עובדה או אשליה הוא מדור שבועי שבו שני כותבים חווים את דעתם על ענייני השעה. עובדה מרמזת שהמשפט הינו אמת מוחלטת, בעוד אשליה היא בדיה שכל קשר בינה לבין המציאות מקרי. כעת התכנסו עידו שצקין ואריאל טייב. התוצאות לפניכם.

  1. יוטה יכולה להשתמש במקום מתחת לתקרת השכר שלה כדי לשנות את מבנה החוזה ולהעניק הארכת חוזה כבר עכשיו לאחד מבין דריק פייבורס וג'ורג' היל. היא צריכה לבחור בהיל.

אריאל: עובדה.

מדהים לראות כמה שלושה חודשים משנים. לו השאלה הזו הייתה נשאלת רק בתחילת העונה היינו כולנו מבטלים אותו בהנפת יד, והיו הרבה סיבות לזה: פייבורס רק בן 25, הציג שנה שעברה את הכדורסל הטוב בקריירה שלו, מובילי ואף פיתח קליעה מחצי מרחק א-לה זאק רנדולף. הארכת חוזה שלא רק לא תתן לו אפשרות לבחון את השוק החופשי כעת, אלא גם תשאיר אותו במדי הג'אז גם כשיגיע לשיא הקריירה נשמעה כמו הפתרון האידיאלי לכל הצדדים, בטח ללא מועמדים אחרים. אך עכשיו, לאחר 3 חודשים  מפתיחת העונה ולאחר שהג'אז התחייבו קבל עם ועדה לרודי גובר, צוות תאומי המגדל נראה מעט פחות טוב. גם לאחר שפייבורס חזר מהפציעה (בעיה נוספת של השחקן), קווין סניידר נותן לו פחות ופחות דקות (עבר רק פעמיים את ה-30 דקות ב-15 המשחקים האחרונים), ולפי הסטטיסטיקות –כנראה בצדק. ההרכב של יוטה עם גובר לבדו על המגרש לצד ארבעה שחקני חוץ לצידו עומד על דירוג התקפי של 111 (108 אם מודדים רק מאז חזרתו של פייבורס מהפציעה האחרונה), ו-103 הגנתי, לעומת דירוג התקפי של 107 (105 מאז חזרתו מפציעה) ודירוג הגנתי דומה לשניהם (103). קשה לפסול את הציוות של פייבורס וגובר על הסף. הכימיה שלהם טובה, הם מצליחים להשלים אחד את השני בשני צידי המגרש, והוא עדיין חיובי (4.4+) אך מה שהג'אז צריכים כעת הוא בעיקר זמן כדי להכריע, והשנה וחצי שנותרו לפייבורס בחוזה ייתנו בדיוק את זה. קשה לתת כסף גדול לשחקן שאמנם שווה את זה, אך עלול להפוך לסנטר המחליף של הקבוצה.

לעומת זאת, לג'אז אין זמן לבזבז בסיטואציה של ג'ורג' היל. היל מסיים חוזה בשנה הקרובה, וצפוי לקבל הרבה מאוד כסף שמעוניינות ברכז ווטרן. ההשפעה שלו על הקבוצה היא דרמטית – צניחה של 7 נק' ל-100 פוזשנים כשהוא לא על המגרש לעומת מתי שהוא כן (הכי גבוה בקבוצה). לג'אז אסור להסתכן באיבוד שלו בפרי-אייג'נסי הקרוב. לקבוצה אין מחליף סביר, כשדאנטה אקסום צריך לפחות עוד שנה כדי להבין מי הוא, והקבוצה תחווה רגרסיה קשה בלעדיו.

עידו: עובדה.

