קיץ 2017 היה יותר מעניין מהפלייאוף. כוכבים שעוברים מקבוצה לקבוצה במגה טריידים, שחקנים חופשיים שחותמים על חוזים גבוהים. המרדף אחרי הסופרסטארים הקיץ היה חסר פשרות והניב כמה קבוצות מאוד מעניינות. לקראת פתיחת עונת 2017-18, הכדור הכתום עם פרוייקט קבוצה ביום.
הקבוצה היום: שארלוט הורנטס
מי עזב: מרקו בלינלי (טרייד, אטלנטה), מיילס פלאמלי (טרייד, אטלנטה), בריאן רוברטס (חופשי, אירופה), ראמון סשנס (חופשי, ניו יורק ניקס).
מי הגיע: דוויט הווארד (טרייד, אטלנטה), מייקל קרטר-וויליאמס (חופשי, שיקגו), ג'וליאן סטון (חופשי, אירופה), מאליק מונק (דראפט), דווין בייקון (דראפט).
חמישיה: קמבה ווקר, ניקולה באטום, מייקל קיד-גילכריסט, מרווין וויליאמס, דוויט הווארד.
ספסל: מאליק מונק, קודי זלר, פרנק קמינסקי, ג'רמי לאמב, מייקל קרטר-וויליאמס, טרייבון גראהם, ג'וליאן סטון, ג'וני אובריינט.
המהלכים הגדולים של עונת 2016-17:
אז מה היה לנו שם?
במילה אחת – אכזבה. לאחר שהגיעו למאזן הטוב ביותר ב-17 השנים האחרונות, ומעבר מוצלח של קמבה ווקר לשחקן הפרנצ'ייז של הקבוצה, ציפו ההורנטס להמשיך במסע ההשתפרות ולמצב עצמם כקבוצת פלייאוף. לאחר פתיחה סבירה של 20-16 חיובי ב-36 המשחקים הראשונים, הפסידה הקבוצה לא פחות מ-17 מתוך 20 המשחקים הבאים, מה שהוביל אותה ל-9 משחקים מתחת למאזן שיוויוני, ולצפייה נינוחה בפלייאוף על הכורסה.
למה זה קרה? אבות רבים לכישלון, ובהורנטס, שתמיד היו קבוצה קצת מוזרה, התשובה איכשהו מתנקזת בראש ובראשונה לקודי זלר. זלר, הבחירה הרביעית בדראפט 2013 שתמיד הרגיש יותר כמו קמע, החמיץ 20 משחקים במהלך השנה, בהם ההורנטס ניצחו 3 משחקים בלבד. החשיבות של זלר הורגשה בעיקר בצד ההגנתי, כאשר החמישייה הראשונה, שאיתו על המגרש עמדה על דירוג הגנתי של 104 נקודות, נפלה עד לדירוג של 112 בלעדיו – הרבה מתחת למקום האחרון בליגה. זלר הוא אמנם מגן פנטסטי, אך הרבה מזה טמון בזהות מחליפו – פרנק קמינסקי. קמינסקי אולי (לא באמת) יהיה שווה מתישהו את הצעת ה"סנדק" שהסלטיקס הציעו להורנטס, כדי לקבל את הבחירה שלהם בדראפט 2014 (הצעה שכללה גם את הבחירה של ברוקלין), אך השנה לא הייתה השנה הזו, והוא נראה אבוד לחלוטין הן מתחת לסלים, והן בחוץ כמחליף בהגנה על פיקנרול.
