הפרק הוקדש לאחד מתומכי הספר שי האוזמן שמקפיד ללכלך על אנליטיקס אבל גם לחזור על הכלל הראשון של האנליטיקס: 3>2
(הערה: הספר יצא בתום עונת 2022-23 ולכן כל המספרים נכונים לאותה עונה)
אנליטיקס בקטנה
כדי להבין את הבסיס למשחק הכדורסל לא צריך להתעורר באמצע הלילה כדי לראות NBA. אתם אפילו לא צריכים לוותר על הזיפזופ היומי בנטפליקס כדי לראות את המשחק שבדיוק משודר. בשביל להבין את הבסיס למשחק הכדורסל מספיק לבוא לחוג כדורסל של ילדי גן. הם לומדים את הבסיס של הבסיס. קצת חימום משולב בשליטה בכדור ואז הפוקוס העיקרי: הזריקה לסל. פוט דה בול אין דה סל, ניסחו את זה הגשש החיוור.
ההתקפות השנה, אם להישאר בעולם התרבות הישראלי, התחילו הכי מהר שלהן ולאט לאט הגבירו. זה תהליך הדרגתי שהתחיל לפני כעשור והגיע לשיא – כנראה זמני – העונה. ערן סורוקה ניהל מעקב שבועי על האינפלציה הסטטיסטית הזו. בין הממצאים: ממוצע הנקודות הגבוה ביותר מאז מיזוג הליגות, אחוז השדה הגבוה ביותר מאז 1990, כמות שיא של משחקים בהם שחקן קלע 40 נקודות ומעלה, כמות שיא של שחקנים שקלעו 40 נקודות במשחק בודד, כמות שיא של שחקנים שקלעו 30 נקודות בממוצע למשחק. סקרמנטו הפכה להיות הקבוצה עם ההתקפה היעילה ביותר בהיסטוריית הליגה. בוסטון והניקס התברגו בחמישיה הראשונה של ההתקפות היעילות בהיסטוריית הליגה.
https://twitter.com/sorokman/status/1645497028737212438
מה זה אומר, בעצם, ההתקפה היעילה בליגה? כשה-NBA שקעה לתוך בינוניות רוויית קוקאין בשנות ה-70 קמה לה ליגה מתחרה, ה-ABA. זהו חלק לא מספיק מדובר בהתפתחות של המשחק כפי שאנחנו מכירים אותו היום. ה-ABA הייתה מבדרת הרבה יותר, היא הליגה שהביאה את תחרות הדאנק וזריקה לשלוש נקודות. סגנון המשחק שם היה חופשי בהרבה והוא משך אליו את הכוכבים, שבתורם משכו את הקהל. ה-NBA השתמשה בכלי היחיד שנותר לה – הכסף – כדי לבלוע את ליגת ה-ABA. לפני עונת 1976-77 התרחש 'המיזוג' וכחלק מהתהליך צירפה ארבע קבוצות ששיחקו בליגה המשנית. אחת הקבוצות האלו היו הדנבר נאגטס. בתחילת שנות ה-80 הנאגטס רשמו חמש עונות רצופות שבהן קלעו למעלה מ-120 נקודות למשחק. בעונת 81-82 הנאגטס קלעו 126.5 נקודות לערב, כמעט שש יותר ממה שהקינגס קלעו השנה, אז איך זה מתיישב עם זה שהקינגס היו יעילים יותר מכל קבוצה אחרת? בשביל זה צריך לחזור לתהליך ההוא שהזכרתי, שהתחיל לפני כעשור.
כמות הנקודות שקבוצה קולעת במשחק הוא פקטור של כמות ההתקפות שהיא משחקת (קצב) כפול כמות הנקודות הממוצעת שהיא קולעת בכל התקפה (יעילות). כשדריל מורי הצטרף ליוסטון הוא הבין שקצב המשחק, באופן כללי, הוא משחק סכום אפס. הכדור עובר מהקבוצה שלך לקבוצה היריבה וחוזר חלילה. דנבר של 81-82 אולי קלעה 126.5 נקודות למשחק, אבל זה נבע בעיקר מקצב משחק גבוה, שהרשה ליריבות שלה לקלוע 126 נקודות גם כן. מורי הבין שהמקום שבו הוא צריך להתמקד הוא היעילות ההתקפית של הקבוצה שלו. המקום הכי טוב להתחיל היה שיפור איכות הזריקות.