בתאריך הזה אשתקד יוטה עמדה על מאזן שלילי של 25-21, השנה הם כבר על 19-30. נכון היל הוא לא השחקן היחידי המשמעותי שהגיע בקיץ אבל הוא כנראה האקס פקטור שהיה חסר לקבוצה. שיא קריירה בנק' (18.0) ובאחוזים לשלוש (43%) מעידים שהיל מגיע לבשלות בגיל 30, ובנוגע לחשיבות המנהיגות שלו על המגרש אפשר כנראה להתעניין אצל האקסית מאינדיאנה. למרות שהוא לא שם גדול כמו אחרים, היל מיצב את עצמו בדרג השני של הרכזים בליגה והיכולות ההגנתיות שלו לצד הנתונים הפיזיים הופכות אותו לסוג של מותרות בליגה שבה אתה פוגש רכז מצויין כמעט בכל משחק – מגמה שתתחזק עוד יותר בשנה הבאה עם גל של רכזים מצויינים שיתברגו גבוה בדראפט. כרגע אקסום, בורקס, הוד ובטח הייוורד עדיין לא מספיק טובים בשביל לחסל גארדים כמוהו.

בנוגע לצד השנייה במשוואה פייבורס שחקן נפלא אבל ירד השנה בממוצע הדקות (מ-32 ל-23.3) ונקודות הרבה בגלל ההגעה של בוריס דיאו והפוטנציאל שמפגין טריי ליילס בעונתו השנייה, בעוד שלהיל אין באמת תחליף בקיץ כשהולידיי צפוי להמשיך בפליקנס ופול כנראה בכלל על הפרק – מילסאפ, איבקה, גאסול, גיבסון, ג'ונסון (אמיר) ואחרים מאפשרים אופציות אחרות גם אם לא זולות להחליף את פייבורס בחמישייה, או שהג'אז יכולים לשבץ את ליילס ולהתחזק במקום אחר.

  1. פורטלנד לא מאכזבת השנה, זה המקום הריאלי שלה. המאזן החיובי של שנה שעברה היה ברובו צירוף של נסיבות ולא מעט מזל.

אריאל: עובדה.

הבלייזרס היו הסיפור הנהדר של השנה שעברה, אבל גם כזה שצעק "אנומליה" לכל אורכו. למעט חודש פברואר, בו הצליחו הבלייזרס להגביל קבוצות ל-101 נק' ל-100 פוזשנים (וגם ניצחה 9 מ-11 באותו חודש), הקבוצה לא התקרבה לדירוגים הגנתיים שנחשבים אפילו סבירים ׁ(נע בין 106 ל-108, מקביל למקום האחרון בליגה אשתקד). הכישרון ההתקפי תמיד היה ותמיד יהיה שם (מקום 7 ביעילות התקפית שנה שעברה, מקום 12 השנה). אך נראה שבעוד הקבוצה הצליחה להתעלם מהבעיות האינהרנטיות בהגנה לחודשיים מרשימים שנה שעברה (מאזן של 18-7 בינואר-פברואר אשתקד), לאורך זמן הבעיות צצו. הציפייה לשיפור, ללא החתמת עוגן הגנתי ברור, הייתה מופרכת. הבלייזרס מתקשים באותם מקומות שהם התקשו בהם גם שנה שעברה (מקום אחרון באחוזי שלשות של היריבה, בדיוק כמו שנה שעברה) ואף החתמה שלהם בקיץ האחרון לא אמורה לעזור להם להתפתח בתחום הזה. הגבוהים של הקבוצה מתקשים להחליף באופן מהיר על גארדים זריזים מבחוץ, הקו האחורי של הקבוצה נמוך מדי מכדי להוות הרתעה הגנתית, וכך יוצא שהעונה של הבלייזרס נראית בדיוק כמו שהיא הייתה אמורה להיראות שנה שעברה, לולא חודשיים באמת מפתיעים (וקונפרנס מערבי מפורק לחלוטין).

האם זו גזירת גורל? כן ולא. המבנה ההגנתי של הקבוצה בהחלט רעוע. קשה לבנות הגנת NBA סביב קו אחורי שכולל בתוכו את דמיאן לילארד וסיג'יי מקולום, שהם גם אנדרסייזד וגם לא מספיק טובים הגנתית. עם זאת, לקבוצה יש עדיין הרבה נכסים ועודף בשחקני כנף שיכולים להנחית עוגן הגנתי דומיננטי. אך גם כך – התקרה של הקבוצה נראית מוגבלת למדי.

עידו: עובדה.