זלר הוא אמנם קוריוז נחמד, אך רחוק מלהיות הסיבה היחידה לעונה החלשה של ההורנטס, שסבלה מהידרדרות הגנתית גם איתו על המגרש – מ-101 נק' ל-100 פוזשנים (מקום חמישי) בשנה שעברה, אל 106 (מקום 14). החלק העיקרי בבעיה נבע מהשמירה של הקבוצה על קשת השלוש – ההורנטס, קבוצת הגנה ממושמעת בימים כתיקונם, צנחו אל המקום ה-28 באחוזים של היריבה מקשת השלוש. הרבה בגלל העובדה שהם צנחו אל מקום דומה גם בהגנה על קשת השלוש, ואיפשרו הכי הרבה זריקות פנויות או כמעט-פנויות ליריבות מולם. סטיב קליפורד כבר טען במהלך העונה כי הסיבה לכך היא הגנה רעה בפרימטר, והוא בהחלט מדייק – באטום, ווקר ובלינלי מהספסל (לצד פרנק קמינסקי כשהחליף בפיקנרול) פשוט לא הצליחו להישאר לפני הגארדים היריבים שמולם, מה שגרר עזרה מוקדמת, ולא מחייבת את המציאות, אל תוך הצבע מהשומרים לצידם ואיפשר שלשות חופשיות. אפשר להוסיף לכך גם רוטציות לא נכונות וגם סגירה קבוצתית לריב' הגנה, שעלתה לעיתים בעזרה על קו השלוש.
עם זאת, ההורנטס היו יכולים להיות במצב טוב יותר, לו רק הבעיות הללו לא היו זולגות גם לרגעי הקלאץ'. כמו שמרווין וויליאמס הגדיר את זה במהלך העונה: "שנה שעברה הרגיש כאילו אם אנחנו לא מצליחים לקלוע, גם הקבוצה היריבה לא מצליחה לקלוע. השנה אנחנו קולעים בקצב טוב, אבל לא מצליחים להשיג עצירה בצד השני". וזה אכן תיאור מדויק – ההורנטס קלעו במצבי קלאץ' 117 נק' ל-100 פוזשנים (מקום חמישי בליגה) אך ספגו לא פחות מ-124 (מקום 29 בליגה, ותודה ללייקרס), כאשר קבוצות יריבות קולעות עליהן ב-42 אחוז מהשלוש בסיטואציות הללו (מקום אחרון), מה שהוביל ל-22 ניצחונות בלבד מתוך 51 משחקי קלאץ' סה"כ (הכי הרבה בליגה אחרי הוויזארדס).
עונת שיא נוספת של קמבה ווקר (שיאי קריירה בנקודות, אחוזי שלוש ושדה) אמנם השאירה את היעילות ההתקפית של הקבוצה על כנה, אך גם הדגישה את החד-גוניות ההתקפית של הקבוצה והתלות שלה בו כיוצר יחיד – 23 אחוז ממהלכי הקבוצה היו פיקנרול (מקום 2 בליגה), כשקמבה מבצע 12 כאלו למשחק (ראשון), והקבוצה מדרדרת ב-9 נק' ל-100 פוזשנים כשווקר לא על המגרש. ניקולה באטום אמנם חתם על חוזה מקס' בקיץ שעבר, אך ההשתלבות שלו ליד ווקר שוב נראתה מעט מסורבלת. הוא קלע באחוזים הנמוכים בקריירה שלו וגם מוקם במקום האחרון ביעילות פיקנרול (מבין 62 שחקנים שביצעו יותר מ-250 כאלו לאורך העונה). בנוסף לכך, מרווין וויליאמס הוכיח את הרעיון של שנת חוזה, לאחר שצנח חזרה ל-35 אחוז מהשלוש. גם העובדה שמייקל קיד-גילכריסט לא עשה את הקפיצה ההתקפית המיוחלת, סייעה לקבוצות להיערך יותר בקלות לפיק נ' פופ של ווילאמס עם ווקר, כשיכלו אפילו להציב עליו שחקן כנף שיעשה חילוף מהיר, במקום PF איטי.
צרפו לכך ספסל רעוע, ותקבלו מעט הצלחה.