מדדי קליעה
מורי הבין שלא כל הזריקות נולדו שוות. אחוז השדה השנה היה הגבוה ביותר מאז עונת 89-90, אבל זה היה רק חלק מהסיפור. ב-89-90 זריקת השלוש הייתה חלק קטן מהארסנל ההתקפי. רק 7.5% מזריקות השדה הגיעו מחוץ לקשת. השנה כמעט ארבע מכל עשר זריקות – פי חמש מ-89-90 – הגיעו מחוץ לקשת. זריקות השלוש אמנם הפכו לנפוצת יותר באופן הדרגתי, אבל השימוש בהן הואץ בעשור האחרון. מ-2007 עד 2012 זריקות השלוש היו בערך 22% מכלל זריקות השדה, ב-2014 המספר הזה גדל ל-25%, ב-2018 אחת מכל שלוש זריקות הגיעה מחוץ לקשת והחל מ-2020 הנתון התקבע על 38-40% מכלל הזריקות. כשמורי התמנה להיות המנהל המקצועי של יוסטון ב-2007 הוא הסתכל על טבלאות האחוזים של השחקנים שלו והתמקד בזריקות הרחוקות מהטבעת. הוא ראה ש22.9% מהזריקות בליגה מגיעות מהמיד ריינג' הארוך (זריקה לשתי נקודות ממרחק של לפחות 5 מטרים מהסל) ונקלעו ב40.4% דיוק. 21.3 מהזריקות הגיעו מחוץ לקשת והליגה דייקה ב35.8% מהזריקות הללו. מורי הבין שלמרות הירידה באחוזים עדיין זריקת שלוש ממוצעת תייצר יותר נקודות (0.358X3 = 1.074) מאשר זריקה ארוכה לשתי נקודות (0.404X2 = 0.808). פער של 0.26 נקודות לזריקה אולי לא נשמע משמעותי בהתחלה, אבל בהכפלה של 20 זריקות למשחק מיוצרות עוד 5 נקודות עבור הקבוצה ללא מאמץ מיוחד.
כדי להסתכל על אחוזי השדה בצורה ריאלית יותר נוצרה נוסחת 'אחוזי קליעה אפקטיביים', או EFG%. מטרת הנוסחה היא לחדד בדיוק את הפער בין אחוזי השדה של 1990 לאחוזי השדה של 2023. הנוסחה מסתכלת על סך כל הנקודות שנקלעו מסך סלי השדה. או בנוסחה:
EFG% = (2x2PM* + 3x3PM*) / 2xFGA* = (FGM* + 0.5x3PM*) / FGA*
מקרא:
2PM = קליעות ל-2 נקודות
3PM = קליעות לשלוש נקודות
FGA = זריקות מהשדה (ל2 ו-3 נקודות)
FGM = קליעות מהשדה (ל-2 ו-3 נקודות)
אז אם ניקח לדוגמה את שתי העונות האלו, 1990 ו-2023 נגלה את הדבר הבא:
| עונה | 1990 | 2023 |
| זריקות שדה (FGA) | 87.15 | 88.3 |
| קליעות שדה (FGM) | 41.5 | 42 |
| קליעות לשלוש (3PM) | 2.2 | 12.35 |
| אחוז שדה (FGM/FGA) | 47.6% | 47.5% |
(המספרים הם ממוצע למשחק לקבוצה בליגה)
עכשיו נסתכל על אחוז הקליעה האפקטיבי:
1990 EFG% = (41.5 + 0.5 x 2.2) / 87.15 = 48.9%
2023 EFG% = (42 + 0.5 x 12.35) / 88.3 = 54.5%
כשמסתכלים על החישובים הללו, רואים שאחוז השדה האפקטיבי גבוה באופן משמעותי מזה שנצפה ב-1990, ולמעשה אחוז הקליעה האפקטיבי השנה היה הגבוה בכל הזמנים. בין מיזוג הליגות ב-1976 לעונת 2009-2010 אחוז הקליעה האפקטיבי הגיע רק פעם אחת ל-50%, זה קרה בעונת 94-95, אז ה-NBA קירבה את קשת השלוש לטווח האירופי, בשנה אחת שיעור זריקות השלוש זינק מ-11.7% מהזריקות ל-18.8% מזריקות השדה, והאפקטיביות עלתה בהתאם. אחוז הקליעה האפקטיבי נשאר מעל 49% גם בשתי העונות הבאות, אך כשהליגה הרחיקה את הקשת שוב בעונת 97-98 הוא ירד ל-47.8%.
