המדור השבועי עם השאלות הבוערות והפעם הצטרפו אלינו: אריק גנות, שירה ברזל והאורחים המיוחדים גבריאל היידו מערוץ הספורט, מידן בורוכוב מ'פוסט אפ' ושחר צ'יקוטאי מ'הופס' וגם עמוד חדש שפתח – 'הנד צ'יק' עם ניתוחי וידאו. מומלץ לבדוק!
בוסטון תנצח בסדרה אם…
שחר צ'יקוטאי: בוסטון תנצח אם היא תצליח להוציא את גולדן סטייט מהשטף ההתקפי שלה. ההתקפה של גולדן סטייט נמצאת בראש קבוצות הפלייאוף עם מדד התקפי של 116 כשהיא קולעת בממוצע 114.5 נק' במשחק.
בוסטון קבוצת ההגנה הטובה ביותר בליגה, ואם היא רוצה לנצח זה צריך להגיע דרך ההגנה. לכפות איבודים, להפריע לזריקות ולהיות מספיק חזקים מנטלית כדי להתמודד עם אלופה לשעבר.
גם עניין הגבוהים הוא חשוב בסדרה, נכון זה לא באמת הפרשים גדולים אבל השילוב של הורפורד ורוב ווילאמס הצליח להם בסדרת גמר המזרח מול קבוצה שדי דומה ללוחמים מבחינת גודל. הורפורד עבורי הוא האקס פקטור.
שירה ברזל: קודם כל, צריכים לחזור לעמוד על הרגליים ולמצוא דרך להתגבר על שתי סדרות שהלכו רחוק. וזה לא פשוט. אחר כך – הגנה הגנה הגנה הגנה הגנה. הגנת חילופים שתהיה איכותית ותגרום לגולדן סטייט לחשוב יותר מכרגיל, כזו שתנסה להוריד את מספר הנקודות לפוזשן, להוציא את גולדן סטייט מהנוחות הבלתי נתפסת שלהם בהתקפה. אם ההגנה הזו תוביל לאיבודי כדור של גולדן סטייט – משחק הריצה של בוסטון יהיה זה שידבר ויכול לעשות הבדל. לא בטוחה שבוסטון יצליחו לנצח את הסדרה, אבל הגנה חזקה וריצה למתפרצות כתוצאה מכך – בוודאי לא יוכלו להזיק. וג'ייסון טייטום. האיכויות שלו גם לא יכולות להזיק.
מידן בורוכוב: בסדרות מול מיאמי ומילווקי ההגנה של בוסטון הורידה את אחוזי ה-3 של היריבות ל-30 ו-27.9 אחוז בהתאמה. אם בוסטון תשכיל להוריד את האחוזים של גולדן סטייט מדאון טאון זה יהיה צעד חשוב בדרך לאליפות.
הרוטציה של בוסטון קצרה, היא חייבת לקבל תרומה משמעותית מהספסל כאשר דרק וויט יכול להיות השחקן שיעשה את ההבדל עבורה.
לעצור את קארי – בהנחה שבוסטון לא תרצה לראות את קארי עם 6 שלשות ברבע (כמו בגיים 1) היא צריכה לא לאפשר לו להכנס לקצב שלו. זה עבד בצורה טובה יותר בהמשך גיים 1. ( עבודה מעולה של רוברט ווילאמס בחיפוי עם 3 חסימות על סטף).
אריק גנות: לבוסטון יש פחות כישרון מלגולדן סטייט. מזה צריך להתחיל. לטייטום יש את הנפילות שלו, הספסל קצר יחסית, ויש להם גם חסרונות נוספים בדמות ביתיות, עייפות ופציעות.
אז המפתח הראשון שלהם לניצחון הוא לעבוד קשה. הם צריכים לרצות יותר, הם צריכים לגרום לגולדן סטייט לעבוד בשביל כל סל, לא לאפשר להם זריקות חופשיות בשום מקרה, לא לתת ריבאונד התקפה. הכל חייב להיות פיזי.
