח על הרבע הרביעי פתאום כל ההתקפה של הת'אנדר משתנה. בדרך כלל ווסטברוק ייקח את כל הזריקות האחרונות של OKC במשחקים צמודים. אבל קחו לדוגמא את המשחק נגד פיניקס ב4 במרץ. אוקלהומה סיטי הפסידה 118-111. קשה להגיד שזה היה בטווח השגה בחצי הדקה האחרונה, אבל ראסל לא לקח אף זריקה. למה? היו לו 8 אסיסטים. הוא השיג את האסיסט התשיעי מסל של אברינס, אבל שלשות של ג'רמי גראנט לא נכנסו, והשאירו אותו נטול טריפל דאבל. שלשות של ג'רמי גראנט זה לא טוב במהלך משחק, בטח לא בקלאץ'.

2. ווסטברוק מקריב את ההגנה בשביל לקחת ריבאונדים. התיזה של רוב אוהדי ראסל היא שגם אם אפשר אולי לומר שהארדן קרוב בממוצעים לווסטברוק, הארדן שומר רע, ווסטברוק שומר טוב וזה השובר שיוויון. אז העונה הזו תשכחו ממה שהיה. הארדן שומר ממוצע לחלוטין, ווסטברוק פשוט לא שומר. יש לו 288 נסיונות להפריע ליריב לזרוק(לשם השוואה, להארדן המביך יש 618). זה 3.58 למשחק. זה כלום ושום דבר. הוא מדורג אחרון מבין השחקנים ששיחקו לפחות 2100 דקות (70 משחקים, 30 דקות משחק). הוא מדורג חמישי בנסיונות חסימה על שלשות, כשאחריו יש רק סנטרים (וויטסייד, הווארד, גובר, הווארד). מארק גאסול, מרסין גורטאט, דיאנדרה ג'ורדן, כולם ניסו לחסום יותר שלשות ממנו. ווסטברוק פשוט לא מנסה להפריע ליריב לזרוק, העיקר לקחת את הריבאונד. השחקנים עליהם הוא שומר קולעים ב50% מהשדה, 4% יותר מבדרך כלל. הכל על מזבח הריבאונדים.

הטור הזה בreddit מרחיב על הנושא.

אבל זה לא הכל. ראסל ווסטברוק שובר העונה עוד שיא, שיא אחוזי השימוש. ווסטברוק עומד על מספר דמיוני של 42.4. השיא עד כה שייך לקובי של 2005-2006 שעשה 38.74. העניין הוא שאחוזי שימוש מודד אך ורק כמה התקפות הסתיימו אצל השחקן. זאת אומרת התקפות שבהן הוא זרק או איבד. ווסטברוק גם מייצר 10 אסיסטים במשחק, משהו שאף אחד עם אחוז שימוש >35 לא עשה בעבר. המשמעות היא שווסטברוק לוקח בערך 42% מסך הזריקות של הקבוצה, ומייצר בערך 50+% מסך הנקודות של הקבוצה. מצד אחד זה נפלא עבור המצדדים בתואר עבורו. מה שמתחבא מתחת למספרים האלו הוא שזה כדורסל מפסיד. תסתכלו על הטבלה של 250 המקומות הראשונים בהיסטוריה באחוז שימוש. יש שם המון שלא הגיעו כלל לפלייאוף (ווסטברוק של עונת 14-15 למשל במקום השני) ואלה שכן, לא עברו סיבוב (קובי של 05-06 למשל). הראשון שעשה משהו משמעותי הוא אלן אייברסון של 00-01 שמדורג שמיני והגיע לגמר הליגה. זה היה קשור לחולשת המזרח לא פחות משזה היה קשור לאלן אייברסון. מייקל ג'ורדן הוא היחיד שהצליח לזכות באליפות כשאחוז השימוש שלו באותה עונה היה גבוה מ-33 (ויותר מפעם אחת) אפילו קובי לא הצליח לשחזר את זה (בעונות האליפות 2009 ו2010 היה על 32.5 בערך, בעונות עם שאקיל הרבה פחות).

