בזמן שפלייאוף לא ישנים!  והלילה שתי סדרות מגיעות לסיומן.

מיאמי מנצחת במותחן ביתי, 96-92, ועולה לגמר המזרח (4-2 בסדרה).

בצד השני, הלוס אנג'לס לייקרס מביסים בבית את גולדן סטייט 122-101 ועולים לגמר המערב (4-2 בסדרה).

 

מיאמי היט 96 – ניו יורק ניקס 92 (מיאמי מנצחת בסדרה)

* דני אייזיקוביץ

תם ונשלם, מיאמי היט הקבוצה הראשונה לעלות לגמר המזרח. 

זה לא היה קל, ערב קליעה רע מאוד של שתי הקבוצות (10 שלשות ב 28% לניקס, 7 שלשות ב 26% למיאמי). שתי הקבוצות הלכו המון לקו (28-32 לניקס, 23-25 למיאמי), שתי הקבוצות היו שוות בריבאונד (41-40 לניקס). גם בשאר הדברים, זה היה צמוד מאוד. 

מצד אחד הניקס חסמו היטב (9-2 לניקס) ומצד שני מיאמי חטפו יותר (8-2), ובסוף למרות ערב נהדר של ברונסון (41 נקודות, 14-22 מהשדה) הניקס מפסידים בגלל עוד ערב נוראי של רנדל (15 נקודות, 1-7 מהשלוש, 3-14 מהשדה) וגם של בארט (11 נקודות, 1-10 מהשדה).

בצד השני מיאמי לא הבריקו, אבל באטלר (24 נקודות ב 7-22) ובאם (23 נקודות, 9-20 מהשדה) הספיקו, כאשר ההפרש היה למעשה 2% טובים יותר מהשדה ועוד 2 זריקות עונשין שנכנסו ומיאמי יכולה לנוח ולחכות לקבוצה שתגיע לגמר מולה.

 

קצת (ממש) על המשחק:

3 דקות לסיום, ג'יילן ברונסון, בערך היחידי שתפקד בניקס, קולע שלשה אדירה שמורידה את הפער ל-3 הפרש בלבד:

https://twitter.com/nyknicks/status/1657204732044230662

במיאמי באטלר קולע דאגר נהדר מחצי מרחק, הניקס לא מצליחים לקלוע, עוד נקודה של שטרוס מהעונשין וזה כבר 90-84.

מיטצ'ל מצמק ל 90-86 מהעונשין, והניקס לוחצים על כל המגרש כשיש 1:20 לשחק. 

מיאמי מוצאת את באם לבד לגמרי (בגלל הלחץ) וזה 92-86. 

גייב וינסנט עם שטות של החיים, עושה עבירה בלתי ספורטיבית (פלאגרנט 1) על ברונסון שהולך לקו וקולע 2, ואחריו ג'וש הארט מצמק ל 92-90:

https://twitter.com/ClutchPointsApp/status/1657208737525030912

 

באטלר מחטיא בצד השני והניקס מקבלים הזדמנות נוספת להשוות. ברונסון לוקח את הכדור על עצמו, באטלר מוביל אותו לטראפ, והמשחק נגמר באיבוד כדור:

 

סיכום סדרה

1. ג'ימי באטלר 

באטלר חוצב את שמו בדפי ההיסטוריה. אחרי הסדרה החלומית בסיבוב הקודם, בסיבוב הזה הוא מתקשה מול ההגנה הפיזית של הניקס ועדיין הוא מסיים עם 24.6 נקודות, 7.2 ריבאונדים, ו-6.0 אסיסטים. מעניין לשים לב שאחרי 44% מהשלוש בסיבוב הקודם הוא יורד ל 11% בסיבוב הנוכחי. גם אחוזי השדה ירדו מ 60% ל 43% אבל כמו שזה נראה תיבודו שנחשב למאמן הגנתי נהדר סגר את באטלר נכון מאוד לאורך הסדרה.

מצד שני, שיקום זה שהימר על מיאמי בגמר המזרח אחרי עונה כל כך רעה ואחרי שאיבדו את אולדיפו וטיילר הירו.

