המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם התכנסו: אריק גנות, דני אייזיקוביץ', מידן בורוכוב, אורן לוי ואורח מיוחד: ערן סורוקה
הגריזליס עם רצף נצחונות ונראים מצוין. הם יכולים לשחזר את ההצלחה של 22'?
ערן סורוקה: את מה שממפיס עושה העונה היא היתה אמורה לעשות כבר בעונה שעברה, אבל כנראה שהאלים ראו אצלה יותר מדי היבריס – והחליטו להעניש אותה בשנת שבתון, עם מכת פציעות שאין לה שום הסבר שאינו קשור במיסטיקה. העונה הם החליטו לחזור ליסודות: צניעות ורעב. ג'ה מוראנט עד עכשיו לא נופף בשום כלי נשק, ומחלקת הסקאוטינג הנהדרת של זאק קליימן מצאה יהלומים בצדי הדרך: אנשים כמו סקוטי פיפן ג'וניור וג'יי האף, שמסתובבים כבר שנים בליגה וקיבלו הזדמנות להתבטא, ורוקי החודש הראשון, ג'ייסון וולס, הישר ממקום 38. העומק משחק תפקיד מרכזי, ואם בעזרתו, מוראנט, ביין וג'קסון ג'וניור יגיעו לפלייאוף בריאים – דיר באלאק.
מידן בורוכוב: ממפיס הצליחה בעונה הרגילה אך הודחה בסיבוב הראשון של 22. בעונה שעברה ממפיס הייתה בעונה שלא משקפת את הפוטנציאל של הקבוצה.ג׳ה מוראנט הוא המפתח להצלחה של הקבוצה. מלבד מוראנט, טריפל J בעונה מצויינת. דזמונד ביין לא מוצא את הטבעת בינתיים (31 אחוז מה-3 לעומת ממוצע קרירה של 41) ג׳נקינס על הקווים בנה מערכת טובה, הסגל המסייע מורכב מ 8-9 שחקנים שיכולים להגיע לספרות כפולות בערב נתון.
מבחינתי לשחזר הצלחה זה להגיע לסיבוב ה-2 בפליאוף, אחרת זו דריכה במקום.
מלבד סמארט כל הסגל מתחת ל 30. יש עתיד
אריק גנות: במבט שטחי נראה שכן. ג'א מוראנט חזר להיות האולסטאר המרהיב שהכרנו. JJJ בעונת שיא עד עכשיו, מכל בחינה. ביין לא ממש חזר לעצמו, אבל עדיין שחקן טוב ויכול להיות שיתאושש. זאק אידי השתלב טוב מהצפוי. הספסל מתפקד נהדר, ולגריזליס יש טיעון רציני לתואר הקבוצה העמוקה בליגה. הם בטופ הן מבחינה התקפית והן מבחינה הגנתית. נהדר.
רק מה? היה להם לו"ז די קל עד עכשיו. מתוך 22 משחקים, הם פגשו קבוצות עם מאזן חיובי 9 פעמים, כשאחת מהן היתה מילווקי השבורה של תחילת העונה. בשמונת המשחקים שבהם פגשו קבוצה טובה, הם הפסידו חמישה. והם מאוד פציעים. כנראה לא יעברו סיבוב.
אורן לוי: הם לגמרי יכולים. המערב טוב אבל שטוח יחסית (מתבקש: המזרח רע אבל שטוח יחסית), ג'ה נראה כמו עצמו, והסגל חזר לנצח גם בלעדיו בזכות אימון נהדר, אינטנסביות וכישרון פיזי. בניגוד לסופרסטרים אחרים, ג'ה נראה כמו בנאדם רגיל, אבל הוא מפלצתי לא פחות מהם. הוא עילוי התקפי שיכול לסחוב את הקבוצה הזאת גבוה מאוד. טייק משעמם בעוד 3, 2, 1: איתם הכל תלוי בבריאות שלהם לקראת אפריל.
דני אייזיקוביץ': לא רק שהתשובה היא כן, אני חושב שהם נראים טוב יותר מעונת 2022.
