אחד באמצע – המג'יק של עונת 08-09

היסטוריה 101

לכל מהפכה שהתרחשה לאורך ההיסטוריה יש את הפרזנטורים שלה. אלו שמופיעים על הכריכה של הספר, בדף הוויקיפדיה, הדוגמה הראשונה שנותנים בכל דיון. למהפכה הצרפתית היה את רובספייר (וגם את לואי ה-16 ואת מארי אנטואנט, רק מהצד הלא נכון של הגיליוטינה), למהפכה המדעית היה את אייזיק ניוטון, למהפכה האמריקאית היה את ג'ורג' וושינגטון, למהפכת הנאורות היה את קאנט ואת רוסו. תמיד יפים ותמיד נכונים, הם הראשונים לקחת קרדיט היסטורי ולסמן את רוח התקופה. אך האמת, לצערנו, תמיד מעט רחוקה מהקלישאות ההיסטוריות. לכל פרזנטור שכזה תמיד קדמו כמה אנשים שהכינו את השטח, התקדמו בצעדים קטנים ויצרו את התנאים המקדימים לקפיצה הגדולה. אייזיק ניוטון, לדוגמה, אכן חולל מהפכה רבתי בתורה הפיזיקלית שיצר, אך הסתמך רבות על חישוביו של יוהנס קפלר ובמיוחד על תצפיותיו של טיכו ברהה, שני אסטרונומים גדולים שקדמו לו. אם כך, אין להתפלא שניוטון בעצמו אמר: "אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפיהם של ענקים".

כמו בהיסטוריה, כך גם בעולם הכדורסל וה-NBA. רבות דובר על המהפכה שעוברת ליגת ה-NBA בעשור האחרון, שזכתה לכינויים "פייס-אנד-ספייס", "סמול בול", "אנליטיקס" ועוד. נערי השער של המהפכה הזו הם, כידוע, הפיניקס סאנס של העשור הקודם בהובלת סטיב נאש, ובמיוחד גולדן סטייט של סטף קרי ויוסטון של ג'יימס הארדן. על כך אין צורך להרחיב. אך גם למהפכה הזו יש את אלו שקדמו לה, הכינו את השטח ונעלמו מדפי ההיסטוריה. כלל השמות שהזכרנו מתייחסים בעיקר למאפיינים התקפיים, אך כדי לנצח משחקי כדורסל צריך להצטיין קודם כל בצד האפור של המגרש. מהפכת האנליטיקס רוצה לקחת את הזריקות הטובות ולאפשר את הזריקות הרעות. זאת אומרת לקחת את הזריקות מתחת לסל ואת השלשות. מי החלוצים של ההגנה הזו? אורלנדו מג'יק של עונת 2008-09 בהובלתו של דווייט הווארד.

זהירות, כאן בונים

עונת 2003-04 הייתה עונה נוראית עבור המג'יק. גרנט היל היה פצוע כל העונה, וטרייסי מקגריידי היה שחקן הליגה הלגיטימי היחיד בסגל. המג'יק סיימו את העונה עם 21 נצחונות ובמקום האחרון בליגה, אך עם פרס ניחומים גדול מאוד – הבחירה הראשונה בדראפט 2004. לאחר הדראפט האגדי של 2003, דראפט 2004 היה ממוצע הרבה יותר והסתמן בעיקר כדראפט בין-לאומי, כאשר כ-40% מהנבחרים בו הגיעו מחוץ לארה"ב. המג'יק לקחו בבחירה הראשונה את דווייט הווארד, תיכוניסט מבטיח מאטלנטה שכנראה הזכיר להם ביגמן דרומי אחר שנבחר בדראפט כעשור מוקדם יותר – אחד שאקיל. בנוסף להווארד, אורלנדו השיגה את ג'אמיר נלסון, רכז נמוך ומוצק שנבחר בדראפט ע"י דנבר והגיע לאורלנדו בטרייד.

