כולם עושים טעויות, אי אפשר אחרת. השאלה היחידה היא איך אנחנו לומדים מהן ומתקדמים. טעות יחידה ב-NBA יכולה לעלות ביוקר – שנים של שהיה בלוטרי. רצינו לבדוק מה הטעויות הגדולות ביותר שעשה כל מועדון, אבל מכיוון שקצת קשה ללכת אחורה עד ימי ביל ראסל (שנבחר על ידי אטלנטה בדראפט ונשלח לבוסטון בטרייד), ווילט (הועבר בטרייד על ידי הווריורס כשעברו לסן פרנסיסקו) וקארים (נשלח בטרייד ממילווקי ללייקרס), אנחנו נסתכל על הטעויות שנעשו בשנות ה-2000. ממשיכים עם הבית הצפון מערבי. פרק שני בסדרה.
אוקלהומה סיטי ת'אנדר – הטרייד על ג'יימס הארדן
בעונת 2011-12 אוקלהומה סיטי הגיעה לגמר ה-NBA. קווין דוראנט וראסל ווסטברוק הובילו אותה, כשסרג' איבקה התגלה כשחקן הגנה מצויין שתורם גם בהתקפה, וג'יימס הארדן עלה מהספסל וזכה בפרס השחקן השישי של העונה. הארדן היה מצויין בסדרה נגד סן אנטוניו ועזר לת'אנדר לעלות לגמר. בסדרה נגד מיאמי הוא היה פחות טוב משמעותית. באותו קיץ גם הוא וגם סרג' איבקה השלימו 3 עונות בליגה והגיעו לדיונים על הארכת חוזה. הת'אנדר כבר נתנו חוזי מקסימום לקווין דוראנט וראסל ווסטברוק ולא רצו להכנס לתוך מס המותרות. את איבקה הם החתימו על חוזה של 50 מליון דולר ל4 עונות, והמו"מ עם הארדן נמשך ממש עד לפני פתיחת העונה. לפי השמועות פרסטי הציע להארדן 52 ל-4, הארדן ביקש 60. בסופו של דבר זה הגיע לאולטימטום של פרסטי שאם הארדן לא חותם הוא מעביר אותו בטרייד. יומיים לפני פתיחת העונה, פרסטי מימש את האיום. הוא שלח את הארדן ליוסטון בשביל קווין מרטין, ג'רמי לאמב והבחירה ה-12 בדראפט 2013 שהפכה לסטיבן אדאמס. הארדן כיכב ביוסטון מהרגע הראשון ואחרי שסיים פעמיים שני במירוץ לתואר ה-MVP, זכה בו בעונה האחרונה. המחשבות על 3 שחקנים ברמת MVP בקבוצה הזו משגעות את האוהדים. אפשר גם לקשור את העזיבה של דוראנט לאותו טרייד. דוראנט היה ועדיין חבר טוב של הארדן. אותו טרייד יכול להחשב כקו פרשת המים.
צריך לזכור כמה דברים בקשר לאותו טרייד:
1. הארדן רצה להשאר. יש שטוענים שהיה חשוב לו להיות אלפא דוג בקבוצה אחרת, אבל לפי כל העדויות שיש מאותם ימים, הארדן היה מוכן להשאר באותו מעמד ב-OKC.
2. זה לא היה רק בחירה בין הארדן ואיבקה, גם לקנדריק פרקינס היה חוזה משמעותי שתפס מקום בשכר. את החוזה של פרקינס אפשר היה לפנות באמצעות סעיף האמנסטי, אבל OKC לא רצתה לעשות את זה.
3. להארדן הייתה עוד עונה בחוזה הרוקי שלו. החוזה החדש היה נכנס לתוקף רק בעונה לאחר מכן, ולת'אנדר היה עד סוף אותה עונה לחפש פתרונות לבעיות המס שלהם. אם היו מחכים, הם היו מגלים אקלים כלכלי חדש לגמרי ב-NBA עם קפיצה משמעותית בגג באופק.