קודם כל הם פחות תלויים במוראנט, הסקורר המוביל הוא בכלל ג'קסון. יש להם עומק משמעותי גם בחמישייה אבל גם בספסל עם צעירים נהדרים כמו אלדמה, וולס, ואפילו פיפן משחק נהדר העונה, תוסיפו ווטרן נהדר כמו מרכוס סמארט, התקפה שמעדיפה קודם כל את המסירה (30 למשחק, מקום ראשון בליגה) והם פשוט כוח. האיזון הזה מאפשר להם לשמור על אינטנסיביות לכל אורך 48 הדקות, כאשר אף שחקן לא משחק מעל 30 דקות לערב (לא זוכר דבר כזה). אני מצפה שיסיימו בטופ 4 של המערב הצפוף.
דנבר חוזרת לעצמה, בעיקר דרך עונת שיא יוצאת דופן של יוקיץ'. כמה אתם מעריכים את הקבוצה כרגע?
דני אייזיקוביץ': לי הרבה יותר בולט שדנבר הפסידה 6 מתוך 10 המשחקים האחרונים, נמצאים בפלייאין ובמרחק נגיעה מהספרס שבמקום ה-11. כן יוקיץ' נהדר, הוא תמיד נהדר וזו אולי הבעיה הכי גדולה. כי אמנם מארי קולע פחות, אבל קולע מספיק (17 למשחק) וגם פורטר וגורדון עושים את שלהם ואפילו כריסטיאן בראון עם 15 למשחק. אז למה הם מדורגים כל כך נמוך?
ההגנה. סופגים 116.8 נקודות למשחק, מקום 24 בליגה, איבדו שחקנים חשובים שנתיים ברצף (ברוס בראון ופופ), שניהם היו שחקני הגנה משמעותיים. כמה המצב רע? יוקיץ' כרגע מוביל בדירוג ההגנתי והשחקן השני הוא ראסל ווסטברוק. לסיכום, זה לא נראה טוב במיוחד.
ערן סורוקה: השמועות על סוף עידן דנבר היו מוקדמות. הפתגם המעודכן אומר "אף פעם אל תהמרו נגד הילד השמנמן", וניקולה יוקיץ' בעונה אדירה מצדיק אותו. אבל האמת שזה לא רק הוא. אחרי שכולנו צחקנו עליו כשביקש את ראסל ווסטברוק, ראס עונה עם אחוז השלשות הטוב ביותר *בקריירה* – 36.1% מכובדים – ונותן את כל הנשמה על המגרש. כריסטיאן בראון מחפה על עונה בינונית של ג'מאל מארי, פייטון ווטסון וג'וליאן סטרות'ר הצליחו להשתלב ברוטציה ולתת לא מעט דקות איכותיות ובסך הכל, נראה שזו עדיין קבוצה שיכולה לעשות לפחות חצי גמר מערב. כל עוד מוח הכדורסל הכי משוכלל נמצא שם, הם יהיו יריבה קשה לכל קבוצה.
מידן בורוכוב: יש לי הערכה עצומה לדנבר בעיקר בגלל יוקיץ.הוא מוכיח ששיאו לפניו.
מלבד יוקיץ, מארי בעונה פושרת למדיי. MPJ צריך לתפוס תפקיד יותר משמעותי. אארון גורדון זה השחקן הכי חשוב במערך מלבד יוקיץ. הבעיה של דנבר שהסגל קצר בטירוף. כריסטיאן בראון מצויין ומשכיח את KCP שעזב. חוקי השכר וחוסר היכולת לחזק את הקבוצה בקיץ יהיו בעוכרי הקבוצה. ווסטברוק ושאריץ' לא פתרון מספיק טוב.
נותר להנות מיוקיץ, זה בלתי נתפס מה שהפנומן הסרבי מספק. אני אשמח אם דנבר תצליח להתחבר בפלייאוף אבל יש לי לא מעט ספקות.
אריק גנות: העונה של יוקיץ' עד עכשיו היא אירוע אגדי, לא פחות. על הסטטס שלו דיברו כבר, אבל אפילו הם תיאור לא הוגן של הדומיננטיות הבלתי נתפסת של MVP 3 פעמים שלוקח צעד קדימה.