אחוז הקליעה האפקטיבי נותן תמונה מעט יותר מדויקת, אבל הוא לא כל הסיפור. זריקת השלוש לא הייתה הדגש היחיד של מורי, אלא גם הזריקות באזור הטבעת. מעבר לעובדה שמדובר בזריקות בעלות אחוזי קליעה גבוה יותר (לפי האתר בסקטבול רפרנס אחוז הקליעה במרחק של עד מטר מהסל עמד השנה על 70.1%, הוא צנח ל-45.4% בזריקות ממרחק של מטר עד שלושה מטרים מהסל), הגעה לסל מגדילה את הסיכוי לקבל זריקות עונשין. כדי לקבל את התמונה המלאה נוצר מדד הטרו שוטינג, שמודד את כמות הנקודת שהשחקן קלע לעומת 'נסיונות הקליעה האמיתיים שלו'. נסיונות הקליעה האמיתיים הם כמות זריקות השדה (ואין הבדל בין זריקות לשתי נקודות או זריקות לשלוש נקודות) ועוד כ-0.44 * כמות הזריקות מהעונשין. למה דווקא 0.44? כי מדובר על קירוב של יחס בין זריקות עונשין לכמות ההתקפות. כשלוקחים בחשבון גם סל ועבירה, עבירות טכניות וכד'. כל 'ניסיון קליעה אמיתי' שווה לשתי נקודות.
מורי היה המנהל המקצועי, הוא היה אחראי על התיאוריה. הוא היה צריך מאמן שיהפוך את התיאוריה הזו לשיטת משחק ושחקן שיישם את הכל על המגרש. ב-2012 ג'יימס הארדן הצטרף בטרייד מאוקלהומה סיטי. הוא זרק הרבה לשלוש והגיע הרבה לקו, אבל הניסוי עדיין לא הושלם. ב-2016 מייק ד'אנתוני מונה לאמן את הרוקטס, והניסוי האמיתי יצא לדרך. בעונת 17-18 הארדן הוביל את הליגה בנקודות למשחק זכה בתואר ה-MVP כשהוא השחקן הראשון אי-פעם שמסיים עונה עם ממוצע של 10 זריקות לשלוש ו-10 זריקות עונשין. הוא חזר על כך בשתי העונות הבאות וזכה שוב בתואר מלך הסלים. נכון לסוף עונת 22-23 הארדן הוא עדיין השחקן היחיד עם עונה של 10 זריקות לשלוש ו-10 זריקות עונשין.
בשלוש העונות האלו הארדן קלע 33.7 נקודות למשחק, הוא עשה את זה ב-22.3 זריקות למשחק מהשדה ו-10.9 זריקות למשחק מהעונשין. האחוזים של הארדן מהשדה (44.5%) או מהשלוש (36.3%) לא חריגים, אבל הווליום והמשקל של זריקות העונשין הפך אותו לבלתי ניתן לעצירה. לפי נוסחת הטרו שוטינג
TS% = PTS / (2 x (FGA + 0.44 x FTA)) = 33.7 / (2 x (22.3 + 0.44 x 10.9)) = 62%
המתמטיקה מאחורי הניסוי של מורי הובילה למהפכה של ממש בליגה. בעונה האחרונה לפני שמורי מונה לניהול הרוקטס יחס זריקות המידריינג' הארוכות לזריקות שלוש היה 1:1 ונטה לכיוון המידריינג', עשור אחר כך, בעונה הראשונה של ד'אנתוני כמאמן הרוקטס וגם בהשפעת גולדן סטייט שאימצו את מודל הזריקות של מורי 14% מהזריקות בליגה הגיעו מהמידריינג' הארוך ו-31.2% הגיעו מהשלוש, יחס של שתי שלשות על כל זריקת מיד ריינג'. בעונת 2023 38.7% מהזריקות היו זריקות מחוץ לקשת, רק 6.4% מהמידריינג' הארוך, שש שלשות לזריקת מיד ריינג', המהפכה הושלמה.