אזכורים ראויים:
- המעבר מסיאטל לאוקלהומה סיטי – לא בקטע של הכדורסל, בקטע הכלכלי. סיאטל עיר גדולה בהרבה מאוקלהומה סיטי. היא מדורגת במקום ה-12 מבחינת גודל השוק לטלוויזיה (1.81 מליון צופים). אוקלהומה סיטי מדורגת במקום ה-41 (700 אלף צופים). זה הבדל משמעותי שבא לידי ביטוי גם בכסף שהקבוצה מכניסה, כסף שאולי היה משנה החלטות ב-10 השנים האחרונות. הקבוצה השקיעה המון אנרגיה בהתחמקות ממס המותרות, ודווקא היום, אחרי העזיבה של דוראנט היא נכנסה לתוך המס בלי בעיה. מעט מדי מאוחר מדי.
- אוקלהומה סיטי השקיעה המון בחירות דראפט במציאת רכז מחליף. שחקנים כמו אריק מיינור, רג'י ג'קסון וקמרון פיין נבחרו בשביל התקן. חלקם הצליחו יותר, חלקם הצליחו פחות. דווקא את הרכז הכי טוב שהם בחרו, כנראה הרכז השני הכי אקפלוסיבי בליגה אחרי ווסטברוק, הם העבירו בשביל בחירת דראפט מאוחרת יותר. ב-2010 הם בחרו את אריק בלדסו בבחירה ה-18 ושלחו אותו לקליפרס בשביל בחירת סיבוב ראשון שהניבה את פאב מלו.
דנבר נאגטס – פיטרה את מאמן העונה
ג'ורג' קארל הגיע לדנבר במהלך עונת 2004-2005. הוא אימן בה עד יוני 2013. בכל אחת מהעונות שלו שם דנבר הגיעה לפלייאוף, אבל רק פעם אחת עברה את הסיבוב הראשון. זה היה ב-2009 כשצ'ונסי בילאפס וכרמלו הובילו את דנבר לגמר המערב והפסידו לקובי וללייקרס. עדיין, עצם ההגעה לפלייאוף עונה אחרי עונה זה הישג נהדר, במיוחד כשבמהלך התקופה שלו שם הייתה סאגת כרמלו והטרייד לניו יורק. בעונת 2012-13 לדנבר היה סגל צעיר מאוד וללא כוכב מוביל. מצד שני, הייתה להם רוטציה רחבה והמון שחקנים שתרמו בשני צידי המגרש: אנדרה איגודלה, דנילו גאלינרי, ווילסון צ'אנדלר, טיי לאוסון, אנדרה מילר, קנת' פאריד ואפילו ג'אבייל מקגי. קארל הנהיג את הקבוצה ל-57 ניצחונות ומקום שלישי במערב. הם הופתעו על ידי גולדן סטייט והודחו שוב בסיבוב הראשון. לקארל הייתה עונה נוספת בחוזה, והוא רצה הארכת חוזה. דנבר סירבה וביוני פיטרה אותו, 29 ימים בלבד לאחר שזכה בפרס מאמן העונה. מאז דנבר לא הצליחה להגיע לפלייאוף. את קארל החליף בראיין שואו, שזכור בעיקר הודות לראפ שביצע בחדר ההלבשה, וחוסר היכולת שלו להתחבר לשחקנים. מייק מלון הצליח קצת יותר משואו, אבל גם הוא טרם הצליח להחזיר את דנבר לפלייאוף, כשבעונה האחרונה הם מחמיצים את הפלייאוף עם הפסד במשחק האחרון.
אזכורים ראויים:
- בנו יופי של קבוצה, ב…יוטה. דנבר בחרה בדראפט את רודי גובר ודונובן מיטשל. היא העבירה את שניהם בערב הדראפט (גובר ב-2013, מיטשל ב-2017) לג'אז. קל לבקר קבוצה על טריידים כאלה, אבל צריך לזכור שלרוב הטרייד מסוכם לפני הדראפט, והקבוצה מעבירה בפועל בחירה ולא שחקן. כלומר, הקבוצה המקבלת מחליטה את מי לבחור. אם דנבר הייתה שומרת את הבחירות הנ"ל, האם הייתה בוחרת בגובר ומיטשל? קשה מאוד לדעת. ועדיין זה נחמד בתור קוריוז.