גם עם סגל יורוליג קבוצה כזו תגיע לפלייאוף, ויש שחקנים בדנבר שהתקדמו. כריסטיאן בראון לקח את ההזדמנות ב-2 ידיים, קולע ב-46% ל-3 (אמנם על מעט זריקות) וצמליח לתרום בשני הצדדים. פורטר הצליח לאפס את היד, ועכשיו עם החזרה של גורדון אפשר לצפות שההגנה תתייצב.
דנבר במאזן סביר אחרי לו"ז מאוד קשה (12/19 משחקים מול קבוצות מנצחות), ורחוקה חזרה של מארי לכושר קליעה מלהיות קונטנדרית מובילה.
אורן לוי: אני בעיקר מתבאס על הבעלים שהחליטו לחסוך על האוהדים שלהם דווקא בשנים הכי טובות של השחקן הכי טוב שאי פעם שיחק במדי הקבוצה. אפשר לדבר שעות על הגדולה של יוקיץ' או שאפשר פשוט לשתוק – אנחנו צופיםות באחד מהגדולים בהיסטוריה של המשחק. אנחנו לא אמוריםות לשאול את עצמנו האם הקבוצה שלו היא קונטנדרית. אני מאשים את הקמצנות של הגרונקיז ומאחל להם שימכרו את הקבוצה לא.נשים שאוהביםות כדורסל.
אוקלהומה סיטי, יוסטון ואורלנדו מחזיקות דירוג הגנתי של 105 נק' ל-100 התקפות, מספר שהיה ממצב אותן בטופ גם בשנות ה-80 או ה-90. כמה זה סוסטיינבילי והאם נמצא פיתרון לעידן השלשות?
אורן לוי: הכל שאלה של כמה אתה טוב ביחס לעידן שלך, וההישארות בטופ זה לגמרי מטרה בת-השגה עבור שתיהן. לגבי השלשות, אני עדיין חושב שהדרך הכי טובה לנצח אותן תהיה בריווח מקסימלי – מפני שהוא פותח גם את הנתיבים לצבע ולקו העונשין. אז פיתרון מוחלט זה לא, אבל טוב שיש מי שנלחמות בחזרה, אחרי כמה שנים שראינו את ההתקפות מנצחות בנוקאאוט. האגרסיביות של שתי הקבוצות מוציאה את הכדור מהידיים של הכוכבים ומכריחה את השחקנים המשלימים לייצר מהלכים ולא רק לסיים אותם. התקפות יפטרו גם את זה, אבל כרגע יוסטון ואוקלהומה סיטי נמצאות צעד אחד לפני כולן.
דני אייזיקוביץ': לא מקרי. על אורלנדו דיברנו שבוע שעבר, יוסטון מנצלת את הקשיחות של ואן וליט, ברוקס ולמדה להשתמש נכון בשנגון. ברשותכם אני רוצה להתמקד דווקא בת'אנדר, כי הם לוחצים המון.
זה לא עניין של "פתרון לעידן השלשות", הת'אנדר דווקא מאפשרים לא מעט שלשות חופשיות, אבל השלשות לרוב של שחקני המשנה. למשל מול הקליפרס הם לחצו את הארדן מההתחלה בדאבל טים לאורך רוב המגרש, עד שבשלב מסויים הוא הפסיק להעלות את הכדור. העומק שלהם מאפשר להם גם לשמור על האינטנסיביות הזו למשך 48 דקות. בהקשר הזה, יהיה מאוד מעניין לראות אותם מול קבוצה כמו בוסטון שבה כל שחקני החמישייה יודעים לייצר לעצמם.
ערן סורוקה: האם אתבאס במידה ויוסטון, אוקלהומה סיטי ואורלנדו ישתלטו על הליגה בשנים הקרובות? ממש לא, תודה ששאלתם. אלה לא רק קבוצות הגנה טובות, אלה קבוצות כיפיות לא פחות לצפייה מהבד-בויז, שהמנהיגים שלהן – דילון ברוקס ופרד ואן וליט, שיי ולו דורט, סאגס ובאנקרו – מפיקים מהגנה עונג צרוף. הצוותים סביבם נבנו כדי להוסיף עוד עומק וחיפוי, וכך הן מגיעות לנתונים המעולים הללו. אם בתיאום מושלם והסתערות על כדרורים, אם בפיזיות, אם באתלטיות ואם באורך וסוויצ'אביליות, ההגנה של שלוש הקבוצות הללו מבשרת שיש עוד תקווה מול עידן השלשות ותצוגות הקליעה המוגזמות, וממש לא חייבים הורדות זקיף כדי להנות מצפייה בהגנה טובה.