 

בשלוש העונות הבאות המג'יק היו באיזור ה-36-40 ניצחונות בעונה בזכות ההגעה של סטיב פרנסיס והידו טורקוגלו ובזכות ימיו האחרונים של גרנט היל כשחקן משמעותי. בשנים אלו המג'יק הוסיפו את מרסין גורטאט כגיבוי להווארד, את ג'יי-ג'יי רדיק מומחה השלשות מדיוק, ואפילו בחרו בדראפט את ליאור אליהו. הם אפילו הצליחו להשתחל לפלייאוף 2007 רק כדי להיות מטואטאים ע"י הפיסטונס החזקים. באותו קיץ המג'יק החתימו את סטן ואן גנדי לתפקיד המאמן הראשי, ואת רשארד לואיס, הפורוורד הקלעי מסיאטל (על חוזה מופרך לחלוטין,אמנם). השלד הצעיר שרץ יחדיו כמה שנים, בשילוב עם קפיצת המדרגה המקצועית של הווארד ושל טורקוגלו ועם ואן גנדי ולואיס, נתן את אותותיו עם קפיצה משמעותית ביכולת הקבוצתית. את עונת 07-08 המג'יק סיימו עם 52 נצחונות והגעה לחצי גמר המזרח בפלייאוף.

הסיפור על שלד צעיר שרץ כמה שנים ביחד מספר רק חלק מהסיפור. עונת 2007-08 הייתה שנת הפיילוט של ואן גנדי בניסוי מהפכני במיוחד – משחק הגנה המבוסס על גבוה קלאסי אחד בלבד, וארבעה שחקני חוץ שאוטמים את קשת השלוש. הוא הסתמך על העליונות האתלטית המוחלטת של הווארד ועל יכולתו להוות מטריה אווירית ומשאבת ריבאונד בצבע לבדו, כדי למנוע מהיריבות להגיע לזריקות איכותיות משלוש ולבטל את היתרון היחסי שנוצר כתוצאה מהפיק'נרול שלהן. רק להזכירכם – באותה תקופה כל הקבוצות הגדולות הסתמכו על שני גבוהים בתוך הצבע: גארנט ופרקינס בבוסטון, גאסול וביינום בלייקרס, דאנקן והסנטר התורן, המשוגעים לבית וואלאס בדטרויט (אם אפשר לקרוא למישהו מהם "קלאסי"). כך, ואן גנדי הצליח "ללכת עם ולהרגיש בלי" – הוא מנע סלים קלים ליד הסל ושמר על ריבאונד ההגנה, תוך שהוא ממרר את החיים לגארדים ולשחקני הכנף של הקבוצות היריבות.

סופרמן איז אין דה בילדינג

כמו אחרי כל פיילוט טוב, מגיעה תוכנית מוצלחת ומושקעת. למען האמת, עם הכניסה לעונת 2008-09 אורלנדו הייתה הסיפור הכי פחות מעניין במזרח. הביג ת'רי של בוסטון בדיוק זכו באליפות היסטורית והזילו ריר על אחת נוספת, לברון ג'יימס היה עסוק בלמשוך אחריו חבורת נגרים שנה אחר שנה עמוק לתוך מאי ויוני, והפיסטונס הקשוחים עוד רצו להוכיח שלא נגמר להם הסוס (ספוילר – נגמר להם). אפילו הביג ת'רי של וושינגטון – ארינאס, באטלר וג'יימסון, עשו קולות של משהו עם עתיד. אך בסוף העונה, דווקא החבורה הסולידית מאורלנדו הייתה זו שנשארה אחרונה לעמוד. והכל בזכות היכולות המופלאות של סופרמן המודרני – דוויט הווארד. את הניצנים לגדולתו של הווארד ראינו כבר בתחרות ההטבעות של 2008, עם הזכייה המשכנעת והטבעת ה"סופרמן" ההיסטורית (אני עדיין מופתע ממנה בכל פעם מחדש), ולאחר מכן בקיץ 2008 היה הסנטר הפותח באולימפיאדת בייג'ינג בנבחרת האמריקאית לצד כריס פול, דוויין ווייד, קובי בריאנט ולברון ג'יימס, כולם בשיא הקריירות שלהם. כך, הוא הגיע לעונת 2008-09 עם התווית של הסנטר הטוב בליגה, אך עם הצורך להוכיח שהוא יכול להוביל קבוצה מנצחת.