להפיכה של הזריקה לשלוש לנפוצה כל כך היה אפקט עקיף: ככל שיותר ויותר שחקנים התחילו לזרוק מחוץ לקשת, לשחקנים שחודרים לטבעת היה יותר מרווח לתמרון, וכך גם הסיום ליד הטבעת הפך ליעיל יותר, כיוון שהוא הרחיק את שחקני ההגנה מהצבע שהיה צפוף. כך גם הסיומת ליד הטבעת (מרחק של מטר ומטה) עלתה מ-61% בעונה האחרונה שקדמה למורי ל-70% בעונה החולפת. את ההשפעה של מורי על אחוזי הקליעה אפשר לראות בעזרת התרשים הבא
העליה הרוחבית הזו בליגה הפכה את ההשוואה בין שנים לבעייתית. בדיוק עשור לפני עונת ה-MVP של הארדן זכה בתואר ה-MVP קובי בראיינט. בראיינט קלע 28.3 נקודות למשחק עם אחוזי השדה (45.9%) ושלוש (36.1%) דומים לאלו של הארדן, אבל אחוז הקליעה האפקטיבי שלו (50.3%) והטרו שוטינג (57.6%) היו נמוכים משמעותית מהארדן. גם בהשוואה לעשרת הסקוררים המובילים בליגה בעונת 22-23, ברייאנט היה מדורג אחרון באחוזי קליעה אפקטיביים, ועשירי באחוז טרו שוטינג.. לשם כך התחילו למדוד באופן יחסי לממוצע הליגה. כלומר קובי קלע את ה-28.3 נקודות שלו ב0.6% מעל אחוז הקליעה האפקטיבי הממוצע וכ3.5% טרו שוטינג מעל ממוצע הליגה ב-2008. האחוזים הללו היו ממקמים אותו בערך באמצע העשיריה בעונה האחרונה.
סטנדרטיזציה של נתונים:
כשמסתכלים על ממוצעי הנקודות של שחקני מילווקי מעונת 2021, בה זכו באליפות, עולה תמונה של קבוצה מאוזנת. לא פחות מ-8 שחקנים סיימו את העונה ההיא עם ממוצע נקודות דו ספרתי: יאניס, קריס מידלטון וג'רו הולידיי שהיו כוכבי הקבוצה, ברוק לופז ודונטה דיווניצ'נזו שהשלימו את החמישיה, ובובי פורטיס וברין פורבס שהיו המחליפים הקבועים. אל שבעת שחקני הרוטציה הקבועים הללו התווסף שם נוסף: אלייז'ה בראיינט. בראיינט לא היה שחקן קבוע של מילווקי באותה העונה, למעשה עד חודש מאי הוא היה שחקן של מכבי תל-אביב בכדורסל. בשל תקנות הקורונה הבאקס היו צריכים למלא מקום נוסף בהרכב וכך בראיינט הגיע ל-NBA. הוא הצטרף לקבוצה ב-13 למאי. משחקו הראשון במדי הקבוצה היה המשחק האחרון של העונה הסדירה, והוא סיים אותו עם 16 נקודות. ממוצע הנקודות שלו היה הרביעי בטיבו בקבוצה. זה היה משחק העונה הרגילה היחיד של בראיינט, בינתיים, ב-NBA.
בראיינט הסתפק אמנם ב-16 נקודות, אבל יש מקרים קיצוניים יותר. במשחק האחרון של עונת 2023 קני לופטון ג'וניור עלה בחמישיה של הגריזליס לראשונה בחייו. הוא סיים את המשחק הזה עם 42 נקודות ו-14 כדורים חוזרים, מה שהיה מדרג אותו במקום הראשון בליגה בשתי הקטגוריות. בדיוק בשביל להתמודד עם מקרים כאלו ה-NBA מחייבתמינימום משחקים כדי להיכנס לטבלאות הרשמיות של הליגה. השחקן צריך להיות משותף לפחות ב-70% ממשחקי הקבוצה (בעונה סטנדרטית של 82 משחקים הרף עומד על 58) כשפורטלנד החליטה להשבית את דמיאן לילארד בחודש מרץ הם אפשרו לו לשחק עוד שני משחקים נוספים כדי להגיע לרף הזה, לילארד התברג במקום השלישי בטבלת מלכות הסלים, וקבע שיא קריירה של 32.2 נקודות למשחק. אם היה מושבת משחק אחד קודם לכן השיא הזה לא היה רשמי.