מידן בורוכוב: אני חושב שהנתונים ההגנתיים של הקבוצות מאוד מרשימים. בעיקר כי יש אינפלציה מטורפת באופניסב רייטינג. מה שמשותף לקבוצות האלו – קבוצות צעירות, מאמנים צעירים ושאפתנים, אין מגה כוכבים. התלכיד הקבוצתי ובניה של קבוצה ששמה לעצמה מטרה להגן עושה את ההבדל עבורן. עם כל הכבוד לשנות ה-90, משחקים עם ממוצעים נמוכים, קצב נמוך, קשיחות. אני ממש לא משוכנע שההגנות בשנות ה-90 היו טובות יותר מההגנות כיום.
לגביי ההגנה מול שלשות, זה יקרה ברגע שקבוצות יאמצו מודל הגנתי של שחקנים שמסוגלים לשמור ולהגן מחוץ לקשת, זה עניין של תיאום ולא מעט רצון. מה גם שכמות הכשרון בליגה גבוהה הרבה יותר מכל עידן אחר.
אריק גנות: נראה ששלוש הקבוצות האלה עלו על משהו מבחינה הגנתית. שלושתן שמות דגש על גארדים מאוד זריזים ואתלטיים שמפעילים לחץ על הובלת הכדור וגדולים מספיק כדי להחליף בהגנה (חלקם, כמו ואנווליט ודורט, גדולים לרוחב). הם בונים על רגליים זריזות בכל העמדות – וגם מצאו את הדרך להשתמש בגודל של שנגון כך שהוא מפצה על חוסר הזריזות. מעניין לציין שאף אחת מהקבוצות לא בונה את היכולת ההגנתית שלה על רים פרוטקטור ברמה עלית – לכן אוקייסי לא ירדו הרבה גם כשהולמגרן נפצע.
זה נראה סוסטיינבילי. גם אוקייסי וגם אורלנדו היו מובילות הגנתיות בעונה שעברה עם אותם קבוצות בערך, ויוסטון השתפרו עם הגיל והניסיון.
הפיסטונס נראים טוב מהצפוי. מה הסיבות לכך?
אריק גנות: כנראה שהסיבה המרכזית היא חילופי מאמן. הפיסטונס הביאו את מונטי וויליאמס בשנה שעברה בקול תרועה רמה, אבל החיבור שלו לשחקנים היה קטסטרופלי. הפוטנציאל ההתקפי שם היה בעייתי מלכתחילה, אבל העובדה שהוא לא הצליח לקחת אוסף של שחקנים אתלטיים, גדולים, צעירים ורעבים ולבנות מהם קבוצת הגנה ממוצעת היתה כישלון גדול.
ביקרסטאף הצליח לייצב את ההגנה, נהנה מההתבגרות של השחקנים שלו וגם מתוספת הניסיון שהגיעה עם האריס, ביזלי והרדאווי. ג'יילן דורן ואייזיאה סטיוארט הצליחו לייצב את עמדת הסנטר ונותנים אימפקט הגנתי גדול. הותיקים שהגיעו הוסיפו קליעה ופתחו את המגרש לקאנינגהאם ואייבי המלהיבים. ההתקפה שם עדיין רעה, אבל רואים כיוון ברור.