- בשנים האחרונות דנבר החתימה שחקנים בינוניים רבים על חוזים יקרים מדי: דנילו גאלינרי, ווילסון צ'אנדלר, קנת' פאריד, דארל ארתור, ומהקיץ האחרון גם מייסון פלאמלי. כולם שחקני NBA טובים, אף אחד מהם לא כוכב. החוזים האלה מפריעים לנאגטס להתקדם. לאחרונה הם נאלצו לשלם לברוקלין בחירת סיבוב ראשון בשביל להפטר מהחוזים של פאריד וארתור ולרדת מתחת למס המותרות. זה מחיר יקר לשלם על טעויות.
יוטה ג'אז – שלחה את גורדון הייוורד לחפש חוזה בשוק החופשי ואיבדו שנה שלו בקבוצה
בקיץ 2014 גורדון הייוורד היה שחקן חופשי מוגבל. קיץ לפני יוטה והשחקן לא הצליחו להגיע להסכמה על חוזה, וב-2014 הייוורד הלך לבדוק את השוק בקבוצות כמו שארלוט וקליבלנד. בג'אז הבהירו מראש שהם הולכים להשוות כל הצעה שהסווינגמן יקבל. בסופו של דבר שארלוט החתימה את השחקן על הצעת חוזה בסך 63 מליון דולר ל-4 עונות, כשהעונה הרביעית אופציית שחקן. יוטה לא היססה להשוות. הבעיה היא שהחוזה היה קצר בשנה ממה שיוטה הייתה יכולה להחתים את השחקן בעצמה. דווקא כשהקבוצה הגיעה לבשלות, ואפילו עברה סיבוב בפלייאוף, הייוורד יצא מהחוזה ועזב. אם יוטה הייתה מחתימה את גורדון על חוזה ל-5 עונות, השנה היינו רואים קבוצה אחרת. זה נכון שבג'אז מצאו תחליף ראוי בצורת מיטשל, אבל הקבוצה הייתה יכולה להיראות טוב יותר עם הייוורד ומיטשל ביחד. הם אולי חסכו קצת כסף (וגם, קיץ לפני התווכחו על 12 או 13 מיליון, וב-2014 כאמור חתם על 15.5 מיליון), אבל הפסידו שנה שיכלה לשים הכל באור אחר, לייצר המשכיות, ואולי אפילו לשכנע את הייוורד להשאר בקבוצה לטווח ארוך יותר.
- גם הטעות הזאת קשורה ליכולת של הג'אז לשמור על השחקנים שלה. כשרק 60 שחקנים יכולים להבחר בדראפט בכל שנה, יש לא מעט שנשארים בחוץ. הדרך שלהם לליגה רצופת מכשולים, והקבוצות דואגות להחתים אותם על חוזים נמוכים, לא מובטחים, שנותנות לקבוצות כוח לשמור אותם קדימה אם בטעות השחקן יצליח לפרוץ. ווסלי מת'יוז לא נבחר בדראפט 2009, אבל הצליח דרך ליגת הקיץ לקבל חוזה ביוטה ג'אז, חוזה לעונה אחת בלבד. בניגוד לשחקנים אחרים שלא נבחרו בדראפט, מת'יוז הצליח מעל ומעבר למצופה והפך לשחקן חמישייה בג'אז. מת'יוז היה שומר טוב מאוד, קלע היטב, ולא נראה כמו מישהו שחיכה לשווא לילה שלם כדי לא להיבחר. אחרי עונה אחת על חוזה מינימום הוא הפך לשחקן חופשי מוגבל ופורטלנד מיהרה להחתים אותו על הצעה בסך 34 מליון דולר ל-5 עונות. יוטה ויתרה על השחקן. אם היא הייתה מחתימה אותו מראש על חוזה ל-3-4 עונות כשהעונות המאוחרות הן אופציית קבוצה/לא מובטחות, היא הייתה מקבלת שחקן מצוין במחיר מציאה. היא לא עשתה את זה, נתנה למת'יוז לפרוץ ואיבדו אותו. שנה אחרי שנבחר בדראפט מת'יוז הפך לשחקן שמרוויח הכי הרבה כסף ממחזור דראפט 2009, יותר מהבחירה הראשונה באותו דראפט, בלייק גריפין.