להגיד שהמזל הוא הפקטור העיקרי בהצלחה של פורטלנד שנה שעברה זה מוגזם, אבל ללא ספק בדומה לקבוצות של עונה אחת סטייל פיניקס 2013/14 (48 נצחונות בלי פלייאוף) קשה באמת להתסכל על עונה אחת כמדד למשהו. הליגה היא דינמית והבלייזרס לא השכילו לענות במהלך הקיץ על הבעיה המהותיות של הקבוצה – הגנה. אמינו והארקלס הם השחקנים היחידים כרגע בסגל שיכולים להתמודד טוב עם כל מה שיזרק עליהם הגנתית, הקו האחורי סופר מוכשר התקפית אבל היריבות כבר יודעות שכל חילוף הגנתי של לילארד או מקולם הוא סיוט, וסגל האימון או הצמד עצמו לא השכיל לזהות את המגמה ולהתחזק פיזית כמו גארדים נמוכים אחרים סטייל קארי ולאורי.

כמובן שלא סייע לפורטלנד הסיפור סביב אזילי, שחקן שללא ספק היה יכול לשנות את ה-DNA הרך של הקבוצה. פורטלנד מדורגת במשך כל העונה בין חמשת הקבוצות האחרונות מבחינת אפקטיביות הגנתית, יותר מזה ההחתמות האחרונות על סך של 17-18 מיליון לקראב וטרנר לא יאפשרו לפורטלנד להשתפר דרסטית במהלך העונה או בקיץ הקרוב שלא באמצעות טרייד.

  1. אנחנו לא מדברים מספיק על הספרס, שבחודש וחצי האחרונים נמצאים על הנט רייטינג הטוב בליגה, וכמו שהוכיחו בפתיחת העונה – הם איום משמעותי על הווריורס, גם בפלייאוף.

אריאל: עובדה.

קשה להמר על הספרס שוב. ההדחה האחרונה שלהם בשנתיים האחרונות על-ידי הקליפרס ו-OKC, אפילו לאחר עונה רגילה היסטורית, גרמו למשבר אמון בינם לבין פרשני הליגה, ולספרס להיתפס כקבוצת ליגה רגילה. העומק של הספרס, אולי התכונה החזקה שלהם במהלך העונה הסדירה, כבר הרבה פחות משמעותית בפלייאוף, וכמו שהדגימו OKC והקליפרס מולה (והקאבס בסדרה אחרת) – צמד אינדיבידואלים כישרוניים ינצח קבוצה עמוקה. אז למרות קצב הניצחונות (בדרך ל-64 ניצחונות העונה) והנתונים המרשימים, הם עדיין לא מוצגים כקונטנדרים.

אז למה כן הספרס? ובכן, בראש ובראשונה – קוואי לנארד. למרות החלפה של חמישה שחקנים מהשנה החולפת (ביניהם גם איזה טימי אחד), השינוי המשמעותי ביותר שהקבוצה עשתה בכלל לא היה קשור לסגל, אלא להתפתחות של לנארד. הבעיה המרכזית של הקבוצה בסדרה מול OKC אשתקד הייתה חוסר בשחקן יוצר ברמה גבוהה. למרות שלנארד עשה קפיצה מרשימה בשנה שעברה, כשהגיעה האינטנסיביות של הפלייאוף הוא התקשה ליצור מכדרור לעצמו, ויותר מזה – ליצור לאחרים, מה שגרם למשחק התקפי סטטי וסטגנטי מול האורך והאתלטיות של הת'אנדר (דירוג התקפי של 98 בהפסדים), וקל להבין למה – לנארד אמנם הריץ פיקנרולים ובידודים, אך הוא שומש הרבה יותר כקלעי. כבר מ-40 המשחקים הראשונים של הספרס ניתן לראות שינוי מגמה – לנארד מריץ כל משחק יותר מ-5 פיקנרולים כמוביל כדור (לעומת 2.5 בשנה שעברה. מוביל את הקבוצה יחד עם טוני פארקר), מקבל כ-5 נגיעות יותר, וחשוב יותר – הגדיל את זמן האחזקה שלו בכדור בכל נגיעה ל-3.5 שניות. האבולוציה של לנארד לשחקן יוצר מהשורה הראשונה היא קריטית לשאיפות הקבוצה לאליפות, וליכולת שלו להוביל קבוצה באינטנסיביות של הפלייאוף.