אורן לוי: בגדול, השחקנים הצעירים שלהם מתקדמים, בדגש על קאנינגהם שנראה טוב, ויש להם יותר ריווח מסביב לגארדים היוצרים שלהם. קייד חזר למסלול שלו בדרך לכוכבות. יהיה לו קשה להגיע לתקרה הגבוהה ששמנו לו בדראפט, אבל הוא אמור להתייצב כאול-סטאר במזרח בשנות הפריים שלו. אני חושב שהרבה מהניצוצות שהם מראים השנה הם היו אמורים להראות בשנה שעברה כבר, אבל המצב לא היה בר-תיקון. ההפסדים נערמו, כדור השלג צבר תאוצה ולא עצר במורד לתחתית הליגה. השנה הם איפשהו באמצע ברוב הקטגוריות הסטטיסטיות הרלוונטיות, וזה שיפור. אה, ויש להם השנה מאמן שלא שונא את העבודה שלו, וזה ניכר…
דני אייזיקוביץ': מאוד מפתה לומר שזו התבגרות של השחקנים הצעירים (קייד, אייבי ודורן) אבל האמת היא שהם צירפו שלושה שחקנים משמעותיים: טוביאס האריס, טים הארדוואי ומאליק ביזלי. כל השלישייה משחקת יותר מ-25 דקות למשחק, כאשר האריס הפך להיות מעין עוגן של ניסיון בשני צידי המגרש. האריס לא נותן עונת חלומות, אבל מדובר בשחקן שיודע להיות כינור שני-שלישי, נטול אגו ועושה את הדברים הקטנים.
ביזלי הוא סקורר חסר מצפון שהיה חסר מאוד לקבוצה (15.7 נקודות למשחק, 3.5 שלשות ב 40%) והארדוואי מוסיף להם עוד עומק. כל זה שווה לעוד עונה בלי פלייאין. נחמד שמנצחים מדי פעם, אבל אין ממש מה לפתוח שמפניות.
ערן סורוקה: בין קליבלנד לדטרויט מפרידות בערך שעתיים נסיעה, והפיסטונס החליטו שהם פשוט לוקחים דף מהפלייבוק של הקאבס – כשהביאו בקיץ האחרון מאמן, ג'יי.בי ביקרסטאף, שיודע איך לקחת קבוצת תחתית ולהקנות לה מקצוענות וכבוד עצמי. החלק השני היה להחליף את המנג'ר הנוראי טרוי וויבר בטראג'ן לנגדון, שהבין מה קייד קנינגהאם צריך סביבו – קלעים וטרנים – ומילא את השורות בכאלה. בניגוד למאליק ביזלי, דווקא טוביאס האריס וטימי הרדאוויי ג'וניור עצמם לא פוגעים העונה, אבל עצם הנוכחות שלהם מורידה לחץ מהכוכבים הצעירים, ומאפשרת לקייד קנינגהאם ולג'יידן אייבי לקלוע יחד ב-38% מרשימים מעבר לקשת.
מידן בורוכוב: למרות הכשלון הקולוסאלי תחת מונטי וויליאמס אי אפשר להתעלם מהכשרון שהיה בקבוצה. נראה שביקרסטאף עושה עבודה לא רעה עם הצעירים למרות שלאחרונה הם חוזרים למציאות.
קנינהאגם פוטנציאל עצום ואייבי מוכשר מאוד. התוספת של טוביאס האריס, מאליק ביזלי והארדווי ג׳וניור הוטרנים מוסיפה לקבוצה. שילוב בין צעירים לותיקים שמאזן את הקבוצה. ג׳יילן דורן ממשיך להתפתח והוא יכול להיות גבוה לג׳יט בליגה.
הערכה שלי שלקראת המשך העונה הקבוצה תדעך, הם יעדיפו עוד בחירה גבוהה מהדראפט (תומפסון והולאנד בחירות די פושרות)
מיהן הקבוצות הכי מהנות לצפיה בליגה?
מידן בורוכוב: יש קבוצות לא מהנות לצפייה בליגה? דנבר זה תענוג, בעיקר בגלל יוקיץ׳ ולא רק. תמיד אהבתי את הקבוצות של מייק מאלון.
כשהלייקרס לא מתפרקת לגורמים וחוטפת בלואואאוטס, יש אלמנטים מאוד מהנים בקבוצה. לברון ממשיך לספק רגעי שפל/שיא וזה מעניין גם להייטרים שלו ושל הלייקרס.
דאלאס מתחילה להתחבר ואני בטוח שמי שצפה במשחק מול ממפיס נהנה עד מאד.
בכדי לא לקפח את המזרח – בוסטון זו הצגה אחת גדולה.