קיץ חם
בהורנטס לא ציפו לקיץ מרגש יתר על המידה, לאחר ששלחו כבר את רוב הנכסים העתידיים שלהם תמורת ניסיון נואש להגיע לאיזור הדמדומים של מקומות 4-6 במזרח (בחירת סיבוב ראשון תמורת מרקו בלינלי, בחירה מספר 9 תמורת ניקולה באטום) וחסמו את התקרה עם חוזים מקסימליים לבאטום וחוזים מספקים למרווין וויליאמס ומייקל קיד-גילכריסט. אך כבר בפתיחת האוף-סיזן הקבוצה הצליחה לנענע את הספינה ולהוסיף עומק משמעותי בעמדת הסנטר, כששלחה את החוזה הרע של מיילס פלאמלי ואת החוזה הנגמר של מרקו בלינלי להוקס, וקיבלה את לא אחר מדוויט הווארד. ההוקס, שעברו לבנייה מחדש, ניסו להיפטר מהווארד תמורת כל מה שרק אפשר, לאחר שקרנו ירדה עקב עונה בינונית ושמועות על חוסר אהדה בחדר ההלבשה. ההורנטס הצליחו לאחד את הווארד וסטיב קליפורד, שהיה עוזר מאמנו באורלנדו. בשארלוט מקווים להיות אלו שיצליחו להוציא את המיטב מהסנטר המזדקן, כשקליפורד השאפתני כבר טען כי הוא "יכול להחזיר את הווארד להיות אולסטאר".
בנוסף להווארד, הקבוצה בחרה במקום ה-11 בדראפט את מאליק מונק, שוטינג גארד מקנטאקי. מונק הוא קלעי נהדר ואקספלוסיבי (19.8 נק' למשחק ב-40 אחוז מהשלוש), שהכלים הפיזיים שלו (1.94 עם ווינגספאן דומה) דרדרו אותו מעבר לעשירייה הראשונה. מונק מיהר ונפצע בעקבו, מה שגרם לו להחמיץ את ליגות הקיץ, אך כבר הספיק לחזור, ולשחק במשחק הראשון של הפרי-סיזן. ההורנטס בנו על מונק כמחליף לתפוקה שהביא בלינלי מהספסל. לצערם של ההורנטס – מונק יצטרך לקחת תפקיד מרכזי הרבה יותר מוקדם מהצפוי, לאחר שהתגלה כי ניקולה באטום צפוי להחמיץ זמן משמעותי (6 עד 8 שבועות אצל המקלים, 8 עד 12 שבועות אצל המחמירים) אחרי שקרע גיד במרפקו השמאלי. ההורנטס לא היו ערוכים לכך, ויתקשו למצוא חיזוק בכנף בתקופה הזו של השנה.
עוד פצוע שההורנטס מקווים לשקם בהקדם הוא מייקל קרטר-וויליאמס, שחתם בקבוצה על חוזה מינימום, בין השאר כדי לבלבל עוד אוהדים מזדמנים בינו לבין מייקל קיד-גילכריסט. קרטר-וויליאמס יגיע לקבוצה השלישית בארבע שנים, לאחר עונת שפל עם ממוצע הנקודות, האסיסטים והאחוזים הנמוך ביותר בקריירה שלו. הדבר גרם לשיקגו לוותר על הצעת ההיענות עבורו ולשחרר אותו כשחקן חופשי בלתי-מוגבל. הרכז הצעיר התמודד עם בעיות ברכיים במהלך העונה האחרונה שהגבילו אותו ל-45 משחקים בלבד, ועדיין לא קיבל אישור לאימונים עם מגע, אישור שהוא צפוי לקבל רק בתחילת נובמבר.
בנוסף, הקבוצה נפרדה גם מעוזר המאמן פטריק יואינג, שעזב כדי לאמן את ג'ורג'טאון, המכללה בה למד.
ועכשיו מה, מה עכשיו?