אבל, האם הם באמת מסוגלים להתמודד עם הווריורס גם בפלייאוף? כנראה שכן. הכוח הגדול של הקבוצה נעוץ גם בוורסטיליות של שני הכוכבים הגדולים שלה (לנארד ולמרקוס אולדרידג'). הספרס אמנם יכולים לשחק עם פאו גאסול מול ההרכב הרגיל, אך גם לעבור באלגנטיות להרכב סמול-בול (כמו שעשו במשחק הראשון של הקבוצות השנה) מול הרכב המוות של ג"ס, בכיכובם של אולדרידג' ולנארד, ובזכות שחקני כנף איכותיים מהספסל בראשות ג'ונתן סימונס, שהיכולת שלו לתפקד בתנאי פלייאוף תהיה פאקטור משמעותי להצלחת הקבוצה.

עידו: אשליה.

אם מסתכלים על שלושת המשחקים האחרונים של הספרס – ניצחון דחוק מול טורנטו, תבוסה ב-16 נק' לפליקנס המשתקמים והפסד לדאלאס, ועד כמה שאפשר לגזור ממשחקי ליגה רגילה ניתן לזהות מגמה שבולטת השנה בסן אנטוניו – היכולת או יותר נכון אי היכולת לשמור ברמה גבוהה עם פארקר וגאסול או המחליף שלו לאחרונה עקב פציעה דייויד לי שרחוק הגנתית ממה שסיפק ווסט שנה שעברה. זה לא שההגנה של הספרס גרועה, רחוק מכך, אבל אבל כשמסתכלים על מאבק מול גולדן סטייט בפלייאוף צריך לזכור שבשתי עונות האחרונות הספרס בכלל לא זכו למפגש כזה אחרי הדחה בסיבוב ראשון מול הקליפרס ב-2015 והפסד בסיבוב השני לת'אנדר אשתקד.

השיטה עדיין עובדת אבל מבחינת עומק אחרי שעוברים את לנארד ו-אולדריג' מגיעים לשחקנים מעבר לשיא (גאסול, פארקר,לי וג'ינובילי) ושחקנים טובים שעדיין צריכים להוכיח את את עצמם ברמה של פלייאוף (סימונס ואנדרסון). זה יותר ממספיק מול רוב הליגה וסן אנטוניו נחשבת בצד לקבוצה עם סגל רחב אבל יהיה בעייתי מאוד במץ' אפים הגנתיים מול סגנית האלופה ולכן גם לא צריך להתרגש מהניצחון המרשים במחזור הראשון, הרבה בעיקר בגלל שהוא הגיע בשלב נורא מוקדם. נקודה חיובית שבדיעבד המפגש ההוא הדגים בצורה טובה היא השיפור ההתקפי שעוברת הקבוצה – כרגע שיא מועדון של 113.6 נקודות ל-100 פוזיישנים. בפלייאוף, בייחוד עם הכתישה של המערב והגיל של השחקנים המובילים הספרס יתקשו להתמודד מול ג"ס במשחק של ריצה – אם בכלל יגיעו לגמר האיזורי.

  1. ההחלטה של אטלנטה להוציא את פול מילסאפ משוק הטריידים הייתה טעות. הקבוצה לא תצליח לבנות קבוצה שהיא מועמדת לאליפות לפני שהשחקנים המרכזיים שלה (מילסאפ ודווייט הווארד) יידעכו באופן סופי. לכן עדיף לה להעביר את שניהם תמורת פרוספקטים צעירים ובחירות דראפט.

אריאל: אשליה.