- הסיפור של ג'רי סלואן ודרון וויליאמס הוא לא סיפור של טעות. זה סיפור של ליגה שהתקדמה, של דור חדש של שחקנים, מול מאמן מהדור הקודם. ג'רי סלואן אימן ביוטה 23 שנה, כשב-9 בפברואר 2011 הג'אז שיחקו נגד שיקגו, וסלואן ודרון וויליאמס נכנסו לוויכוח. המנכ"ל של הג'אז, גרג מילר, ביקש מסלואן להתרכז בניצחון ואמר שידברו אחרי המשחק. אחרי המשחק סלואן אמר לו בפשטות שהוא סיים. שאין לו יותר דלק במיכל. למחרת הוא הודיע על פרישה. שבועיים מאוחר יותר הג'אז שלחו את וויליאמס בטרייד לנטס. האם אפשר היה להעביר את דרון מוקדם יותר? האם מישהו ראה לאן המצב הולך? האם זה היה מונע את הפרישה של סלואן? קשה לדעת. עדיין אפשר לומר שהפרישה של סלואן הייתה אבידה גדולה יותר עבור יוטה מהאבידה של דרון וויליאמס.
מינסוטה טימברוולבס – ההסכם הלא חוקי של ג'ו סמית'
ג'ו סמית' נבחר ראשון ב-1995 על ידי גולדן סטייט. הוא חתם על חוזה ל-3 עונות. גולדן סטייט הציעה לסמית' הארכת חוזה בסך 80 מליון דולר. אחרי שהוא סירב היא שלחה אותו בטרייד לפילדלפיה. בקיץ 98 הייתה השביתה, ולאחריה ג'ו סמית' חתם במינסוטה על חוזה לעונה אחת בסך 1.75 מליון דולר. זה היה מוזר מאוד בהתחשב במחיר השוק של השחקן. קיץ לאחר מכן הוא חתם שוב במינסוטה על חוזה בסך 2.1 מליון דולר, ובקיץ 2000 הוא חתם על חוזה שלישי בסך 2.25 מליון דולר. כולם חשדו שמשהו שם לא חוקי, אבל בלי הוכחות לא יכלו לעשות שום דבר. האמת המכוערת יצאה לאור כמו שקורה לא פעם בגירושים מכוערים. לא של סמית', של הסוכנים שלו אריק פליישר ואנדרו מילר. שני השותפים נפרדו ומייד התחילו תביעות שגררו גילוי מסמכים. אחד המסמכים היה הסכם של מינסוטה עם סמית' שמבטיח לו שלאחר שיחתום 3 עונות על חוזה מינימום במינסוטה, יהיו להם זכויות בירד שלו והם יתנו לו חוזה מקסימום של 86 מליון דולר. למינסוטה באף אחת מהשנים לא היה מקום מתחת לגג להחתים את השחקן.
הליגה לא חסכה שבטה על ההסכם הלא חוקי. היא ביטלה את החוזה של סמית' לאותה עונה, וגם כל זכות שהייתה למינסוטה עליו. בנוסף היא השעתה את הבעלים של מינסוטה גלן טיילור ואת קווין מקהייל. העונש החמור מכל – לקחו ממינסוטה 5 בחירות סיבוב ראשון (קיבלו בחזרה את הבחירה ב-2003). כל זה קורה בשנות השיא של קווין גארנט ולוקח ממינסוטה כל יכולת להתחזק. והכי גרוע – הם עשו את זה בשביל ג'ו סמית'. סמית' היה שחקן מכללות אדיר, אבל לא באמת עשה משהו ב-NBA. גם במינסוטה הוא היה בינוני להחריד. מילא היו עושים את זה עבור שחקן שהיה משנה משהו. סמית' גם שילם מחיר. הוא סיים את הקריירה עם 61 מיליון דולר בשכר. לא מעט, אבל רחוק מה-80 מיליון שהווריורס הציעו לו וה-86 שהיה אמור לקבל ממינסוטה אלמלא ההסכם היה יוצא לאור.