פתיחת העונה הייתה מצוינת עבור המג'יק. בקיץ הם צירפו את קורטני לי הסולידי בדראפט ואת מיקאל פייטרוס שחקן הכנף המגוון כשחקן חופשי. הם הגיעו לאמצע העונה במאזן 33-8, הרביעי בטיבו בליגה, ואפילו קלעו 23 שלשות במשחק מול הקינגס ושברו את שיא השלשות לקבוצה במשחק. הווארד, נלסון וטורקוגלו נבחרו לאולסטאר, והמצב נראה מבטיח עבור המג'יק. המשבר הגיע בתחילת פברואר, כשנלסון נפצע בכתף וסיים את העונה. המג'יק אמנם הוסיפו את רייפר אלסטון בטרייד מיוסטון, אבל המארג העדין שנוצר בקבוצה נפגע. רצפים של חוסר עקביות בתחילת מרץ ובאמצע אפריל הובילו לכך שהמג'יק סיימו עם מאזן 59-23, הטוב ביותר מאז ימי שאקיל ופני, אך גם במגמת ירידה מסוימת לעומת תחילת העונה הפנטסטית. זה הספיק למקום השלישי במזרח הצפוף, מאחורי בוסטון ולברון, ולמקום הרביעי בליגה כולה. הווארד נבחר לחמישיית העונה ולשחקן ההגנה, והוכיח שהוא הסנטר הטוב בליגה, עם ממוצעים של 20 נקודות, 14 ריבאונדים, 3 חסימות, חטיפה ו-57% מהשדה. אכן, כמו שנאמר בתחרות ההטבעות בשנה לפני כן – סופרמן נמצא בבניין.

זה זמן קסם

את הפלייאוף המג'יק פתחו ללא הפתעות עם ניצחון 4-2 על פילדלפיה של האנדראים איגואדלה ומילר. האתגר האמיתי הגיע בחצי הגמר, שם פגשו את בוסטון המגנים על התואר אך חסרים את קווין גארנט עקב פציעה. אורלנדו הצליחו לגנוב את המשחק הראשון בבוסטון אחרי שהובילו כבר ב-28 הפרש. בוסטון כמעט חזרה למשחק שנגמר 90-95 לזכות המג'יק. בשני המשחקים הבאים הקבוצות שמרו על הביתיות בצורה משכנעת, עד משחק 4 בו הסלטיקס ניצחו בחוץ בעזרת סל על הבאזר של גלן "ביג בייבי" דייויס. דייויס נתן תצוגה משכנעת גם במשחק 5, ובזכות תצוגת קלאץ' של סטפן מרבורי (כן, מה ששמעתם) הסלטיקס ניצחו במשחק צמוד נוסף ועלו ל-3-2 בסדרה. כאן הווארד חזר לתמונה, נתן משחק 6 ענק עם 23 נקודות, 22 ריבאונדים, 3 חסימות ושליטה מוחלטת מתחת לסלים. את משחק 7 אורלנדו לקחה בחוץ בהופעה קבוצתית מייצגת ביותר – טורקוגלו עם 25 נקודות, 12 אסיסטים ומנהיגות בלתי מתפשרת; אלסטון, פייטרוס ולואיס עם קליעה והגנה; והווארד עם 12 נקודות, 16 ריבאונדים, 5 חסימות ואמברגו יבשתי על הטבעת בצד שלו. אורלנדו בגמר המזרח.