ווסטברוק הוא מכונה, והרבה פעמים נראה כאילו מדובר ברובוט, אבל גם הוא מתעייף. בפלייאוף ההגנות יתמקדו בו ובלהוציא לו את הכדור מהיד. כשזה יקרה, אוהדיו יתלוננו שוב על חוסר היכולת של אנדרה רוברסון לקלוע. כולנו מכירים את חוסר היכולת הזו, אולי השאלה הנכונה היא למה אם רוברסון לא יכול לקלוע הוא עדיין עומד על קו השלוש? זה קורה כי לאוקלהומה סיטי יש 2 מהלכים כשווסטברוק על המגרש: בידוד לראסל ופיק אנד רול לראסל עם אחד הגבוהים או שניהם. שאר השחקנים תופסים עמדות על קשת השלוש גם אם הם לא ממש מסוגלים לקלוע משם. מרבית ההתקפות של אוקלהומה סיטי מסתיימות אחרי 2 נגיעות בכדור. או שווסטברוק הולך לסל, או שהוא מוסר בציפיה שהשחקן אליו מסר יזרוק. כשווסטברוק לא על המגרש אפשר לראות שיש צד אחר לקבוצה. מריצים תרגילים, חסימות לקלעים, זה פתאום נראה כדורסל. זה ברמה נמוכה למדי כי מי שמריץ את זה הם רכזים רעים (נוריס קול, סמיח כריסטנסון) וגם כי שאר השחקנים לא מספיק טובים בשביל לבצע את זה ברמה גבוהה, או לא מספיק חמים כי לא נגעו בכדור ברבע שעה האחרונה. אף אחד לא טוען שאוקלהומה סיטי תהיה טובה יותר בלי ווסטברוק (ומי שטוען את זה טיפש), אף אחד לא יכול לומר שהם היו מגיעים לפלייאוף בלי ראסל. עם ראסל אוקלהומה סיטי קבוצה טובה יותר ממה שהיא בלעדיו. העניין הוא שהיא לא יכולה להתפתח, ואין לזה לאן ללכת, למעט האדרת שמו של ראסל ווסטברוק. העזיבה של דוראנט הייתה הדבר הכי טוב שקרה לראסל. לא צריך לחלוק את הכדור יותר, רק הוא. זו הייתה בגידה באוהדים, בשחקנים האחרים, שלא רק שהוא נטש, הוא השאיר אותם שבויים בידיו מחזיקות הכדור של ראסל ווסטברוק, נוהרים אחרי החלומות של ווסטברוק. ווסטברוק עצמו מן הסתם בטוח שהוא משחק בשביל לנצח. היו המון לפניו. כשהם הבינו ופינו מקום, הם התחילו לנצח במקום שבו זה חשוב.

ההישג של ראסל הוא היסטורי. אבל ראסל לא. הוא לא חידש כלום בליגה. הוא עוד בול הוג בשרשרת ארוכה של שחקנים כאלה שהולכת אחורה עד הקמת הליגה. עוד שחקן שחושב שאפשר לנצח לבד. אי אפשר (ראו מייקל ג'ורדן). אם אכן יצליח לזכות בMVP זה יהיה חידוש. מעטים בשרשרת הבול הוגס הצליחו (אלן אייברסון 2000-2001 שתופס את מקום שמיני, אחריו רק מייקל במקום 33 של עונת 87-88) בעונה דומיננטית שלהם. מן הסתם יש כאלה שצועקים עכשיו שקובי היה צריך לזכות ב2005-6. יש מעטים שצועקים עכשיו שמייקל היה צריך לזכות ב86-87. כל אלה מן הסתם בטוחים שראסל צריך לזכות העונה.

2. ג'יימס הארדן

הארדן מעמיד שורה סטטיסטית מדהימה בפני עצמו, שהנהירה האמריקאית אחרי הטריפל דאבל מעמידה אותה בצל. מעשית כל ההבדל בין הארדן וטריפל דאבל הוא 2 ריבאונדים. הוא שני בנקודות, ראשון באסיסטים.

אחרי עונה נוראית הארדן חזר מצויין, בשיטה שהעמידה אותו הכי במרכז. מי שראה את עונת 2014-15 לא חשב שאפשר לשים את הארדן במרכז יותר ממה שהיה אז, אבל מייק ד'אנתוני בא והוכיח שאפשר. גם הוא מחזיק באחוז שימוש גבוה, אבל להבדיל אפשר לראות שהארדן מניע את ההתקפה של יוסטון ולא הופך להתקפה של יוסטון. הוא מייצר לעצמו ולאחרים, אבל הוא לא שולט בכדור. הרבה התקפות מתחילות במסירה שלו לשחקן בפינה ומשם מתפתח המהלך. שחקנים אחרים נוגעים בכדור וזה חשוב.

הארדן הוביל את יוסטון למקום השלישי במערב הקשה, וגם מקום שלישי בליגה. אם כבר מדברים על ציפיות, הציפיה הייתה שיוסטון תהיה בתחתית המערב והיא הפתיעה בענק. האובר אנדר של וגאס עמד על 41.5 והם ניפצו אותו עם 55 נצחונות. האובר אנדר של הת'אנדר היה 45.5 והם נצחו 47, בערך איפה שציפו שהם יהיו (מישהו לקח את ווסטברוק בחשבון). המקור לציפיה הייתה העונה הרעה של הארדן, והמחשבה שלא תהיה שם הגנה. אז הגנה אין, אבל הארדן הצליח להשכיח את העונה הקודמת. יוסטון מוכיחה שאפשר לנצח בלי הגנה. היא מטיחה על היריבות מבול שלשות וביום קליעה טוב, אין אף קבוצה בליגה שיכולה להתמודד איתה. דריל מורי הוכיח את החוש הומור שלו עם הציוץ הזה:

הנטיה של הארדן להירדם בהגנה עדיין רודפת אותו. בעבר טענתי שהבעיה של הארדן אינה ההגנה עצמה כמו השמירה על פוקוס. העונה הארדן עושה את זה בצורה טובה יותר, ולא נרשמו יותר מדי רגעים מביכים. הוא עדיין לא שומר על, אבל לפי המספרים הוא יותר טוב מווסטברוק. ועדיין הוא לא הבחירה שלי ל-MVP. למה?

תודה לרון טחן וזאב סוביק על המם

כי יש שחקן שמגיע לו יותר.

1. קוואי לנארד

אחד הרגעים המצחיקים של השנה היה כשאנשי האנליטיקס ניסו להסביר למה הדירוג ההגנתי של הספרס כשקוואי על הפרקט גרוע ב8 נקודות מהדירוג ההגנתי כשהוא על הספסל. כולם מסכימים שמדובר באחד השומרים הטובים בליגה, אז איך יכול להיות שזה לא בא לידי ביטוי במספרים? החל מההסברים הפשוטים (קבוצות משחקות 4 על 4 והשחקן עליו קוואי שומר עומד בצד כדי לנטרל את לנארד), וההסברים היותר מסובכים (קבוצות קולעות טוב יותר מהשלוש כשהוא על המגרש וזה רנדומלי לחלוטין), זה נראה כאילו מישהו החליט לשגע את המספרים. יהיה ההסבר אשר יהיה, כולם מסכימים שמדובר בחריגה. פשוט תראו את קוואי שומר ומאמלל את השחקן מולו.

קוואי אולי לא יזכה בשחקן ההגנה בעונה הזו, אבל לאף אחד אין ספק שהוא טופ 3. הוא טופ 10 בהתקפה, והשילוב הזה ביחד אמור לתת לו את הפרס. כדורסל הרי משחקים בשני צידי המגרש? הנה ככה:

בחירה בהארדן או ווסטברוק זה התעלמות מוחלטת מהצד ההגנתי. שניהם נעים בין שומרים רעים למביכים. קוואי לא מגיע לרמות ההתקפיות של השניים, והוא לא מייצר עבור הקבוצה שלו באותה רמה, אבל הוא יודע לקחת על עצמו את ההתקפה, והשנה מוכיח שהוא קלאץ' מוחלט.

אפילו ראסל יודע:

צריכים עוד סיבות?

  • סן אנטוניו מדורגת במקום השני בליגה, ותסיים את העונה עם 60+ נצחונות. זה כמובן שם אותה מעל יוסטון ואוקלהומה סיטי.
  • לספרס אין אף אולסטאר למעט קוואי. אולדריג' אולי נחשב, אבל לא רשם עונה כזו. ללא ספק יש שחקנים שמתעלים ממשחק למשחק, אבל אין אחד קבוע למעט קוואי. זה לא אוקלהומה סיטי גרוע, אבל זה גם לא מרשים במיוחד.
  • גם לו יש מספרים ששווים MVP : הוא אחד מ-4 שחקנים שזורקים וקולעים באחוזים גבוהים ל100 אחזקות כדור, עם דפנסיב וין שר > מ4. האחרים הם מייקל ג'ורדן, קווין דוראנט וסטף קרי.
  • מדורג שני בדירוג הPER, אבל עם יוסג' מצחיק של 29.7. עושה הרבה יותר בהרבה פחות.

אייזיה תומאס מסכים עם הבחירה:

והרינגר עם הפרסומת המשעשעת הזאת:

זה הדירוג שלי. ההימור שלי הוא שמי שבסופו של דבר יזכה בתואר הוא ג'יימס הארדן. עד המשחק נגד פורטלנד הטרנד היה אנטי ווסטברוק (בעיקר מצד ביל סימונס עם הטור הזה). מאז משהו בטון קצת השתנה, כמו גם משהו במשחק של ראסל. האם זה יספיק בשביל תואר ה-MVP? נאלץ לחכות עד יוני בשביל לדעת.

הנה החמישיות שלי:

חמישיה ראשונה: ראסל ווסטברוק, ג'יימס הארדן, קוואי לנארד, לברון ג'יימס, רודי גובר

חמישיה שניה: אייזיה תומאס, ג'ון וול, דמאר דרוזן, יאניס אדטוקומפו, מארק גאסול

חמישיה שלישית: כריס פול, סטף קרי, קווין דוראנט, דריימונד גרין, ניקולה יוקיץ'

מי הבחירה שלכם ל-MVP?