אזכורים ראויים:
- איך אפשר לדבר על מינסוטה בלי להזכיר את העובדה שהיא החזיקה בבחירות 5 ו-6 בדראפט 2009 אבל בחרה את ריקי רוביו וג'וני פלין. מי נבחר 7 כולם יודעים – סטף קרי. רוביו מנהל משחק נפלא, שומר נפלא בלי קליעה משחק כיום ביוטה. פלין כבר מזמן לא בליגה. אם מינסוטה הייתה צריכה רכז, למה בעצם הם לא בחרו בקרי? דייוויד קאן, הג'נרל מנג'ר של הוולבס בזמנו, כתב על כך באוקטובר 2017 בספורטס אילוסטרייטד. לפני הדראפט ג'ף אוסטין, הסוכן של סטף, ביקש יפה מקאן לא לבחור בסטף. זה לא לווה באיזה איום שהשחקן לא יבוא או משהו כזה, הוא פשוט ביקש. אז מה עשה קאן? בחר את רוביו בבחירה החמישית, שחקן שהוא ידע מראש שאינו מעוניין לשחק במינסוטה, ויכול לעכב את ההגעה ל-NBA ולהמשיך לשחק בספרד. זה לא הפריע לו לבחור בו. מה שהפריע לו לבחור בקרי היתה העובדה, שהוא לא רצה לבחור עוד שחקן (מלבד רוביו), שאינו מעוניין לשחק במינסוטה. אגב, מינסוטה בחרה רכז שלישי באותו דראפט – היא השתמשה בבחירה ה-18 בשביל לבחור את טיי לאוסון והעבירה אותו לדנבר. לאוסון אמנם דעך בשנים האחרונות, אבל בשיאו הוא היה נהדר, ובכל מקרה זו לא תחרות לעומת קריירת ה-NBA של פלין.
- חוזה מקסימום לאנדרו וויגינס – עוד מוקדם, אבל זה נראה כמו אוברפיי שיעיק על הזאבים שנים רבות. וויגינס אתלט נהדר, ועם זאת שומר רע, וסקורר לא יעיל בלי קליעה משלוש. יותר מזה – הוא לא מודע לבעיות שלו. במהלך העונה עלו שמועות על כך שהוא לא מרוצה ממעמדו בקבוצה כאופציה שלישית בהתקפה אחרי ג'ימי באטלר וקארל-אנתוני טאונס. וויגינס חייב לעבוד על המשחק שלו. הוא עדיין צעיר ויכול לשנות את הקריירה שלו מהקצה אל הקצה, אבל זה לא יקרה אם הוא יתחיל מלחמות אגו בחדר ההלבשה של מינסוטה.
פורטלנד טריילבלייזרס – הברכיים של ברנדון רוי
ב-3 העונות הראשונות שלו בליגה, ברנדון רוי נראה כמו שחקן פרנצ'ייז לכל דבר ועניין. הוא היה סקורר יעיל, מנהיג, שחקן קלאץ', וקיבל מחמאות מלא פחות מקובי ברייאנט. תואר רוקי העונה, הופעה באולסטאר ובחירה לחמישייה השנייה ב-2008-09 חיזקו את מעמדו. לכן אף אחד לא הופתע כשהוא הוחתם בקיץ 2009 על הארכת חוזה בגובה המקסימום: 82 מליון דולר ל-5 עונות. ב-2009-10 רוי נבחר פעם נוספת לחמישיות הליגה, הפעם לחמישייה השלישית, אלא שזה היה שיא הקריירה שלו. עונה לאחר מכן הוא החמיץ משחקים בגלל פציעות ברכיים. רוי סבל מבעיות ברכיים עוד מהקולג', ולפני עונת 2011-12 (העונה המקוצרת) התבררה גודל הצרה. לרוי לא נשאר סחוס בברכיים והוא נאלץ לפרוש. פורטלנד הורידה את החוזה של רוי מגג השכר כשהשתמשה בסעיף האמנסטי כדי לשחרר אותו, אבל עדיין נאלצה לשלם לו את מלוא החוזה שלו. הטעות של הבלייזרס היא שהיו סימנים לבעיות הברכיים של רוי עוד בזמן שהחתימו אותו על החוזה, כפי שמעיד בעצמו קווין פריצ'ארד, הג'נרל מנג'ר שהחתים את רוי. האם פורטלנד ידעה את גודל הצרה? הפציעה של רוי אינה פציעה שמתרחשת בין לילה, זו שחיקה מתמשכת של הסחוס במשך שנים. פורטלנד מיהרה להחתים את רוי כי היא פחדה לאבד אותו בשוק החופשי, וזה עלה לה ביוקר.