בגמר המזרח המג'יק יפגשו את האתגר הגדול ביותר שניצב לפניהם עד כה – לברון ג'יימס בשיא כוחו הפיזי, ומריח גמר לאחר הפציעה של גארנט וההדחה של בוסטון. ואכן, במשחק הראשון ג'יימס נתן תצוגת על עם 49 נקודות והקאבס אף הובילו ב-16 נקודות ברבע הראשון, אך במהלך המחצית השנייה ההפרש הצטמצם כתוצאה ממשחק ענק של הווארד עם 30 נק' ו-13 ריבאונדים. לואיס הופיע בקלאץ' עם 2 שלשות גדולות, ג'יימס מסר את הכדור בהתקפה המכריעה להחטאה של דלונטה ווסט ולזריקת ייאוש של מו וויליאמס, והמג'יק גנבו את המשחק הראשון בקליבלנד. המשחק השני היה זהה כמעט לחלוטין למשחק הראשון: ג'יימס במשחק ענק, מולו תצוגה מאוזנת של שחקני אורלנדו וחזרה מוצלחת מפיגור מוקדם בזכות משחק קבוצתי. שניה לסיום המשחק וטורקוגלו מעלה את המג'יק ליתרון 2. אמרנו *כמעט* זהה? קליבלנד לוקחת פסק זמן, ולברון עושה את זה:

הסדרה ב-1-1 ועוברת לאורלנדו. לברון שוב עם 41 נקודות וצרצרים מסביב, ואורלנדו עולה ל-2-1. המשחק הבא נשאר צמוד לכל אורכו, הולך להארכה, ושם סופרמן קולע 10 נקודות מתוך 27 ו-14 ריבאונדים במשחק ושולח את לברון לפיגור 3-1 למרות 44 נק', 12 ריבאונדים ו-7 אסיסטים. קליבלנד עוד הצליחה לצמצם ל-3-2 במשחק הבא בזכות טריפל דאבל עוצמתי של ג'יימס, אבל במשחק 6 באורלנדו הווארד מגיע לעבוד, ועם 40 נקודות ו-14 ריבאונדים סותם את הגולל על תקוות האליפות של לברון בעונה זו. בסדרת הגמר נגד הלייקרס, המג'יק הצליחו לקחת משחק אחד בבית, אך הפסידו בשתי הארכות עקב תצוגות קלאץ' של דרק פישר, פאו גאסול, ובמיוחד של אחד, קובי בריאנט. הסדרה נגמרה ב-4-1 מוחץ לזכות הלייקרס, שזכו בראשונה מתוך שתי אליפויות רצופות שלהם, תוך קיבוע מעמדו של קובי כשחקן הטוב בעולם ואחד מהגדולים בהיסטוריה.

הקסם במבט היסטורי

באותה עונה המג'יק הובילו את הליגה בדירוג הגנתי, באחוזי שדה אפקטיביים של היריבה, באחוזים ליד הטבעת של היריבה, והיו שניים באחוזי שלשות של היריבה ובאחוז היחסי של נסיונות שלשות וסלים מתחת לטבעת של היריבה (כפו הרבה זריקות מיד-ריינג'). המערכת ההגנתית המהפכנית של ואן גנדי הוכיחה את עצמה לחלוטין, והביאה אותו לסף אליפות. אבל האם זה היה כ"כ מיוחד? האם קבוצת ההגנה של אורלנדו באותה שנה הייתה גדולה בקנה מידה היסטורי?

כדי לבחון את השאלה הזו בכלים אובייקטיבים בחנתי את 27 קבוצות ההגנה הטובות ביותר בעשור הראשון של המילניום, מעונת 2000-01 עד 2008-09 (כולל). בכל עונה לקחתי את 3 הקבוצות בעלות הדירוג ההגנתי הטוב ביותר. לאחר מכן בדקתי בכמה נקודות ל-100 פוזשנים הצליחה להוריד הקבוצה את יריבותיה לעומת הממוצע העונתי בליגה, והצלבתי עם כמה אחוזי קליעה אפקטיביים הצליחה הקבוצה להוריד מיריבותיה לעומת הממוצע העונתי בליגה. כלומר, בחנתי את שני המדדים המרכזיים לאיכות הגנתית – נקודות ל-100 פוזשנים ואחוזי קליעה אפקטיביים, וכמה הקבוצה הייתה יוצאת דופן לעומת שאר הליגה. ככל שקבוצה נמצאת יותר שמאלה ולמטה, כך ההגנה שלה טובה יותר באופן יחסי לאותה עונה. התוצאות לפניכם:

בקצה השמאלי התחתון ישנן שתי קבוצות היסטוריות, וברמה אחת מעל כולם – הספרס של 2003-04 והסלטיקס של 2007-08. אורלנדו נמצאת במקבץ הבא, יחד עם הספרס של 2005-2007 והפיסטונס של 2003-04. ניתן ללמוד מכך כמה דברים:

1. הספרס של העשור הראשון של שנות ה-2000 היו מצוינים ברמות היסטוריות בצד ההגנתי. שנה אחר שנה הם התמקמו כאחת מההגנות הטובות בליגה, ובראייה כוללת של העשור הם הציגו כמה מקבוצות ההגנה הטובות ביותר.
2. בוסטון של קווין גארנט בעונת 2007-08 הצליחה להביא משהו למגרש שאף קבוצה לפניה לא הצליחה להביא, ועשתה זאת בעוצמה ובמיידיות שלא נראו כמותן. הקרדיט שייך בעיקר לגארנט ולחבורה הקשוחה שהתאספה סביבו והונהגה על ידו.
3. אורלנדו מג'יק של 2008-09 נמצאת באותה קטגוריית משקל כמו הפיסטונס של 2003-04.

רגע, מה? כשאנחנו מדברים על קבוצות הגנה היסטוריות שהתלכדו לרגע אחד, אנחנו באמת תמיד מזכירים את בוסטון של גארנט ואת הפיסטונס של 2004. המג'יק של 2009 נעדרים מהדיון הזה, אך לא מסיבות ראויות. ניתן לראות שמדובר בקבוצת הגנה היסטורית בכל קנה מידה.

השילוב של הנוכחות המפלצתית של דווייט הווארד בצבע,  שחקני הכנף המגוונים והאגרסיביים, והמאמן הראוי שמנצח על השיטה כולה, הצליח להביא את אורלנדו לשנה אחת גדולה במיוחד. הם אמנם הפסידו בגמר, אך המורשת ההגנתית שלהם ממשיכה במלוא הקיטור. הרוב המוחלט של קבוצות מודרניות בליגת ה-NBA מארגנות את המבנה ההגנתי שלהן סביב ביגמן אחד שמסוגל להגן על הטבעת, וארבעה שחקני חוץ שאוטמים את קשת ה-3 ומסוגלים לבצע חילופים.

לנו רק נשאר לזכור שלמהפכת האנליטיקס יש פנים נוספות, וכאלו עם חיוך גדול במיוחד.

וכמה מילים בנימה אישית אם הגעתם עד לכאן. כשעמוד "הכדור הכתום" עלה לאוויר נהניתי מאוד מהתוכן החדש והמרענן שהוא הביא. כל-כך נהניתי עד שהתרגלתי לקצב הפרסום ולאיכות התוכן, ופתאום כששבוע שלם לא עלה אף טור – התעצבנתי. התכוונתי לכתוב על כך משהו בפייסבוק, ואז עצרתי את עצמי והבנתי – זהו עמוד אוהדים. אין מי שיכתוב מלבדנו העוקבים המושבעים. אז אמרתי לעצמי שיום אחד אכתוב את הטור הזה, והנה הוא קרם עור וגידים. אני מזמין גם אתכם להרים מקלדת, ולכתוב. יש כאן קהילה כל-כך ענפה וצומחת, שמגיעה לה תוכן מגוון, איכותי ובעברית. אני כבר כתבתי, ואתם?