מיאמי עושה היסטוריה וזה מתחיל קודם כל בבאטלר, שהוא מנהיג מסוג אחר ובאמת שמגיעים לו כל המחמאות על הניצחון בסדרה ועל האופן שבו הנהיג את הקבוצה בשני צידי המגרש:

https://twitter.com/BleacherReport/status/1657212801847537665

 

2. הצוות המסייע של מיאמי

באם מסיים את הסדרה עם 18.7 נקודות, ו-9.7 ריבאונדים. מול פילדלפיה אם תגיע, יהיה לו חלק עוד יותר מרכזי כי הוא יצטרך להתמודד עם אמביד. מול בוסטון אם תגיע, יש לו מץ'-אפ קצת יותר הגיוני, אבל צריך לזכור שאל הורפורד גם יכול לקלוע פתאום 5-7 מהשלוש. 

באם זוכה להרבה ביקורות שהוא לא מספיק אקטיבי בתור כינור שני, ובאמת כאשר הוא ממעט לזרוק לסל (11 זריקות במשחק 5 ו-10 זריקות במשחק 2) מיאמי הפסידה. הם צריכים אותו אקטיבי הרבה יותר, מכיוון שבוסטון וגם פילדלפיה יגיעו עם אותן מסקנות שהניקס כבר הסיקו לגבי באטלר.

 

מה לגבי השאר? 

אז מיאמי היא אולי הכי "קבוצה" שיש כרגע מבין כל הקבוצות שנשארו בפלייאוף. למרות פציעות של שני שחקני מפתח, יש להם עדיין רוטציה עמוקה ויציבה וכל אחד יודע לעלות ברגע המתאים ולתת את שלו.

שטרוס שהיה חלש מול מילווקי, פתאום מסיים עם 14.7 נקודות למשחק, לאורי עולה מהספסל וקולע 12.2 עם 5.7 אסיסטים, קיילב מרטין קולע 10.5, וינסנט קולע 10.3 ואליהם צריכים להוסיף את דאנקן רובינסון וקווין לאב שאמנם מסיימים רק עם 6.5 ו-6.0 נקודות בהתאמה, אבל שניהם מוסיפים המון רגעים אדירים של ווטרנים שיודעים מה הם עושים.

לאב מסיים גם עם 2.3 אסיסטים למשחק, כמעט כולן מסירות על מגרש שלם שתופסות את הניקס ישנים, ובמשחקים שנגמרים ב-4 נקודות יש לזה משמעות אדירה. 

 

3. אריק ספולסטרה 

קצין וג'נטלמן.

נתחיל ממה שהוא עשה בפלייאוף עד עכשיו. נכון לעכשיו מיאמי הקבוצה שהכי מזכירה את הספרס של פופוביץ', קבוצה שבכל סדרה נראית שונה לחלוטין. מול מילווקי הם רצו בטירוף, קלעו מבחוץ, וסיימו עם 124 נקודות למשחק תוך כדי שהם מנצלים את המהירות שלהם על הכובד של מילווקי. 

תיבודו ראה את זה ודאג שהמשחק יהיה איטי, ומשחק של חפירות שהרבה יותר מתאים לרנדל ובארט. 

ספו לא נבהל, וידע להשתמש בסוללת הגארדים שלו למרות החיסורים של אולדיפו והירו, ומיאמי פתאום הפכה לקבוצת חוטבים חזקה כאשר היא מנצחת 104-100 (ממוצע למשחק). עוד נתון שממחיש כמה מיאמי מאומנת, הם מסרו 24.5 אסיסטים לעומת 19.2 בלבד של הניקס ואיבדו רק 10.3 כדורים לעומת 14.2 של הניקס. 

ספלוסטרה עולה בפעם השביעית לגמר המזרח וממש להתקדם ברשימת מאמני העילית בהיסטוריה של הנ.ב.א.

חלק מהמנהיגות שלו על הקווים מגיע מהיחס שלו לשחקנים.

בניגוד לטיי לו, הוא לא חבר שלהם, הוא ג'נטלמן. הוא מעריך כל טיפת זיעה שהם משאירים על המגרש, והם מסוגלים לצאת מכפור של עונה שלמה (דאנקן רובינסון) ולתת את שלהם.

הג'נטלמניות הזו באה לידי ביטוי גם בראיונות סיכום הסדרה, כאשר הוא נתן המון כבוד לניקס, ובעיקר לג'יילן ברונסון:

 

הצד של הניקס

1. ג'יילן ברונסון

31 נקודות, 6.3 אסיסטים, 5.5 ריבאונדים, ובאחוזים טובים (50% מהשדה, 89% מהעונשין), אלו המספרים של ברונסון בסדרה.

ברונסון זה הדבר האמיתי.