המפתח השני – שלשות. בשני צידי המגרש. בוסטון לא יכולה לאפשר לגולדן סטייט להגיע לזריקות השלוש שלה, כפי שעשתה ברבע הראשון של המשחק הראשון (באמת, קרי לבד? אתם רצינים?). והיא חייבת לקלוע את זריקות השלוש שלה בצד השני.
גבריאל היידו: דריק וויט יהיה שחקן המפתח בסדרה כמו שהוא מסתמן הגנתית ואפילו קשה להאמין, התקפית. אם היא תגרום לכך שאנדרו וויגינס יהיה הקלע השני של גולדן סטייט. אם היא תגרום לסטיב קר לשקול אם יש טעם לשלב את ג'ורדן פול בגלל הבעיות בהגנה ובהתקפה, אם יהיו לה באופן קבוע שלושה שחקנים שיקלעו מעל 20 נקודות, יש לה 6 שחקנים כאלו לבחור ביניהם בכל ערב נתון, וטייטום רק ישתפר. אם היא לא תנצח את עצמה כמו שקרה לה מול מיאמי ומילווקי.
גולדן סטייט תנצח בסדרה אם…
גבריאל היידו: היא לא תבוא בגישה "אנחנו בסדר, נסתדר" ותפנים שהיא ניצבת מול יריבה שמצליחה לשבש לה לחלוטין את תוכנית המשחק, בדקות מסוימות. אם היא תנצח משמעותית במאבק על השלשות. אם קליי תומפסון וג'ורדן פול יצליחו להיות אפקטיביים בשני הצדדים, אם גארי פייטון יחזור כשיר לסדרה ויוסיף אגרסיביות, אם קוון לוני ימשיך לשלוט בריבאונד ההתקפה, אם היא תצליח להתמודד עם החמישיה הנמוכה ההגנתית של בוסטון שמבצעת חילופים בצורה מושלמת. אם סטף יהיה השחקן הטוב בסדרה, וסטיב קר לא ישאיר אותו על הספסל כשהקבוצה שלו לא מייצרת נקודות, ואם דריימונד גרין יצליח לקנות סל.
שחר צ'יקוטאי: גולדן סטייט תנצח אם היא לא תהיה תלויה בקרי וגרין. הצמד הם הכוכבים הגדולים של הקבוצה, הם המנוע של המכונה המשומנת, אך אם יעצרו אותם המכונה תשבוק. הם מוסרים כמעט חצי מהאס' של הקבוצה בממוצע. קרי רוצה לצאת מהצל של דוראנט, והוא עושה את זה נהדר אבל אם גולדן סטייט תהיה תלויה רק בנקודות שלו, יהיה קל לעצור אותם. בסדרה הקודמת הוא הבין את זה ועשה שינוי, במקום להיות הדג השמן הוא הפך להיות הפיתיון. לגולדן סטייט יש רשימת קלעים מהשורה הראשונה בליגה, וההתמקדות בקרי תפנה אותם לזריקות חופשיות שהם יהיו חייבים לקלוע.
שירה ברזל: ימשיכו לשחק כמו ששיחקו עד עכשיו, ויגבירו עוד. לגולדן סטייט יש ניסיון במעמד הזה, בוודאי ביחס לשחקנים שנמצאים בבוסטון כרגע, ולא מעט פעמים הניסיון הוא מה שיכול לעשות את ההבדל ברגע האמת. אם בוסטון יציגו את ההגנה האיכותית שלהם גם בסדרת הגמר – גולדן סטייט יצטרכו למצוא את הפתרונות המתאימים, ויש להם שחקנים מספיק יצירתיים ואינטליגנטים שיוכלו למצוא את הדרך לשבור את ההגנה של בוסטון. חשוב לזכור שגולדן סטייט מגיעים לסדרה הזו אחרי יותר ימי מנוחה/אימונים לעומת בוסטון, ורוב הסיכויים שגם לזה יהיה תפקיד משמעותי בסדרת הגמר.
מידן בורוכוב: סטף קארי יציב, סטף קארי פיינל MVP. למרות שהמשחק של גולדן סטייט מאוד קבוצתי היא חייבת את קארי בשיאו. הניסיון שלו ויכולת הביצוע שלו קצת בירידה אבל הוא מסוגל לתת הופעות שיסחפו את גולדן סטייט לאליפות.