למרות שההורנטס מקווים שהפעולות שלהם באוף-סיזן האחרון יקדמו אותם בדירוג, הפעולות המשמעותיות ביותר לדירוג שלהם בכלל לא קרו בצפון קרוליינה – התפרקות שיקגו, אינדיאנה ואטלנטה מנכסיהן הותירה מקום לשלוש קבוצות פלייאוף חדשות. באיזור שרק לתשע קבוצות יש שאיפות (או אמצעים ריאליים) להגיע לאוף-סיזן, היא בהחלט יכולה להרגיש שיש לה מקום שם, גם אם באטום יחמיץ כ-20 משחקים בפתיחת העונה. לשארלוט יהיה קשה בלעדיו – למרות עונת קליעה בינונית, ההשפעה של באטום על הצד ההתקפי הייתה שניה רק לקמבה ווקר ויכולת הפליימייקינג שלו (5.9 אסיסטים למשחק, ראשון בקבוצה) היא קריטית. ג'רמי לאמב צפוי להיכנס לנעליו בחמישייה הפותחת, וכמו בכל שנה – הוא נראה נהדר במשחק הפרה-סיזן (19 נק' ב-60 אחוז מהשדה) מה שתמיד יעורר ציפייה שאולי זוהי תהיה השנה. אך לאמב צריך להראות שהוא יכול לעשות זאת גם במהלך העונה הרגילה. לאמב נתן עונה טובה, כולל שיא קריירה של 9.7 נק' ואחוזי שיא מאיזור המיד-ריינג'. אחוזי שפל מאיזור קשת השלוש (28), קצת מקלקלים את החגיגה ומשארים את החמישייה בפתיחת העונה רק עם שני קלעי שלוש מעל הממוצע (קמבה ומרווין, בהנחה שהאחרון יחזור לממוצעי הקריירה שלו). בנוסף, 1.1 אסיסטים בממוצע בקריירה מעידים על כך שאין ספק כי לאמב לא יכול להיכנס לנעליו של הצרפתי כמוליך כדור משני.
אך גם אם ההורנטס מסוגלים לשרוד בלעדיו בחמישייה הפותחת (ודירוג התקפי – אם כי בדקות מועטות – של 111 נק' ל-100 פוזשנים של הצרעות עם קמבה על המגרש ללא באטום זה מעודד), תפקיד מהותי נוסף של באטום הוא בהובלה וניהול המשחק של החמישייה השניה. במצבה של עמדת הרכז המחליף, זה אפילו יותר קריטי. הן מייקל קרטר-וויליאמס והן ג'וליאן סטון (הרכז השלישי) מתמודדים עם פציעות, ולא ברור מתי הם יחזרו למגרשים. וגם שיבריאו – לא ברורה איכותם, כשקרטר-וויליאמס התקשה כרכז שני בבולס בשנה שעברה. דבר זה מציב המון לחץ על בחירת הדראפט הטריה, מאליק מונק. למונק אמנם היה צפוי מראש להיות תפקיד משמעותי בחמישייה השניה, אך באטום אמור היה לנהל את המשחק ולהקל עליו, לצידו של לאמב, כיוצר ראשי. עם העלאתו של לאמב לחמישייה, הספסל הצר של ההורנטס מצטמצם עוד יותר, וקשה לראות את מונק מעביר את יכולתו לליגה כגארד היוצר היחיד, על אף משחקי פרה-סיזן מעודדים (19 נק' במשחק האחרון). קל וחומר אם ייאלץ לשחק כרכז. לא מן הנמנע שההורנטס יהיו קבוצת הספסל הגרועה בליגה, עד לחזרתו של הצרפתי. מלבד זאת, מונק צפוי לשחק לעיתים גם לצידו של ווקר כדי להרכיב הרכב קלעים (בטח לאחר חזרתו של באטום, שיעבור ל-3). הרכב שיכול להיות נהדר התקפית, אך מאותגר מאוד הגנתית, עם שני שחקנים מתחת ל-1.93. יהיה מעניין לראות האם יצליחו להכיל את זה.