יש שחקנים שנולדו לפלייאוף, ברונסון אחד מהם. אחרי שהתפוצץ שנה שעברה בפלייאוף עם דאלאס, הוא עושה את זה שוב בניקס, ואחרי שהוריד את מיטצ'ל היה מאוד קרוב לסחוב את הניקס למשחק 7 מול מיאמי. ברונסון עדיין לא נחשב לכינור ראשון ראוי בליגה, אבל מצד שני, התצוגות שהוא נתן במשחקי ההדחה פשוט מדהימות. 

בפתיחת העונה באופן אישי לא חשבתי שההגעה שלו לניקס תהיה כל כך משמעותית. הייתי בטוח שההצלחה בפלייאוף הייתה חד-פעמית, כמו ההצלחה של ג'ורדן פול (ד"ש). אבל ברונסון עונה שנייה ברציפות נותן פלייאוף ברמות הגבוהות ביותר ומוכיח שהוא בעל הבית של הניקס.

הניקס עכשיו צריכים לקחת החלטות בנוגע להמשך הדרך, אבל בהחלט יכולים להנות מברונסון:

https://twitter.com/IQfor3/status/1657208317830209537

2. רנדל, בארט והצוות המסייע

רנדל היה המנוע העיקרי של הניקס עד ההגעה של ברונסון. הוא מסיים פלייאוף נוסף באחוזים רעים, ואמנם הגיע ל 18.8 נקודות ו-10.2 ריבאונדים, אבל 41% מהשדה ו-28% מהשלוש אלו לא המספרים של מי שאמור להיות הכינור השני של הניקס. 

דווקא לאורך הסדרה רנדל הלך והשתפר, עשה פחות מהלכים של ראש בקיר והאחוזים התיישרו בהתאם. מצד שני, הלילה שוב היה רע מאוד ויש המון דיבורי טרייד סביבו. 

השותף השני זה בארט. בזמן שרנדל כבר אמור להיות בשיא הקריירה (בן 28), בארט בסה"כ בן 22 וכל עונה אנחנו רואים ממנו שיפור קטן גם בביטחון וגם בביצועים. בסוף הוא מסיים את הפלייאוף שלו עם 20.8 נקודות, 42% מהשדה ו 37% מהשלוש. 

בארט היה גם גורם משמעותי מאוד בהגנה ובכללי בניגוד לרנדל הוא עשה את שלו (למרות שהלילה, איזה חושך). 

 

הניקס יצאו מהסדרה בתחושות אדירות של אכזבה, אבל אולי אין באמת סיבה לזה. הם צברו ניסיון חשוב והסגל שלהם הוא מהצעירים בליגה.

ג'וש הארט (בן 25) סיים עם 9.3 נקודות בסדרה והיה פקטור נהדר בשני צידי המגרש.

גרימס רק בן 22, מיטצ'ל רק בן 24, קוויקלי בן 23, הרטשניין בן 24 וגם טופין בן 24 (ברונסון אגב בן 26).

יתכן מאוד שכל מה שהם צריכים זה סקורר נוסף מהספסל (כי כל השחקנים שציינתי קלעו פחות מ 10 נקודות למשחק), שחקן בסגנון טרנס רוס, מאליק מונק, כריסטיאן ווד. יש המון סקוררים בליגה שיכולים להוסיף את הנופך שחסר לניקס, ויתכן מאוד שזה יספיק לניקס כדי לעשות צעד נוסף קדימה.

עדיין קשה לי לראות אותם הולכים עד הסוף בלי שחקן טופ 5-7 בליגה, אבל מצד שני לא תמיד אפשר להשיג שחקן כזה ולכן חיזוק נכון ביכולות הקליעה עשוי לעשות את ההבדל עבורם בשנה הבאה.

 

3. תיבודו 

לצד הסופרלטיבים לספלוסטרה, יש אכזבה גדולה מאוד מתיבודו. 

תיבודו מאמן הגנתי נהדר אבל והא לא מצליח לייצר תפוקה ראויה מהספסל שלו. העונה הוא מחק לחלוטין את דריק רוז, ווטרן שהיה מספיק במעמדים האלו ויכל לעשות את ההבדל עבור הניקס מהספסל. במהלך הסדרה גרימס נפצע, הארט הפך לשחקן של 40 דקות למשחק, ואז גרימס חזר לחמישייה והארט פתאום שוב נמחק מהרוטציה במשחק 5 (9 דקות בלבד).

יש גם משהו באופן שבו הקבוצות של תיבודו מגיעות לפלייאוף שנראה קצת מבוהל וחסר ביטחון, בייחוד בצד ההתקפי.