שליטה בריבואונד ובעיקר בריבאונד ההתקפה היה מפתח בסדרות מול דאלאס וממפיס. שליטה בריבואנד ובגולדן סטייט יכולים לצנן את בקבוקי הדום פרניון.
לגולדן סטייט יש לא מעט כלים התקפים, היא צריכה לקבל 5-6 שחקנים על הלוח ודרכה לאליפות סוגה בשושנים.
התלות ההגנתית של גולדן סטייט בגרין עצומה. וויגנס, קליי ולוני צריכים למנוע מבוסטון לקלוע שלשות בכמות סיטונאית.
אריק גנות: גולדן סטייט צריכה תפוקה מדריימונד גרין, בפרט בהתקפה. בוסטון תהמר על זריקה שלו בכל פעם, והוא לא עשה שום דבר בשנים האחרונות שגורם למישהו להאמין שהוא יכול לקלוע את הזריקות האלה. הוא חייב להתנגד לפיתוי, להיכנס פנימה לשבור את ההגנה בעזרת המסירות שלו.
מעבר לכך, הם חייבים להיות טובים בהגנה. הווריורס סיימו את העונה הרגילה במקום השני בהגנה, אבל בפלייאוף לא נראו כמו קבוצת הגנה גדולה ועם רבע רביעי שבו הם סופגים 40 נקודות הם לא ינצחו.
המפתח השלישי הוא שטף התקפי. כל עוד יש תנועה בהתקפה הווריורס נראים נהדר, אבל משחק בידודים לא יכול לנצח את ההגנה של הסלטיקס.
נפרדים ממיאמי: מה היה חסר לה? מה צריכים לעשות בקיץ?
אריק גנות: טיפת מזל. מיאמי נתנה פלייאוף יוצא דופן, עם רמת מאמץ שעלתה על כל קבוצה אחרת, אבל בסוף באטלר החטיא.
הפציעות הרגו אותה. באטלר, הירו, לאורי. היא בעצם לא הגיעה כשירה לאף משחק בסדרה מול בוסטון. עם ספסל עמוק כמו שיש לה, העונה הבאה צריכה להתמקד בשמירה על שחקנים בריאים לפלייאוף. לא שזה תמיד עוזר.
הקיץ צריך להיות ממוקד בשימור הקיים. אם אפשר להאריך חוזים בסכום סביר לוינסנט, שטרוס ומרטין זה מצוין. בנוסף כדאי לנסות להיפטר מהחוזה הענק של דאנקן רובינסון. אם יש דרך להביא עוד סקורר לצד ג'ימי כדאי, אבל קשה לראות את זה קורה.
גבריאל היידו: היה חסר לה בעיקר סקורר שני. טיילר הירו הוא לא התשובה, וגם איתו בריא אני לא חושב שהם מגיעים רחוק. הגנתית הוא חלש מכדי לקבל דקות משמעותיות בפלייאוף מול יריבות שמענישות על כך. מיאמי צריכה לנסות להעביר בטרייד את הירו שאמור לקבל חוזה שיראה מופרך עוד שנה, שילמדו מהטעות שעשו עם דאנקן רובינסון שקיבל 90 מיליון לחמש שנים, ולא שיחק בפלייאוף כי הוא חור הגנתי. צריכים לבחור רכז סקורר כי לאורי בשלהי הקריירה, לבנות סביב באטלר, אדביו, וינסנט, יורצבן, מרטין. ולבעוט בתחת של יודוניס האסלם, השודד בטריינינג המביך בהיסטוריה – זה טוב לקארמה.
שחר צ'יקוטאי: למיאמי הייתה עונה טובה, המחליפים עשו עבודה טובה כאשר הכוכבים היו פצועים.
בפלייאוף זה לא הספיק. לאורי נפצע (וכשחזר היה חלש), כך גם הירו ובאטלר וכאן הגיעה הבעיה – לא היה מי שיקח את הקבוצה עליו, באם סבל מחוסר יציבות, אולדיפו לא הכוכב שהיה, וגם רובינסון ושטרוס קלעי השלשות לא מצאו את הרשת. מיאמי נשארה תלויה בהתעלות של ג'ימי באטלר.