שני מקומות אחרי לילארד בטבלת מלך הסלים נמצא יאניס אטטקומפו שקלע 31.1 נקודות למשחק. ללילארד היה יתרון על יאניס, הוא שיחק יותר דקות: לילארד שותף בקצת יותר מ-36 דקות למשחק בעונה האחרונה, ארבע דקות יותר מיאניס. כדי שנוכל להשוות את התרומה שלהם באופן אובייקטיבי יותר ה-NBA נוהגת למדוד את נתוני הסטטיסטיקה ל-48 דקות (אורך משחק סטנדרטי) או ל-36 דקות (75% מהזמן, שהם פרק הזמן ה'מקובל' עבור שחקן מוביל) בנקודות ל-36 דקות יאניס קופץ לראשות הטבלה עם 34.8 נקודות, בזמן שדיים מדורג במקום הרביעי עם 31.9 נקודות. גם כאן, חשוב לנפות את אלו שלא שיחקו מספיק, אחרת מלך הסלים ל-36 דקות העונה הוא אקס אחר של מכבי תל-אביב: טיילר דורסי. דורסי שיחק שלושה משחקים העונה במדי דאלאס וב-8 דקות קלע 9 נקודות, שמתורגמות ל-40.5 נקודות ל-36 דקות.
גם את הסטנדרטיזציה הזו צריך לקחת בעירבון מוגבל: 59 שחקנים סיימו את העונה עם ממוצע של 20 נקודות ל-36 דקות ומינימום של 58 משחקים. בינהם נמצא ג'יילן נוואל. נוואל הוא גארד בינוני שקיבל פחות מ-20 דקות למשחק בקבוצה בינונית (מינסוטה). הוא הקדים ברשימה סקוררים מוכחים יותר כמו גארי טרנט, באדי הילד, קווין הרטר ופרד ונוליט, שמקבלים כמות משמעותית יותר של דקות. העובדה שנוואל קולע יותר מהם פר דקה לא אומרת בהכרח שהוא היה ממשיך באותו הקצב אם היה מקבל כמות כפולה של דקות. הסטנדרטיזציה של הנתונים אולי הופכת את ההשוואה לפשוטה יותר כיוון שהיא מביאה את הנתונים למכנה משותף, אבל צריך להסתכל על הנתונים האלו בעין ביקורתית יותר.
מגבלה נוספת של סטנדרטיזציה לפי דקות היא השוואה בין תקופות. הזכרנו שכמות הנקודות שנקלעת היא פקטור של יעילות ושל קצב משחק. סטנדרטיזציה לפי דקות מטפלת – אולי – בחלק הראשון, אבל לא בשני. היא לא לוקחת בחשבון את המשחק שהשתנה והפך מהיר יותר. מאז מיזוג ליגות ה-ABA וה-NBA קצב המשחק ירד בהדרגה מ-106 התקפות לקבוצה למשחק בסוף שנות ה-70 עד לכ-90 התקפות למשחק באמצע שנות ה-90. הקצב הזה נשאר קבוע גם בעשור הראשון של המילניום והתחיל לטפס בעשור הקודם, כשיותר ויותר קבוצות העדיפו הרכבי סמול בול. גם שינויי חוקים האיצו את העליה בקצב המשחק: ב-2015 הליגה החמירה את האכיפה על עבירות בהתקפה מתפרצת וב-2018 לקחה מאירופה את חוק שעון הזריקות המקוצר אחרי פסקי זמן.
אם נחזור לדוגמה של קובי בראיינט ב-2008 הוא קלע אז 28.3 נקודות למשחק בכמעט 39 דקות לערב, בסטנדרטיזציה ל-36 דקות קובי הסתפק ב26.2 נקודות, מה שהיה ממקם אותו במקום ה14 העונה. רק שכאמור קצב המשחק באותן שנים היה נמוך בהשוואה להיום.