זה קצת משעשע, אבל אותו רוז שלא ראה מגרש, זה בדיוק מי שנשחק דק-דק אצל תיבודו כשהיה צעיר, והסדרה של ברונסון והניקס מזכירה לי מאוד את הבולס של תחילת העשור הקודם, כאשר רוז היה המפעיל העיקרי בהתקפה והשאר היו בעיקר שומרים נהדרים סביבו (בקונסטלציה שנוצרה, בפועל שחקן כמו קורבר פרח רק אחרי תיבודו כשהגיע לאטלנטה).

אח"כ הגיע הפרק הקצר במינסוטה, כאשר טאונס, באטלר ואנדרו וויגינס נתנו את סדרת הפלייאוף הרעה ביותר שלהם בצד ההתקפי, בדיוק תחתיו. 

לכן, לאור הנאמר, הכיסא של תיבודו מתנדנד.

 

קצת היילייטס מהמשחק הסוגר של הסדרה:

https://twitter.com/NBA/status/1657212138920853504

 

 

לוס אנג'לס לייקרס 122 – גולדן סטייט ווריירס 101 (לוס אנג'לס מנצחת בסדרה)

* טל קינן

 

בדיוק כמו במשחק השישי נגד הגריזליס, הלייקרס עלו בטירוף מהפתיחה, הגיעו ל-17 הפרש ברבע הראשון ולמרות שהווריירס צמצמו, הם לא היו קרובים אפילו לרגע לאיים על הניצחון של הלייקרס. לברון ודיוויס לא נחו כלל ברבע השלישי, בו הלייקרס ביססו את היתרון הדו ספרתי שלהם, והם ירדו לספסל רק 4 דקות לסיום המשחק. חוץ מהעובדה ששרודר פתח במקומו של וואנדרבילט והורחק ברבע השלישי בעקבות עבירה טכנית שנייה, אין יותר מדי מה להזכיר מהמשחק הזה מבחינה מקצועית. מהפתיחה ראו שלברון לא הולך להפסיד את המשחק הזה. הייתה רק קבוצה אחת על הפרקט וזו הייתה הקבוצה הביתית. הלייקרס מעפילים לגמר המערב, שם יפגשו את הדנבר נאגטס וישחזרו את הסדרה מהבועה ב-2020. המלך סיים עם כמעט טריפל דאבל של 30 נקודות (הכי הרבה נקודות שקלע בפלייאוף הזה) 9 ריבאונדים 9 אסיסטים בתוספת של 2 חטיפות ובלוק, ודיוויס סיים עם 17 נקודות 20 ריבאונדים 3 אסיסטים 2 חטיפות ו-2 בלוקים. הפעם הכוכבים קיבלו סיוע מדיאנג'לו ראסל חסר היציבות עם 19 נקודות אך בעיקר מאוסטין ריבס שנתן משחק גדול של 23 נקודות 5 ריבאונדים 6 אסיסטים והסל המשוגע הזה מהחצי בסיום המחצית הראשונה.

אצל האלופה היוצאת רק 2 שחקנים קלעו בספרות כפולות, דונטה דיוויצ'נזו שהיה טוב מהספסל עם 16, וסטף קרי עם 32 ב-11/28 מהשדה בלבד והיה ניכר שהוא מתקשה עם ההגנה של הלייקרס שביצעה עליו חילופים ברוב המשחק והצליחה להתיש אותו. כל השאר פשוט לא הגיעו והלייקרס עשו עבודה טובה בלמנוע מהם את השלשות הפנויות.

הייליטס של לברון מהמשחק:

https://twitter.com/NBA/status/1657250628127563777

הילייטס של דיוויס:

הילייטס של ריבס:

https://twitter.com/NBA/status/1657251963002560513

הלייקרס חוגגים יומולדת למו במבה בחדר ההלבשה

 

מה עוד אפשר להגיד על העונה המופלאה של הלייקרס? קבוצת השאריות שפלינקה בנה מצליחה להעפיל לגמר המערב לאחר שפתחה את העונה במאזן 2:10 שלילי. צחקו עליהם שהם ישיגיו לפליקנס את וומבאניימה ועכשיו הן אחת מ-4 הקבוצות הטובות בליגה.