חסר לקבוצה כוכב שני יציב. מיאמי צריכה לבצע טרייד על לאורי, רובינסון והירו תמורת כוכב שיכול להגביה את התקרה. בנוסף, היו חסרים לקבוצה שחקני כנף, קראודר היה בעבר משמעותי מי שיכול להתאים הוא דני אבדיה. הגנה, ניהול משחק וקליעה שמשתפרת.
שירה ברזל: אחד הדברים הבולטים מבחינתי, מעבר לענייני כדורסל שבוודאי יעלו פה בתשובות של החברים הנוספים כאן, זה האוהדים במשחק מספר 7. בשונה מהמשחק בבוסטון בו האוהדים הורגשו בכל רגע ורגע, במשחק מספר 7, במיאמי, האוהדים כמעט ולא הורגשו. וזה אומר שלמועדון הזה יש עוד דרך רצינית לעבור עד שתהיה מסורת אמיתית וקהל של ממש שיהיה שם כדי לדחוף ולהפוך את יתרון הביתיות ליתרון אמיתי – כזה שירעיד את הקבוצות האורחות. מבחינת כדורסל, בחלקים לא מעטים היה חסר עוד מישהו שייתן את התרומה לצד ג'ימי באטלר. שחקן אחד, כמה שהוא ענק, לא יכול לעשות הכל לבד, בטח כשמדובר בסדרה כל כך אינטנסיבית.
מידן בורוכוב: מיאמי היתה קרובה/רחוקה. יכול להיות שאם טיילר הירו לא היה פצוע היא הייתה בגמר. מיאמי הייתה קבוצה מאוזנת, הובילה את הליגה בקליעה מ-3, ההגנה שלה מצויינת. ג’ימי באטלר משחק כמו מגה-סטאר.
לאורי מזדקן ומיאמי צריכה לשקול להחתים רכז, הבעיה שהאלטרנטיבה בשוק השחקנים החופשיים לא גדולה. מיאמי צריכה להוסיף גבוה משמעותי לצד אדביו, טאקר מזדקן והיא חסרה בשר תחת הסלים.
יש שמועות על טריידים שיעבירו לקבוצה את דונבון מיטשל, אני לא בטוח שזה מה שמיאמי צריכה.
https://www.youtube.com/watch?v=bbj7jxvO0V0
השנה החלו עם פרסי סדרות גמר אזוריות – גביע לארי בירד וגביע מג'יק ג'ונסון. תוספת נחמדה? מיותרת? במה זה תורם אם בכלל לקהל ולשחקנים?
מידן בורוכוב: התוספת של הפרסים מצויינת, גם דרך לחלוק כבוד ל-2 שהביאו את המשחק לפופולאריות שיא. מה זה עוזר לקובי שהגביע של האולסטאר אם וי פי על שמו לאחר מותו?
אם אפשר לחלוק כבוד לשחקנים בעודם בחיים אז למה לא?
זו עשויה להיות תרומה למורשת של שחקנים, נניח שהפרס היה מחולק מאז ומעולם, לברון היה עם 10 תארי בירד אם וי פי וזה טיעון לא רע מול ה-6 של מייקל.
שחקנים תחרותיים רוצים לזכות בכמה שיותר תארים אישיים.
אריק גנות: תוספת נחמדה מאוד. בניגוד לעונה הרגילה, בפלייאוף מחולק רק פרס אחד, וזה אומר שאין דרך להביע הערכה לשחקנים באמת גדולים שנתנו תצוגות ענק אבל לא לקחו אליפות בסוף.
פרסי סדרות הגמר עונים לצורך הזה. הם מאפשרים לקהל לחגוג קצת יותר עם השחקנים שלו, ונותנים עוד ציון דרך שמן הסתם יספר בעתיד כשיהיו דיונים על היכל התהילה ומעמד היסטורי של שחקנים.