הNBA היום מודדת כמות התקפות באמצעות טכנולוגיים מתקדמים, אבל מדובר בציוד שזמין רק בשנים האחרונות. הליגה מחזיקה אנליזה ורישום של המהלכים שבוצעו בכל משחק החל מאמצע שנות ה-90, אבל המידע לא קיים עבור השנים לפני עונת 95-96. כדי לגזור נתונים היסטוריים השתרשה נוסחת קצב המשחק שמחשבת את כמות ההתקפות הממוצעת שקבוצה מסיימת. באופן אינטואיטיבי כמות ההתקפות של קבוצה היא סכום של כמות הזריקות ה'אמיתיות' שזרקה (כפי שמחושבת בנוסחת הטרו שוטינג) וכמות איבודי הכדור. מהמספר הזה נהוג להוריד את כמות הריבאונדים בהתקפה (שכן אין מעבר של כדור מקבוצה לקבוצה) בפקטור של 1.07 (מספר שהתקבע לאורך השנים וככל הנראה לוקח בחשבון אורך התקפה ממוצע לאחר ריבאונד בהתקפה).
Pace = FGA + 0.4 * FTA + TOV – 1.07 * OREB
בעונה האחרונה קצב המשחק הממוצע בליגה עמד על 99.2 התקפות למשחק של 48 דקות, 12 מ-30 הקבוצות תקפו בקצב ממוצע של יותר מ-100 התקפות למשחק והקבוצה האיטית בליגה, קליבלנד, רשמה קצב ממוצע של 95.7 התקפות למשחק. בעונת ה-MVP של בראיינט, לעומת זאת, אף קבוצה בליגה לא תקפה בקצב של 100 התקפות למשחק וקצב המשחק הממוצע עמד על 92.4 התקפות ל-48 דקות. הלייקרס של בראיינט עצמו דורגו אז במקום השישי בקצב המשחק עם 95.6 התקפות למשחק, שהיה מדרג אותם מעט אחרי קליבלנד, האחרונה בליגה העונה.
כדי להתגבר על השוני המספרי שנוצר מהעלייה בקצב המשחק, אנליסטים שונים התחילו למדוד את נתוני השחקנים בכמות נקודות ל-100 פוזשנים (מספר עגול וקירוב לקצב משחק בליגה לאורך השנים) או, כפי שעשו עם ההתאמה לדקות המשחק הממוצעות של שחקן בליגה, כמות נקודות ל-75 פוזשנים. במבט על התפוקה של עונת ה-MVP של קובי, ה-28.3 נקודות ב-38.9 דקות שלו מתורגמות ל-36.5 נקודות ל-100 פוזשנים, מה שהיה מכניס אותו לעשרת הקלעים המובילים בעונה האחרונה.
המדדים האלו מאפשרים לנו גם לבחון בעין חדשה עונות שנחשבו בעיננו היסטוריות, כמו עונת 50 הנקודות למשחק של וילט צ'מברליין. טראקינג כמובן לא היה קיים ב-1962, ואפילו חלק מהנתונים של נוסחאות הקצב לא היו קיימים (איבודים החלו להיספר וריבאונדים התחילו להימדד בנפרד להגנה והתקפה רק לקראת סוף שנות ה-70) אבל קיימות מספר נוסחאות לקירוב שנותנות תוצאות לא רעות, אז הנה לדוגמה השוואה בין עונת 1962 של וילט, עונת 2008 של קובי בראיינט ועונת 2023 של ג'ואל אמביד
| שחקן | עונה | נקודות למשחק | דקות משחק | קצב משחק (קבוצתי) | נקודות ל-36 דקות | נקודות ל-100 התקפות |
| ג'ואל אמביד | 2023 | 33.1 | 34.6 | 96.9 | 34.4 | 47.4 |
| קובי בראיינט | 2008 | 28.3 | 38.9 | 95.6 | 26.2 | 36.5 |
| וילט צ'מברליין | 1962 | 50.4 | 48.5 | 131.1 | 37.4 | 38.5 |
כלומר וילט קיבל אז תרומה ניכרת לכמות הנקודות שלו מכמות הדקות ששיחק (הוא נח רק 8 דקות בכל העונה, לפי נתוני הליגה הרשמיים) ובעיקר מקצב משחק גבוה באופן משמעותי ממה שמקובל היום.
הערה חשובה: השתמשתי כאן בנקודות בתור דוגמה, אבל ניתן ליישם זאת על כל סטטיסטיקה 'נספרת' אחרת.