אזכורים ראויים:
- כנראה שאי אפשר בלי להזכיר את הבחירה בגרג אודן לפני קווין דוראנט. 23 שנה (כמה סמלי) אחרי שהעדיפה את סם בואי על מייקל ג'ורדן, פורטלנד העדיפה את גרג אודן על קווין דוראנט (אם ב-2042 פורטלנד מתלבטת בין סנטר וסקורר ענק, אני מקווה שהם יבינו את הרמז). הסיפור של סם בואי שונה מאוד. בואי הגיע לליגה עם בעיות רגליים קשות, והרפואה והטכנולוגיה לא היו מספיק מתקדמים כדי לאבחן את אותן בעיות. בואי הסתיר את הכאבים לפני הדראפט ופורטלנד בחרה בו בלי לדעת. אודן נראה כמו הדבר האמיתי. אתלט על, גדול וחזק. ילד בן 19 שנראה כמו שחקן NBA באמצע הקריירה שלו. קווין דוראנט היה סקורר נפלא במכללות אבל היה חלש ורזה מאוד במושגי NBA. אחת עשרה שנה אחרי אותו דראפט, קל לנו מאוד לכתוב שפורטלנד טעתה. בזמן אמת, זו הייתה התלבטות אמיתית. זה כאן לא בגלל שיקול דעת מוטעה, זה כאן בגלל המחיר שפורטלנד שילמה. תחשבו לאן הטריילבלייזרס היו מגיעים עם קווין דוראנט ולמרכוס אולדריג'. זו קבוצה אחרת לגמרי. בניגוד לבעיות הברכיים של רוי שהיו ברקע והיו ידועות, בניגוד לבעיות הרגליים של בואי שהתחילו בקולג', הפציעות של אודן היו לא צפויות. הוא אמנם תוייג כפציע, אבל סבל מפציעות שונות ומשונות, אחת אחרי השנייה, באזורים שונים ברגליים. לטריילבלייזרס לא הייתה דרך לדעת.
- עונת 2015-16 הייתה מעודדת מאוד עבור פורטלנד. אחרי שבקיץ 2015 פורטלנד איבדה ארבעה שחקני חמישייה, הצפי היה שהיא הולכת לבניה מחדש. לא רק שהקבוצה הגיעה לפלייאוף, היא אפילו עלתה לחצי גמר המערב והפסידה שם לגולדן סטייט. התחושה בפורטלנד הייתה שעם עוד קצת בשלות לסגל הצעיר, ותוספות קטנות, היא יכולה לעלות מדרגה. פורטלנד הלכה לקיץ של בזבוזים והשקיעה המון כסף בשמירת הסגל. החיזוק מבחוץ שנבחר היה אוון טרנר. פורטלנד חילקה באותו קיץ חוזים בסך 340 מליון דולר לסי ג'יי מקולום, אלן קראב, אוון טרנר, מאיירס לאונרד, מוריס הארקלס ופסטוס אזילי (אם כבר מדברים על כך שפורטלנד מחתימה שחקנים עם בעיות ברכיים…). זה הביא אותה לרמות השכר של קליבלנד וגולדן סטייט, אבל ממש לא באותה רמה מקצועית. סי ג'יי מקולום זה חוזה מובן, אבל כל השאר קיבלו חוזים שעולים בכמה רמות על הביצועים שלהם במגרש. אין ספק שההחתמה של טרנר תמוהה, כמו גם תשלום שכר ב-8 ספרות למאיירס לאונרד שבקושי משחק ומו הארקלס שלא עושה יותר מדי. אבל מכולם, הכי תמוה הוא החוזה של אלן קראב. ברוקלין החתימה אותו על חוזה של 18.5 מליון דולר לעונה כדי לגנוב אותו מפורטלנד, והטריילבלייזרס החליטו להשוות. קיץ אחד מאוחר יותר הם שלחו אותו לברוקלין שלמזלם לא לקחה שום פרמיה על הסלארי דאמפ. זה הציל את פורטלנד ממס המותרות בעונה האחרונה, אבל היא עדיין נמצאת הרבה מעל הגג, מה שמנטרל את היכולת שלה להתחזק, כמו גם לשמור על שחקנים קיימים שמסיימים חוזים נמוכים (כמו יוסוף נורקיץ').