https://twitter.com/NBA/status/1657246329196756992

אחד הדברים שקרו לאחר הטרייד דדליין היא שלברון ג'יימס התחיל להאמין שהסגל מסביבו שווה אליפות. מהרגע שלברון נכנס למוד הזה, הסיכויים של הלייקרס משתפרים. קינג ג'יימס, ששבר את שיא הניצחונות לסדרות פלייאוף עם 41 כאלו, סיים גם את הסדרה הזאת כקלעי המוביל של הלייקרס עם 24.7 נקודות למשחק. מעבר לכך ולא פחות חשוב, צפינו בסדרה הזו בלברון ג'יימס חד. חלוקת הכוחות של ג'יימס זה משהו שאנחנו חוזים בו לארוך כל הפלייאוף הזה. הוא מסתמך יותר על שחקנים אחרים, בין היתר גם בגלל הגיל וגם בגלל הפציעה ברגל, אבל עדיין מספק הבלחות מהדומיננטיות שלו. אם בסיבוב הראשון קיבלנו רגעים קלים של דומיננטיות לברונית, אז בסדרה נגד הווריירס ראינו את המלך משתלט על רבעים שלמים. החל ממשחק 4 הוא שם לעצמו כמטרה לתקוף את סטף וזה עבד נהדר. הלילה לברון טירגט גם את ג'ורדן פול בכל שנייה שלו על המגרש ופשוט לא אפשר לגארד הצעיר להישאר על הפרקט בקריפטו. אגב הלילה שיחק 43 דקות, הכי הרבה שלו בפלייאוף הזה. האמונה שלו שהקבוצה הזאת יכולה לקחת אליפות גורמת לו להביא את עצמו לקצה היכולות שלו וזה תמיד כיף לחזות בגדולה של לברון. השאלה האם נשאר לו עוד דלק במיכל גם לסדרה נגד הנאגטס.

אנתוני דיוויס עם עוד סדרה הגנתית אדירה והפעם הוא הראה את היכולות שלו גם מחוץ לצבע. מצד אחד כאשר הווריירס הצליחו להוציא אותו מהצבע, החיים שלה היו קלים יותר וחשיבות של דיוויס בצבע הודגשה. מאידך מהרגע שהלייקרס היו מחוייבים יותר לחילופים בפיק אנד רול, ראינו שדיוויס שומר נהדר בפרימטר וההגנה שלו על סטף קרי בסיום של משחק 4 הבליטה את זה. מספרי החסימות אמנם ירדו מ-4.3 ל-2.2 בסדרה הזאת אבל זה בעיקר מכיוון שהווריירס כטקיטה ניסו להוציא את דיוויס כמה שיותר מהצבע והוא עדיין הצליח להרתיע את השחקנים של הווריירס מלזרוק מולו. כרגיל ההבדלים בין הגנת הלייקרס עם דייויס ובלעדיו הם מטורפים. איתו בסדרה הלייקרס אוחזים בדפנסיב רייטינג של 103 נקודות כאשר הבא אחריו ברשימה הוא לוני ווקר עם דפנסיב רייטינג של 110. בסדרה הבא מחכה לו מאצ' אפ מול השחקן הטוב בליגה, ניקולה יוקיץ' ויהיה מעניין לראות איך דיוויס והלייקרס יתמודדו מולו.

לאחר משחק נפלא ועוד סדרה מצויינת, אוסטין ריבס ממצב את עצמו כשחקן השלישי בחשיבותו בלייקרס. הגארד מנורמן אוקלוהומה שלא נבחר בדראפט סיים עם 14.3 נקודות כולל 45% מחוץ לקשת, והוסיף 4 ריבאונדים וכמעט 4 אסיסטים למשחק. זאת לא הפעם הראשונה שהלייקרס מוצאים פנינים בשוליי הדראפט ומביאים שחקנים ממקומות הזויים כאילו היו המיאמי היט, אבל ריבס הוא משהו אחר לחלוטין. הוא לוקח על עצמו את נטל ניהול המשחק גם כשראסל משחק, הוא מריץ פיק אנד רולים ומסיים אותם מצויין והוא שומר לרוב על הגארד הבכיר של היריבה. בשנה השנייה שלו בליגה ובפלייאוף הראשון שלו, ריבס נראה כמו שחקן שלם ובוגר. בסדרה הזו ראינו אותו שומר לא פעם על סטף קרי ורודף אחריו כמו משוגע בחסימות בצורה טובה מאד. היכולת שלו לנעול שחקנים על הגב שלו בפיק אנד רול כאשר שומרים עליו בדרופ היא עבודת אמן. עצם זה שלברון ודיוויס סומכים עליו, זזים הצידה ונותנים לו לבצע מהלכים מדגישים מצד אחד עד כמה הלייקרס נואשים לסקורינג אבל בעיקר את העובדה שריבס שחקן מעולה.