הסטנדרטיזציה הזו של הנתונים עוזרת לנו להגיע לשני המדדים המשמעותיים ביותר כשמשווים בין קבוצות, וגם לפער בין המיקום של סקרמנטו בתור הקבוצה ההתקפית היעילה ביותר בכל הזמנים למיקום שלה במקום ה-20 בממוצע נקודות למשחק: דירוג התקפי, או יעילות התקפית, ורייטינג הגנתי (וההפרש בין שניהם, שהוא הנט רייטינג). הרייטינג ההתקפי הוא כמות הנקודות הממוצעת שקבוצה קולעת ב-100 התקפות ואילו הרייטינג ההגנתי הוא כמות הנקודות הממוצעת שהיא סופגת ב-100 התקפות של היריבה. הזכרנו בתחילת הפרק את דנבר של עונת 81-82 בתור הקבוצה עם ממוצע הנקודות הגבוה בהיסטוריה (126.5 נקודות למשחק) אבל היא עשתה זאת בזכות קצב משחק גבוה, גם יחסית לתקופתה, של קרוב ל-110 התקפות במשחק. בנרמול ל-100 פוזשנים היינו מקבלים יעילות התקפית של 114.3, שהיה מציב אותה במקום העשרים ושלוש העונה בליגה.
רק שהיעילות ההתקפית שעלתה אומרת, בהכרח, שהיעילות ההגנתית יורדת. קליבלנד הייתה ההגנה הטובה ביותר בליגה העונה כשספגה 110.6 נקודות ל-100 התקפות של היריבה (רייטינג הגנתי טוב = נמוך יותר) אך הנתון הזה היה ממקם אותה במקום ה-27 בליגה בשנת 2008. גם כאן אפשר לבדוק את המיקום של קבוצה מסוימת לעומת ממוצע הליגה. ממוצע הליגה בעונה האחרונה היה 114.8 נקודות ל-100 התקפות, כלומר הדירוג ההגנתי של קליבלנד היה טוב ב-4.2 נקודות מהממוצע. דירוג הגנתי גבוה ב-4.2 נקודות מהממוצע היה ממקם את קליבלנד בתור ההגנה החמישית בטיבה בליגה ב2008,.
הפער בין ה-NBA לשאר העולם:
הפריחה של השחקנים האירופאים ב-NBA בשנים האחרונות הביאה חלק מהם לדבר על הפער בין המשחק האירופאי למשחק בארה"ב. לוקה דונצ'יץ' אמר השנה במספר ראיונות ש'הרבה יותר קל לקלוע בNBA'. יאניס, ניקולה יוקיץ' ולאורי מארקנן הסכימו עם הסנטימנט, וגם על פני השטח קל לראות שהמשחקים בליגות האירופאיות, כולל הטובות שבהן, מסתיימים בתוצאות שלעתים מזכירות תוצאות מחצית או רבע שלישי ב-NBA. מארקנן ודונצ'יץ' ציינו את ההבדל בחוקים – בNBA קיים חוק שלא מאפשר לשחקן מגן להיות שלוש שניות בצבע, בניגוד לאירופה – קשת השלוש הרחוקה יותר, שמובילה לריווח וכמובן שעון המשחק: משחק ה-NBA ארוך יותר ב-20% מהמקביל באירופה. הפער בקצב צבירת הנקודות דרמטי, קבוצות היורוליג קלעו השנה 80.6 נקודות למשחק, 30% פחות מה114.7 הממוצע ב-NBA. הסטנדרטיזציה של הנתונים מאפשרת תוכל אולי לתת לנו כיוון ראשוני לתשובה.
נתחיל עם הסטנדרטיזציה לפי זמן: כאמור משחק ה-NBA משוחק במשך 48 דקות לעומת ה-40 דקות המשוחקות ביורוליג. בסקוניה הובילה העונה את היורוליג בנקודות למשחק כשקלעה 86.7 נקודות לערב. בתרגום ל-48 דקות בסקוניה הייתה קולעת כ-104 נקודות לערב, רחוק מאד ממיאמי, שעם 109.5 נקודות לערב הייתה האחרונה ב-2023 ב-NBA. וילרבאן ומילאנו סיימו את העונה כשהן קולעות פחות מ-90 נקודות לכל 48 דקות, אז הפער אולי מועצם על ידי המשחק הקצר יותר ביורוליג, אבל הוא רחוק מלהיות ההסבר היחיד.