אני אוהב את הכדורסל של אורלנדו, משחקים קבוצתי מאוד, כדורסל נטול אגו.
גם אטלנטה משחקת בצורה מהנה לפרקים.
אריק גנות: קשה להתחיל רשימה כזו בלי לדבר על וומבי והספרס. מה יכול להיות יותר כיפי בצפיה במשחק כדורסל מלראות בחור בגובה 2.24 קולע שלשת פול אפ מטר וחצי מאחורי הקשת? או פשוט קוטף מהאוויר כדור שנזרק במהלך שקשה להגדיר אם הוא בכלל חטיפה או חסימה? ספייס ג'אם, גרסת המציאות.
מספר 2 שלי היא ממפיס. מוראנט קוסם, תמיד יש תחושה שמשהו גדול עומד לקרות. זאק אידי הוא משהו גדול שלפעמים קורה. JJJ הוא גאון הגנתי. כיף גדול.
וכמובן בוסטון. כשהולך להם הם קבוצה מושלמת שמשחק כודרסל מושלם. הקבוצתיות, הקליעה, ההגנה האדירה. פריצ'ארד קולע שלשות מכל מקום.טייטום ביכולת MVP. תענוג.
אורן לוי: בעיני המתבונן/ת, אבל אלה נטיות הלב שלי: דאלאס, דנבר, מילווקי וממפיס בשביל הסטאר-פאוור של לוקה, קיירי, יוקיץ' יאניס וג'ה. עם ממפיס יש גם לכידות ועצימות שעושות לי את זה. יוסטון ואוקלהומה סיטי בשביל הגנה ואתלטיות. צריך לראות את המשחקים שלהן על 0.75 מהירות, ותמיד יש סיכוי שיודוקה ו/או ברוקס יציתו כאוס ויורחקו. קליבלנד מכונה משומנת, ואני בעד גארלנד. כיף לראות את מובלי חוקר מה מותר לגוף שלו לעשות. ובהקשר הזה אי אפשר בלי וומביניאמה (שמשחק בסן-אנטוניו אבל זה פחות חשוב). לראות מישהו שנראה כמוהו זז ככה זו חוויה שעדיין לא התרגלתי אליה, והלוואי שלא אתרגל לעולם.
דני אייזיקוביץ': שלושה דברים שהופכים לי משחק מהנה לצפייה: רגש, קבוצתיות והגנה.
כרגע הקבוצה שעונה על זה הכי טוב היא ממפיס. החבר'ה הצעירים נלחמים, קופצים, שורטים ומוסרים המון.
הת'אנדר נותנים 200% בהגנה עם הלחץ הבלתי פוסק וזה כיף לראות כמה זה חשוב להם.
אני מאוד נהנה גם מיוקיץ', שכל נגיעה שלו בכדור זה גאונות רצופה, ומצד שני ההגנה שלהם כל כך רע שזה קשה לצפייה.
אחרונה חביבה, אולי בגלל הציפיות יש משהו מעניין לעקוב אחרי הכדורסל של הניקס. הם התחילו רע, התאוששו יפה מאוד ובאופן אישי הניסיון שלי להבין את הדינמיקה בערימת הכוכבים שלהם מסקרנת למדי.
ערן סורוקה: הנעת הכדור של בוסטון היא תענוג, ההתקפה של הניקס עם החמישייה הפותחת יכולה להיות מכונה קטלנית, אבל מי שהכי מהנות לצפייה בעיניי העונה הן ממפיס ואוקלהומה סיטי. שתי קבוצות צעירות עם המשכיות, מאמנים צנועים וחכמים, שמשחקות בקצב גבוה, עם תנועה בהתקפה ותיאום בהגנה, ללא אגו, עם היררכיה ברורה, עם כוכבים צעירים שרואים כמה הם אוהבים לשחק עם החברים שלהם, פשוט עם וייב כיפי. וחייבים לציין את אטלנטה, שכנראה תתן לנו העונה את מלך האסיסטים (יאנג), מלך החטיפות (דניאלס), השחקן המשתפר (ג'יילן), ושחקן מחמישיית הרוקיז (ריזאשה)