מהצד של הווריירס זה היה הפסד הפלייאוף הראשון של קר בסדרה נגד קבוצה מהמערב. הלוחמים יכולים להיות מעט מאוכזבים מההדחה אך קשה להגיד שלא היו תמרורי אזהרה לעונה הזאת. זה התחיל עם האגרוף של דריימונד לפול באימון בקדם העונה המשיך במהלך העונה הסדירה עם משחקי חוץ מזעזעים ותלות מוגזמת בקרי וכמובן ההיעדרות הממושכת של אנדרו וויגנס שלא שיחק ב-25 המשחקים האחרונים של העונה הרגילה וחזר ישר לפלייאוף. אי אפשר לבטל את מה שקורה בעונה הסדירה ולהתחיל מחדש בפלייאוף, זה פשוט לא עובד ככה. המציאות היא לא משחק בטוקיי וכל מה שלא עבד לגולדן סטייט במהלך כל העונה, השתבש גם בפלייאוף. קרי אכן קרס לבסוף תחת הנטל ההתקפי וסיים את הסדרה עם 26.7 נקודות ב-44% מהשדה כולל 34% מחוץ לקשת. סטף התקשה עם שלל השומרים שהלייקרס הציבו מולו וגם החילופים של הלייקרס בפיק אנד רול גרמו לו לעבוד קשה יותר. מאידך הלייקרס גם גרמו לו לעבוד בהגנה תוך כדי מחשבה שסטף מותש יהיה פחות יעיל בהתקפה. מהרגע שסטף נוטרל, אין לווריירס מה להציע. מלבד כמה הבלחות במשחקים מסויימים, כלל הסגל של הווריירס סיפק סדרה נוראית. וויגנס המשיך לא לפגוע מבחוץ (33%) ולא הצליח להביא את עצמו לידי ביטוי בהתקפה כשדברים לא עבדו. גרין מעולם לא היה אמור ליצור לעצמו אבל בסדרה הזאת גם ראינו פחות הנדופים שלו כי הלייקרס נדבקו לו לגופייה (5.7 אסיסטים בלבד). קליי כבר לא יחזור למה שהיה. הוא אמנם קלע 16 נקודות ב-38% מהשלוש אבל היה פסיבי לחלוטין ובפועל הוא החטיא המון זריקות פנויות. המספרים היחסית טובים שלו נובעים מפתיחת הסדרה המוצלחת שלו אבל בשורה התחתונה קליי לא פקטור. מעל כולם הבעיה המרכזית של הווריירס הייתה ג'ורדן פול. כבר בגמר בשנה ששעברה ראינו סימנים לכך שפול בסיטואציות מסויימות יכול להפוך ללא שחיק. ההבדל הוא שבשנה שעברה הוא לפחות הצליח לייצר לעצמו ולאחרים ברמה גבוהה. את הפלייאוף פול סיים עם 10 נקודות בלבד ב-34% מחפירים מהשדה ו-25% עוד יותר מחפירים מחוץ לקשת על כמעט 5 זריקות במשחק. לכל זה הוא הוסיף רק 3.5 אסיסטים על 1.2 איבודים והגנה רעה כמו שאנחנו כבר מכירים ממנו. אולי זה נובע מהיחסים עם דריימונד ויכול להיות שהמצב בחדר ההלבשה מעולם לא אוחה לאחר התקרית ממחנה האימונים. כנראה שרק בעוד כמה שנים נדע עד כמה האגרף של גרין פירק את הווריירס מבפנים ולא רק את הפרצוף של פול.

הווריירס יצאו לקיץ של מחשבות, השושלת כנראה נגמרה אבל הם צריכים להחליט לאיזה כיוון הם ילכו. האם גרין יקבל הארכת חוזה? האם עושים טריידים על הגרעין הצעיר שנשאר בקבוצה? ומי בכלל האיש שיקבל את ההחלטות האלו? בוב מאיירס מסיים חוזה ועולות תהיות האם הוא יהיה ה-GM גם בעונה הבאה. מה שכנראה די וודאי זה שהם יחפשו טריידים על פול, בין היתר גם לאור האווירה הששוררת בחדר ההלבשה. לא ברור כרגע מה הערך של הגארד, בטח לאור החוזה המפלצתי של 33 מיליון דולר לעונה שנכנס לתוקף מהעונה הבאה, אבל סביר להניח שהווריריס יעדיפו להיפטר ממנו גם עבור תמורה פחותה מהשווי האמיתי שלו.

 

 

 

הטופ 5 היומי