כדי להסביר אותו אנחנו צריכים להסתכל על המרכיבים של צבירת הנקודות: קצב ויעילות. לפי נוסחת קצב המשחק אלבה הייתה הקבוצה המהירה ביותר ביורוליג עם קצב משחק של 72.2 התקפות ל-40 דקות משחק או 86.6 התקפות ל-48 דקות, זה קצב משחק נמוך יותר מכל קבוצה ששיחקה בליגה אחרי 2006.קצב המשחק הנמוך ביותר בהיסטוריית ה-NBA היה שייך לקליבלנד בעונת 95-96, היא שיחקה אז 82.3 התקפות בממוצע במשחק. חמש מקבוצות היורוליג רשמו ממוצע נמוך מזה העונה.
מהצד השני דווקא ישנה הפתעה נעימה: היעילות ההתקפית הממוצעת ביורוליג השנה הייתה 115.1 נקודות ל-100 התקפות, כלומר טוב יותר מהיעילות ב-NBA שהייתה 114.7. פרטיזן (123.3) ובסקוניה (119.9) הציגו יעילות התקפית גבוהה יותר אפילו מסקרמנטו של העונה. העובדה שהמשחק ביורוליג מבוסס פחות על יכולת אישית של הכוכבים, בגלל מגוון סיבות, מוביל למשחק איטי יותר, אבל גם מאפשר לקבוצות לחפש את הזריקה הטובה ביותר עבורן, מה שמוביל ליעילות התקפית גבוהה יותר.
כמו שסייגנו בהשוואה בין שחקנים בתפקידים שונים, כך גם חשוב לסייג במעבר בין הליגות השונות. האינטנסיביות שונה לחלוטין: קבוצת יורוליג שיחקה השנה 34 משחקים של 40 דקות, 1360 דקות, שהן פחות מ-35% מכמות הדקות שקבוצת NBA משחקת בעונה. קבוצת יורוליג שיחקה בממוצע 70 התקפות במשחק, או 2380 התקפות בעונה, פחות מ-30% מכמות ההתקפות הממוצעת בעונת ה-NBA האחרונה. האינטנסיביות של ה-NBA גם מכתיבה פחות אפשרות לאימונים, בוודאי שלא לקראת מאץ' אפ ספציפי, כמו שקבוצת יורוליג מקבלת.
למי שמתעניין איפה הליגה המקומית נמצאת ביחס ליורוליג, קצב המשחק גבוה יותר. אם ביורוליג 72.2 התקפות ל-40 דקות הספיקו לאלבה כדי לתפוס את המקום הראשון, בליגת העל 11 מ-12 הקבוצות שיחקו השנה בקצב גבוה מכך (החריגה היחידה הייתה הפועל ירושלים, שעם 70 התקפות למשחק הייתה מדורגת באמצע הטבלה ביורוליג), והובילה אותה נס ציונה, עם 77.1 התקפות למשחק, שמתורגמות ל-92.5 התקפות למשחק של 48 דקות, עדיין נמוך יותר מקליבלנד שהיתה הקבוצה האיטית ב-NBA השנה, עם 95.7 התקפות למשחק.
קצב המשחק הגבוה לא גרר התקפות איכותיות יותר: הדירוג ההתקפי הממוצע בליגה עמד השנה על 112.2, אבל הוא הושפע לא מעט מהפערים הגדולים בליגה: מכבי תל אביב סיימה במקום הראשון עם דירוג התקפי של 122.4, והפועל חולון הייתה קרובה אליה עם 120.8 נקודות ל-100 התקפות, מהצד השני היו הפועל אילת וגלבוע\גליל עם דירוג התקפי של 106.6.
אז האם קל יותר לקלוע ב-NBA? קבוצת יורוליג ממוצעת קולעת קצת יותר נקודות ב-100 התקפות לעומת קבוצת NBA ממוצעת, כך שבתחום היעילות הטענה של דונצ'יץ', מארקנן ושות' לא מחזיקה מים. מצד שני קצב ההתקפות, ומכאן גם קצב צבירת הנקודות, גבוה יותר ב-NBA, כי במבט על הסך הכל לא רק האיכות משפיעה, אלא גם הכמות.