מלבד זאת – האם המהלכים שביצעה באוף-סיזן ענו לצורך ושיפרו את האיזורים החלשים בקבוצה? התשובה מעט מורכבת, ותלויה בעיקר בשאלה – מיהו דוויט הווארד, ועד כמה הוא מוכן להקריב עבור הקבוצה. כשנשאל על כך, הווארד ממהר לנופף במספר הזריקות שלו בשנה האחרונה בהוקס כמדד להקרבה – 8.3 זריקות למשחק הם המספר הנמוך ביותר שזרק השחקן מאז עונת הרוקי שלו. אך ההקרבה צריכה להתבטא דווקא במקום אחר, אותו הווארד מסרב לקבל – דוויט ביצע בשנה האחרונה 1.3 מהלכי פיקנרול למשחק, אותם סיים ביעילות של 1.18 למהלך (אחוזון 83), אך דרש לא פחות מ-3.7 מהלכי פוסט-אפ במשחק, אותם סיים ביעילות של 0.84 נק' (אחוז 37). אין ספק שהעובדה שמעולם לא הצליח באמת להשתלב בהתקפה של ההוקס גרמה למצבים כאלו, והעובדה שההורנטס היא קבוצה שמושתתת על פיקנרול תעזור לו לקבל הרבה יותר נגיעות. אך זה ברור גם כי הווארד עצמו עדיין חושב על עצמו כעל שחקן שצריך להיות לקבל מקומות ליצור לעצמו בהתקפה על חשבון המשחק העומד, דבר שגרם לו לעימותים עם רכז הקבוצה, דניס שרודר. העדויות על כך שהווארד הוא אדם לא נסבל בחדר ההלבשה מגיעות כבר משלושה מועדונים שונים. סטיב קליפורד יאלץ לשים על זה עין, לאחר שכבר הכריז כי יפתח בחמישייה עם הווארד על פני זלר.
אך להווארד בהחלט ישנן את הזכויות שלו – היכולת שלו להיות כוח דומיננטי בריב' היא אחת התכונות החשובות ביותר עבור סטיב קליפורד, מאמן שמדגיש שוב ושוב את החשיבות בריבאונד הגנה (איזור שבו ההורנטס ירדו מהמקום הראשון לשני אחרי שלוש שנים בהם היו ראשונים), ותאפשר לקבוצה לסגור לריבאונד באמצעות פחות אנשים. היעילות שלו בפיקנרול תבוא לידי ביטוי בקבוצת הפיקנרול מס' 1 בליגה, והיכולת שלו להגן על הטבעת תהיה קריטית מאחורי שומר פרימטר בינוניים, בדגש על באטום וגם קמבה (ובהרכבים נמוכים – גם על מונק). קליפורד מדגיש שוב ושוב את היותו של הווארד שחקן הגנה "עלית". הוא כנראה לא כ"כ רחוק משם, אבל בהחלט מתקשה להבייא את האנרגיה מדי משחק. עדיין, לא ברור עד כמה היתרון שלו בולט על פני זלר – שגם מסוגל להחליף בפיקנרול (מה שעלול לעלות לקבוצה בעוד כמה שלשות פנויות) וגם זריז יותר בהתקפת ובהגנת מעבר (דבר שגרם לספסולו של הווארד בסדרת הפלייאוף האחרונה מול הוויזארדס). כך שיהיה מעניין לראות איך יחולקו הדקות בעמדת הסנטר. כך או כך, ההורנטס בהחלט ענו לבעיית העומק בעמדות הפנים באמצעות הבאתו של הווארד, ומשלימה שורה יפה של שחקני פנים (לצידם של זלר וקמינסקי שיעלו בחמישייה השניה).
לקבוצה יש כמה חלקים חדשים, אך עדיין צפויה לקום וליפול על היכולת של קמבה ווקר ליצור באופן אפקטיבי. כדי שהקבוצה תתמודד עם הפציעות בפתיחת העונה, העומס על ווקר צפוי לגדול משמעותית, והיכולת שלו לעמוד בכך תהיה מהותית לשאיפות האוף-סיזן של הקבוצה. מלבדו, גם מייקל קיד-גילכריסט – אולי, אולי – יצליח לעשות את הקפיצה. נדבך חשוב לא פחות להצלחתה הוא היכולת לנהל רוטציות הגנתיות בצורה טובה יותר מהשנה הקודמת. המצב הנוכחי אמור להספיק לפלייאוף, אך אם הם רוצים לעשות יותר מזה, קליפורד חייב לצפות למחויבות הגנתית גבוהה יותר של שומרי הפרימטר שלו. וגם – לקוות לטיפת מזל.
תחזית: 43 ניצחונות, מקום 7 בקונפרנס.
וגאס חזתה לקבוצה 42.5 ניצחונות, חושבים שאתם יודעים יותר טוב? בואו לשחק במשחק האובר-אנדר שלנו, ואולי תזכו בספר נבחרת החלומות.