המינוס של הפרסים האלה הוא שסביר להניח שהם יחזרו על עצמם גם בגמר – כלומר כמעט תמיד מי שיקבל FMVP יקבל לפני כן גם MVP אזורי. אולי היה נכון לעשות במקום עוד פרס אחד, למשל מצטיין הפלייאוף הכולל.
גבריאל היידו: אני אוהב מאוד את הרעיון, בטח כשהפרס נקרא על שם אגדות ראויות כאלו. זה מוסיף עוד משהו חביב וראוי שעשוי להגיע למישהו שלא יזכה שוב לקבל תואר דומה. נכון, הפעם זכו הכוכבים סטף קרי וג'ייסון טייטום, אבל יהיו לא מעט מקרים בהם האל הורפורדים, והקליי תומפסונים יזכו בפרס הזה. הרי ברור שבגמר הנטיה היא לתת לכוכב הגדול, בגמר אזורי יש יותר מצב שכוכב משנה יקבל את הפרס. בסופו של דבר לתת רק פרס אחד למצטיין של האלופה על כל הפלייאוף זה מעט מידי, אז נחמד לחלק עוד משהו על הדרך. לקהל זה נותן עוד משהו להמר עליו ולהתייחס אליו בדיונים היסטוריים עתידיים, לשחקנים זה משהו שמוסיף למורשת ונחמד להחזיק בארון.
שחר צ'יקוטאי: לדעתי זאת תוספת נחמדה מאוד. הבסיס של סטטיסטיקה היא נתינת קרדיט לשחקן על מה ששחקן עושה. בכל גמר יש מנצחת ומפסידה אבל גם לצד המפסיד מגיע מדליית כסף. בליגת ה-NBA מדליית הכסף מתבטאת בגביע המזרח או המערב. לרוב גם לא זוכרים את השחקן המוביל של אותה סדרה. בעיניי ראוי לתת לשחקן הכי טוב בגמר האיזורי, שהוא גמר לכל דבר, את הפרס שמגיע לו. הזכייה הזאת בפרס השחקן המצטיין בסדרה תלווה את השחקן עצמו ותעניק לו עוד גביע לארון התארים ואולי גם סוג של חותמת שהוא היה בגמר. לאוהדים זה יתן כר פורה לדיונים סביב הפרס והמשמעות שלה.
שירה ברזל: אם דיברנו קודם על מסורת – לדעתי הפרסים האישיים, כשהאחד הוא על שם מג'יק והשני על שם בירד, הם כלי נהדר לשמר מסורת לדורות חדשים של אוהדים, וזה מיוחד מאוד בעיניי כשמדובר בחגיגות ה-75 לליגה. כרגע אנחנו עדיין נהנים מהאדירים האלה שהם חלק מהעבר של המשחק וחלק מההווה בתור אגדות, אבל אם נסתכל על אוהדים צעירים, שמבחינתם אולי השמות האלה לא יגידו כלום בעוד כמה שנים – זו דרך מעולה להבהיר את המשמעות ואת החשיבות שלהם עבור המשחק ועבור הליגה. קצת קשה לי לומר מה זה תורם לשחקנים, אבל אני מניחה שאף אחד מהם לא יתנגד לגביע עם שמו לצד שם של אגדה עליה גדלו.
הלייקרס ממנים את דארווין האם – מה הציפיות ממנו? מה התגובה למינוי מאמן רוקי למועדון כזה עם ציפיות כאלו?
שירה ברזל: חייבת לומר שהופתעתי כששמעתי על ההחתמה הזו. בעקבות העונה, חשבתי שיחתימו מאמן בעל יכולות מוכחות לנהל את כל אסופת הכוכבים הזו, וכוכבים שאולי עוד יגיעו. מצד שני, הוא זכה באליפות עם דטרויט כשחקן, זכה עם מילווקי כעוזר מאמן, העובדה שהיה שחקן בוודאי תעזור לו להבין איך חדר ההלבשה מתנהל ומתנהג ומה צריך לעשות כדי לשפר אותו. בנוסף, הוא מכיר את המועדון מהקדנציה שלו שם כעוזר מאמן, ובוודאי מבין את הציפיות ממנו ואת המטרות של המועדון בכל עונה ועונה. בעיניי אם יפגינו כלפיו סבלנות – החיבור הזה יכול להיות מעניין מאוד ולהוביל לדברים טובים. אם יצפו לדרוס את הליגה מיד – רוב הסיכויים שיתאכזבו.