לאטלנטה אכן לא נשארו הרבה שנים ככקבוצה מובילה עם שני השחקנים הגרעיניים שלה. מילסאפ כבר בן 32 ו-11 עונות בליגה (אם כי רק 7 כשחקן פותח), דווייט כבר בעונה ה-13 עם פציעות גב טורדניות. חלון ההזדמנויות של הקבוצה לאליפות הוא עכשיו או לעולם לא. אבל יש עובדה על המזרח שאנשים נוטים לשכוח – יש עוד שחקן שיהיה בן 33 בחורף הקרוב ו"אין לו זמן לבזבז", לטענתו – וזה לברון ג'יימס. נכון, זה עוד נראה רחוק אבל המלך לא ישלוט לעד, וקבוצות רוצות להיות ערוכות לקרב הירושה, שכרגע נראה פתוח לכל קבוצה מטורונטו עד פילדלפיה. גם במצב הנוכחי, להוקס עדיף להישאר כמו שהם – מלבד קליבלנד, ההוקס יכולים לנצח כל קבוצה בקונפרנס המזרחי. הסיטואציה שבה ישנה רק קבוצה אחת שבאמת לא מאפשרת להגיע לשלבים גבוהים יותר היא נוחה מאוד, ולא כדאי לברוח ממנה – ההסתברות שיקרה לקאבס קטסטרופת פציעות הוא לא זניח, ולהיות מרחק של סדרה אחת מגמר ה-NBA הוא כוח שכדאי לשמור עליו.

מלבד זאת – טנקינג לא באמת עובד. אלא אם כן כל הכוכבים מסתדרים בשורה (ע"ע מינסוטה) או שאתה הופך את הקבוצה שלך לביזיון עולמי בדרך (פילדלפיה), זה ככה"נ ייגמר בסוג של אורלנדו – קבוצה עם הרבה שחקנים לא רעים, אבל אף אחד שיכול להוביל אותך לאליפות. זה נורא קשה להשיג אולסטאר קובע ושחקן שהוא טופ 15 בליגה, ואם יש לך כזה – עדיף לרכב עליו עד כמה שאפשר. בטח ובטח שהתמורה עברו, גם בקרב הקבוצות היותר נואשות, לא תהיה כזו שתביא שחקן בסדר גודל הזה (בשל הגיל של שני השחקנים, והחוזה הנגמר של מילסאפ).  – עוד על ניתוח קבלת ההחלטות בהנהלת ההוקס כאן.

עידו: עובדה.

אחרי שכבר ניסתה לבצע עליו טרייד עם דנבר בקיץ, טרייד ששלא הבשיל אבל הפך לפומבי וכשהעונה הנוכחית מסתמנת כנוטה לבינוניות ההוקס צריכים לעשות כל מה שביכולתם כדי להעביר את מילסאפ, לא בגלל היכולת – הוא עדיין הסקורר המוביל והשחקים הכי טוב בסגל, אלה בעיקר בגלל שהוא צפוי לבחור לסיים את החוזה בקיץ ואם הוא העדיף לפני שתי עונות את אטלנטה על גבי מחזרות אחרות (באותו שכר, אין לאטלנטה יתרון בהצעת חוזה) מסתמן שהקיץ קבוצות אחרות יזנקו על ההזדמנות להחתים את בן ה-32 שהופיע באול סטאר בכל אחד מעונותיו במדי ההוקס. במקרה כזה אטלנטה תישאר בידיים ריקות בדומה לתוצאה הסופית עם הורפורד שאני מניח שההתנהלות סביבו עדיין נוכחת בתוך ראשי המועדון.

בנוגע לחצי השני בקו הקדמי –  הווארד הגיע לקבוצה כדי לחזק את ההגנה מתחת לסלים והוא בהחלט מספק את הסחורה מהבחינה הזאת. שניהם נושקים ל-32 שניהם מעבר לשיא  שוניהם מרוויחים את ה-20 מיליון לעונה – מילסאפ הוא כנראה השחקן שהיה עדיף להשאיר, אבל אם בודנהולצר מהמר שמילסאפ לא יממש אופציית חוזה של 21 מיליון בשביל לחתום שוב על חוזה רב שנתי הוא לא לוקח כאן הימור מושכל אלה מטורף. קשה להיפרד מהשריד האחרון של החמישייה שהגיעה ל-60 נצחונות רק לפני שתי עונות, אבל ההוקס כבר בדרך למטה וגם אם לא צריך להקצין לטנקינג, עדיף לנסות למנף את מילסאפ לשחקן אחר בעמדה ארבע + בחירות.

  1. המספר הכי חשוב שמסתכלים עליו בהקשרי אולסטאר הוא ניצחונות, ולכן שחקן שקבוצתו רחוקה ממאזן 500. (מספר שווה של ניצחונות והפסדים) לא יכול להיבחר לחמישיית האולסטאר.

אריאל: עובדה.

אני מצטער אנתוני דיוויס – אתה נראה כמו בחור נחמד. זה לא הוגן בשום צורה, אבל זה המצב. שחקנים צריכים להוביל קבוצות לפלייאוף כדי להיחשב לאחד מעשרת השחקנים הטובים בליגה, שזה מה שהמשחק אמור לייצג. שחקני פרנצ'ייז מתחלקים לשלוש (כמו כל דבר): שחקני פרנצ'ייז לאליפות, שחקני פרנצ'ייז לפלייאוף ושחקני פרנצ'ייז שלא מובילים לכלום. לטעמי, רק שחקנים שיכולים להוביל קבוצה (גרועה ככל שתהיה) לפלייאוף, או למאזן כמעט-חיובי, הם באמת יכולים לפתוח באולסטאר. הגעת ל-50 ניצחונות עם קבוצה שהייתה אמורה לספור כדורי פינג-פונג? ברוך הבא – אתה כבר MVP.

זה נובע מכמה דברים, ובעיקר – סטטיסטיקות הם דבר נהדר, אבל הם זה גם מגלה מעט מאוד. רג'י מילר אמר שמה שמבדיל בין הקבוצות הטובות בליגה לבין הקבוצות הגרועות זה האפשרות להעביר הילוך. קבוצות טובות מסוגלות להשתעשע עם קבוצות לוטרי במשך רוב המשחק, ואז לפתוח פער במהלך הרבע האחרון (וזה גם מה שהן עושות). לכן סטטיסטיקות לאורך המשחק פחות מעניינות כשהן לא מגובות בניצחונות, כיוון שהשחקנים הטובים באמת נבדלים לא בסטטיסטיקות לאורך המשחק, אלא בסטטיסטיקות ברגעים המכריעים (הזמן היחידי שבו באמת יש אינטנסיביות במשחק NBA רגיל). זה לא גורף, ולכן אני לא אומר שרק השחקנים מהקבוצות הטובות בליגה יגיעו לחמישיית האולסטאר, אבל המינימום המתבקש מכל שחקן פרנצ'ייז הוא להגיע למאזן 500., או לפחות מרחק של ניצחון או שניים ממנו.

כאמור, זה לא הוגן כלפי שחקנים שנמצאים בסיטואציות קשות, אבל זו הדרך הכי טובה להפריד בין השחקנים הבאמת טובים, לאלו שהם  "GOOD STATS ON A BAD TEAM". זה לא אומר, חלילה, שכל השחקנים שלא מגיעים לפלייאוף הם כאלו, אך הם יתוגמלו וייכנסו לסגל הגדול.

עידו: אשליה.

קודם כל עובדתית, המאזן של הניקס והלייקרס בשנים האחרונות לא מעודד במיוחד, מה שלא הפריע לבראיינט ואנתוני לאייש באופן קבוע את החמישייות הפותחות באירוע. כשמתסכלים השנה על השחקנים הפותחים שנבחרו – באטלר ו-אנטטוקומפו ממזרח ודיוויס ממערב משתייכים למועדונים שנעים סביב ה-50% נצחונות למרות עונות אישיות סטטיסיטיות נהדרות של השלושה.

משחק האולסטאר הוא בפשטות משחק של כוכבים – גם אם אפשר להפוך את בחירות החמישייה לדיון על דירוג שחקנים בסופו של דבר מדובר באירוע בידורי נטו. בשיטה הנוכחית בשקלול של שלושה גורמים: שחקנים, מדיה ואוהדים ישנה אפשרות יותר ריאלית לפרגן לשחקנים בעונת פריצה אבל המדד הכי חושב הוא רמת הפופלאריות (שנגזרת בין השאר מיכולת) וממש לא ממאזן הקבוצה. שחקנים שמובילים את קבוצתם לעונה טובה מבחינת נצחונות לפעמים על חשבון סטיסטיקה יתוגמלו בדרך כלל בספסל וגם כאן אפשר לדון האם שחקן כמו דריימונד גרין צריך להיכלל על חשבון שחקנים כמו קארל-אנתוני טאונס או רודי גוברט. בכל מקרה את החמישיות צריך להשאיר לכוכבים.