מידן בורוכוב: הבחירה ברדווין האם ממש לא הפתיעה אותי.
אם יש משהו שמאפיין את הקריירה של לברון שהוא שיחק ללא מאמן דומיננטי לאורך כל הקריירה שלו. הציפיות בלייקרס תמיד גבוהות ומוגזמות ביחס לקיים.
היכולת שלהם להיות תחרותיים בשנה הבאה מוגבלת מאוד. מלבד הביג 3 (נניח שהם ביג …) אין ללייקרס סגל מסייע שקרוב לקבוצת NBA לגיטימית . בסגל של 7 שחקנים בלייקרס לא יעשו עונה תחרותית גם בעונה הבאה. מקום 5 במערב יהיה הצלחה מסחררת לעונת הרוקי של האם.
אריק גנות: נתחיל מהסוף – מאמן רוקי זה בכלל לא דבר רע. יודוקה כרגע מוביל בגמר עם בוסטון. לו לקח אליפות עם הקאבס. ניק נרס עם טורונטו. קר ובודנהולצר עשו דברים יפים עם הקבוצות שלהם.
שאלת הציפיות מהלייקרס גם היא שאלה מעניינת. לכאורה קבוצה עם לברון ודיוויס אמורה לצפות מעצמה לאליפות כל שנה. אבל הם אחרי שנתיים מזוויעות כולל אי הגעה לפליי אין (!), וסגל שכולל בערך כלום חוץ מהשניים האלה ו-ווסטברוק שכנראה ניתן להסכים שמביא בעיקר נזק בשלב הזה.
האתגר יהיה לבנות סגל משלים סביר, ואם יהיה כזה – כנראה שעונה של 50 נצחונות לא תיחשב לכישלון.
גבריאל היידו: כשונא לייקרס מוצהר, אני חושב שזו דווקא החתמה טובה שלהם. הציפיות המינימליות הן פלייאוף ואני מאמין שהוא יצליח בכך. האם עשה מסלול דומה לזה של אימה יודוקה, שחקן משלים בקצה הספסל, עוזר מאמן הרבה שנים באותה מערכת שמבוססת על מה שגרג פופוביץ מאמין בו. הוא שילם את שכר הלימוד, והיה ראוי כבר קודם לקבל הזדמנות. האם פופולרי בקרב השחקנים, מבין כדורסל, וכמו שראינו עם יודוקה במועדון לא פחות מפואר, אם אתה טוב וכריזמטי, זה לא משנה אם אתה רוקי. אישית הייתי מעדיף שהלייקרס היו לוקחים מאמן מנוסה עם 23 עונות אימון בליגה, וטבעת אליפות. אחד כמו דוק ריברס. אבל מה לעשות, לא התייעצו איתי לצערי.
שחר צ'יקוטאי: האם כעוזר מאמן התחיל בלייקרס ואז עבר לאטלנטה תחת בודנהולזר והלך איתו יד ביד עד עכשיו. הציפיה ממנו להגיע לפלייאוף ולכפר על עונת ההפסדים הקודמת. זה יגיע דרך ההתמודדות עם הכוכבים.
בכל העונות שלו כעוזר מאמן מלבד עונה אחת הוא הגיע לפלייאוף. אך הנקודה המרכזית היא הכוכבים.
האם כבר התמודד עם כוכבים בלייקרס 2013, אך הקבוצה נכשלה והתפרקה. גם במילווקי הוא התמודד עם יאניס הולידיי ומידלטון אבל הם לא לברון, דיוויס וראסל ווסטברוק.
זה נראה כמו כישלון ידוע מראש אבל יכול להיות שהוא הפיק מסקנות מהלייקרס ההיא והוא יישם אותם העונה ונראה לייקרס ראויה לפליאוף.
